לפני כמה שבועות אירחתי בבית שלי את יהודה משי זהב. נפגשנו אחרי שהוא הביע עניין לצרף אותי לארגון 'אשת לפידות', ארגון נשי פילנתרופי שהוא הקים. ומאז שפורסמו בעיתון הארץ עדויות על תקיפות מיניות שלו לכאורה, כבר שבוע שאני שואלת את עצמי איך ייתכן שפספסתי. איך לא ידעתי? מה לא ראיתי בעיניים של האיש החם, המקסים ושובה הלב שנכנס אליי הביתה?

אבל בעצם, איך אפשר לדעת? אני מנסה לשחזר בדיעבד אם היו סימנים – וכמובן שלא יכולה. לאף אחד לא כתוב על המצח: 'זהירות, אני טורף מיני'. כמו רבים כל כך הופתעתי והזדעזעתי מהעדויות.

אבל מסתבר שהיו כאלה שידעו. רבים מהאנשים שמכירים את משי-זהב, גם במעגלי היכרות רחוקים יחסית, הכירו את השמועות על מעלליו. ידעו ושתקו. שתיקה שאפשרה לו להמשיך לבצע את עבירות האלימות המיוחסות לו בלי הפרעה במשך כל כך הרבה שנים. וזה בלתי נתפס.

שיחה עם יהודה משי זהב (צילום: ועידת המשפיעים 2021, קשת 12)
"רבים הכירו את השמועות על מעלליו. ידעו ושתקו" | צילום: ועידת המשפיעים 2021, קשת 12

בראיונות שפורסמו השבוע בתקשורת סיפר מתנדב בזק"א שכולם ידעו שיהודה 'עושה שטויות'. מישהו אחר אמר שבכל מאה שערים דיברו על זה כבר שנים, ושכל הפרסומים הם רק קצה הקרחון של מעשים שהיו ידועים בציבור. 

ואני לא יכולה שלא לחשוב – מה אם הוא לא הפוגע היחיד? כי סביר שיש עוד כמוהו, שמסתובבים בינינו בחסות השתיקה. והרי השתיקה הזאת לא קיימת רק בחברה החרדית. גם במקרה של השחקן משה איבגי היו שאמרו 'ברור – כולם ידעו'. חברים שלו סיפרו בראיונות שהם מצטערים שלא התעוררו בזמן, ששנים הם אמרו לו להפסיק להתעסק עם נשים - במקום לעשות משהו בעניין.

צופים ושותקים

השתיקה הזאת חוזרת גם בעדויות המטלטלות שמובאות בסדרה התיעודית 'אחרי חצות: הסוד הכי שמור בעיר' שעלתה השבוע ב-YES על פרשת אלון קסטיאל. במשך עשור הסתובב קסטיאל במועדונים שבבעלותו ובאחרים וביצע תקיפות מיניות בחסות סם אונס, וגם בחסות השתיקה. גם שם, בלב תל אביב, כולם ידעו שפועל אדם כזה - ואף אחד לא עוצר אותו.

קוראים לזה 'אפקט הצופה מהצד'. ככל שמעגל הצופים והיודעים גדול יותר – והמעגל הזה שותק – ככה התוקף מסיר מעצמו אחריות וממשיך במעשיו. אז אם נדמה לנו ששתיקה היא ניטרלית – היא לא. היא פוגענית. היא שיתוף פעולה עם הפוגע, ובעצמה סוג של פגיעה.

אז הגיע הזמן לפרוץ את מעגל השתיקה. הגיע הזמן לדווח. הגיע הזמן לדווח בעבודה כשמישהו אומר משהו לא במקום לאחת העובדות במשרד. הגיע הזמן להעיר כשאנחנו רואים מישהי קופאת ברחוב, כי שוב מישהו זר התקרב אליה. הגיע הזמן להתערב כשאנחנו שומעים סיפורים מטרידים על אחד השכנים או כשאנחנו מזהים סימני מצוקה אצל חברים של הילדים.

אני יודעת, אני מבינה. גם אם נדמה לנו לפעמים שזה 'לדחוף את האף' או להתערב בעניינים לא שלנו - לפעמים זה בדיוק מה שצריך כדי להציל את חיים. אלה שכן דיווחו לרשויות או פנו לתקשורת הצילו כל כך הרבה אנשים. וכל המדווח - מציל נפש של ילד, ילדה, נער, נערה, גבר או אישה שמגיע להם להינצל. בבקשה, בואו לא נשתוק. בואו נדווח.