תנסו לחשוב מתי בפעם האחרונה בהיתם בהשתאות בדמות פוליטית. מתי בפעם האחרונה התבוננתם בנבחרת ציבור או באקטיביסט, בהוגת דעות או בפובליציסט, והבחנתם בהילה המנצנצת מסביבו? זה לא הכבוד שאתם רוחשים לדמות נהזאת, וגם לא הזדהות עמוקה עם האידיאולוגיה שלה. אני מדברת על פולחן אישיות ממש, על הבייגלה השקוף הזה שהדמות נושאת בצניעות מעל הראש, וכל שנדרש הוא חיוך קטן ונטוי בשביל לשבות את ליבנו הרך, המתמסר והמיוסר.
כך בדיוק הסתכל העולם כולו על אחרונת הדמויות הפוליטיות של התקופה הרומנטית ההיא, הנסיכה דיאנה, או בשמה הפופולארי והמדויק יותר ליידי די.
אלגנטית גם עם שכפ"צ באנגולה
היא היתה כל מה שמופלא ונכון ונשאף, ואנחנו, הציבור הרעב למלאכים בני תמותה, רק ביקשנו שתערסל אותנו ותגיד לנו שהכל יהיה בסדר. רבות נשאלה השאלה למה דיאנה היתה כל כך פופולארית? נראה שהתשובה די פשוטה.
מעבר לעיניים הכחולות ולשיער הבלונדיני המלא, היא היתה מכלול של חומרים מהן עשויות אגדות: אמא, נדבנית, אקטיביסטית, וגם דכאונית, נבגדת ובולימית. היא היתה כל מה שהפנטזיה מבקשת ויחד עם זאת אמיתית; כולה רכות אימהית ובו בזמן יפהפה נמה. אלגנטית גם כשהייתה מסיירת עם שכפ"צ באנגולה באחת הפעילויות האקטיביסטיות שלה, גם כשחיבקה ילד חולה איידס בתקופה שאיש לא היה מוכן להתקרב לחולים, גם כשהתגרשה, גם שהתגלו הדיכאונות, הבולימיה, הבגידות, ניסיונות ההתאבדות – הכל העמיק את דמותה, הפך אותה למורכבת, ליותר נשית, לרב ממדית וכמובן השאיר אותה נקייה מכתמים.
התקשורת, ובהמשך לכך הציבור, לא נשאבו רק לדמותה המלכותית, אלא גם לסיפורים אפופי המסתורין שעטפו אותה. דיאנה למעשה היתה מעין רמז חי למתרחש מאחורי דלתות העץ הכבדות של הממלכה הבריטית. וזו הכילה את כל היצרים והמוטיבציות שטובי הסופרים והתסריטאים מבקשים לשקף: מזימות, בגידות, שקרים, תאווה וכסף. כאילו התרבות המערבית העמיסה עלינו שלל דימויים בספרים ובסרטים והם כל כולם מתגלמים בסיפורה של דיאנה.
אבל בהערצת הנסיכה גם היה משהו אחר. האובססיה לחייה ולמותה (עד ימינו אנו) ייתכן שאובה גם מהלך רוח תקשורתי וצרכני שהיה אז, בשנות ה90 המאוחרות.
אם נבחן את התכנים הפופולאריים של תקופת ההתעניינות המאסיבית בדיאנה, נגלה שהז'אנר שהלך והתעצם הוא ז'אנר תוכניות הריאלטי. היום זה נראה לנו טבעי כל כך, אבל אז רק החלו הניצנים של הז'נר שהפכו את דיאנה לא לנסיכה אלה למלכה האם בתחום.
הצצה נדירה לריאליטי של חיי המלוכה
תכניות המציאות הראשונות נראו אי שם בשנות ה70, אבל מאמצע שנות ה80 רשתות הטלוויזיה השונות החלו להבין את הפוטנציאל הגלום בתכנים האלה. באמצע שנות ה90 ז'אנר הריאליטי תופס תאוצה אדירה שמגיעה לשיאה בתחילת שנות ה-2000 (בשנת 2004 עלו בארצות הברית כ100 תוכניות ריאלטי). בשנת 1999, התכנית המוכרת לכולנו "האח הגדול" היתה להיט פריים טיים ב70 מדינות וסימלה למעשה את עידן השיתוף הגלובלי של הסוגה.
מה הקשר לליידי די? לא מדובר רק על ז'אנר שצובר פופולאריות, אלא על תופעה שהולכת והופכת גלובלית ומשפיעה לא רק על צריכת התכנים אלא גם על האופן בו אנו בוחנים ומתבוננים במציאות. הנסיכה דיאנה עמדה בעיצומה של מהפכת תכנים ואופני צריכה תקשורתיים. מותה הטראגי והמסתורי (בשנת 1997), עמוס הפאפרצי והקונספירציות עשוי להכתיר באופן סופי את דיאנה לכוכבת הריאליטי הראשונה שלנו.
נכון, גם העניין במרלין מונרו וג'קי קנדי ובעוד לא מעט נשים שהעניין בהן (ובמותן) עוד מעסיק אותנו. אבל לדיאנה היתה תחרות לא פשוטה מול כוכבי הז'אנר. ייתכן והנסיכה לא רק ניצחה את הריאליטי, היא התאימה באופן מושלם לכל מה שהפורמט מנסה לייצר.
הריאליטי הוא ז'אנר שמושתת על חשיפת הציבור לנורמות חברתיות ותרבותיות. הוא למעשה כמו זמן מסך של עוד חדשות ואקטואליה. הריאליטי, כמו החדשות, מאשרר לצופים את תמונת העולם שלהם. הז'אנר לא רק מאמץ את מה שאנשים אוהבים במהדורות החדשות, הוא גם מגייס את מה שאזרחים אוהבים בקלפי – את אפשרות ההשפעה והבחירה. וכך, כל ריאליטי הופך לחשוב, כל דמות הופכת למה שאנו תופסים כערכי, וכהמשך לכך נרגיש שהיא מייצגת אותנו, ואפילו נצביע עבורה - ממש כמו שאנו מצביעים עבור טראמפ (כוכב ריאליטי בפני עצמו אבל זה כבר לטור אחר). כלומר, שיטת הבחירות תורגמה מהתחום הפוליטי לתחום הבידורי.
מעבר לכך, תכניות המציאות גם מחזקות ערכים ספיציפיים באופן עיקבי: מיניות, תאווה, קנאה, עולם שאנו צופים בו מאפס, ללא מימד היסטורי.
חייה ומותה של דיאנה משקפים בדיוק את מה שהציבור רצה נואשות באותה תקופה וצרך בכמויות מטורפות – סקס, בגידות, כסף, תאווה והכל בדוקו, בזמן אמת. חייה של דיאנה למעשה אפשרו בדיוק את זה, הצצה נדירה לריאליטי האמיתי של חיי המלוכה אבל באמת, כביכול בלי פילטרים.
אם תכניות המציאות מושפעות מהפוליטי, ייתכן מאוד שהפוליטי גם הוא מושפע מתכניות המציאות. וכך אנו בוחרים סביב מי ליצור את פולחן האישיות הבא. ייתכן ודיאנה לא רק היתה אישה יפה, אימהית ונדבנית, ייתכן וסיפורה לא הועצם בתוך וואקום, ייתכן וכל כולה הואדרה מתוך הבשלת התנאים של הרגלי הצריכה, מתוך האובססיה ההולכת וגוברת למשהו כן ואמיתי.