ארבע שנים. עשרה סבבים. מאות הורמונים. שתי הפלות. וילד אחד. ילד אחד שנולד מרחם של אישה אחרת. ילד אחד שהוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי פעם. שהוא העולם שלי ושל בן זוגי. ילד אחד שעברנו דרך ארוכה וקשה כדי להיקרא ההורים שלו. אה, ואי אפשר לשכוח את המבטים השיפוטיים, את אלו שאמרו ש"ניצלנו אישה אחרת", ויותר חשוב דווקא את אלו שתמכו, והיו איתי, איתנו, בכל התהליך הכל כך מורכב הזה.
אני צופה אדוקה של "גוף שלישי". נכון, הסיפור שם אחר, כי אין מה לעשות, זאת סדרת טלוויזיה וצריך שיהיה אקשן. אבל אם נתעלם מכל השאר אני זוכרת את המילים של אלי כאילו הן היו שלי. אני מזדהה בעיקר עם הסצנה של אלי בשירותים, שם היא אומרת שהיא לא יכולה יותר לראות רופאים, ולהזריק, שדי. התחושות האלה חקוקות בי, שהגוף שלך כבר לא שלך.
לפונדקאות הגעתי אחרי שנים של ניסיונות להרות. שנים שבהן לא היה כמעט מי ששאל "מה קורה עם ילד", ואם הבטן הייתה קצת נפוחה מההורמונים היו גם כאלה שהרשו לעצמם לגעת בה ולהגיד: "או, הנה גם לך זה הגיע". והיו כמובן גם עצות: "כשתפסיקי לנסות תצליחי". רק שמישהו יסביר לי איך אפשר להפסיק לנסות כשכל יומיים את הולכת לבדיקות דם, מעקב זקיקים, ועוד בדיקה ועוד אחת ועוד אחת. ועוד כישלון. ועוד אחד ועוד אחד.
ואז, כשהגוף שלי כבר היה עייף ופצוע, והנפש שלי הייתה מותשת, החלטנו שדי. שאי אפשר יותר. ההחלטה וההבנה שצריך ללכת לפונדקאות היא לא פשוטה. וכן, אני יכולה כבר לדמיין את כל המצקצקות והמצקצקים. את כל אלו שיגידו ש"קנינו רחם של אישה חלשה מאיתנו". לכל אלו יש לי משהו אחד להגיד: אין לכם זכות. אין לכם זכות לשפוט אם לא הייתם שם. בטח לא כל עוד אתם הולכים עם בגדי מעצבים שנוצרו במדינה שכוחת אל, מזהמים את הסביבה בכל דרך שקיימת, או אפילו סתם קונים טלפון נייד חדש. אגב, עם אותה אישה ש"ניצלתי" אני בקשר עד היום ולעולמי עד אודה לה על מה שהיא עשתה עבורנו. ונכון, היא קיבלה עבור זה כסף, אבל בינינו, למה שהיא נתנה לנו אין מחיר. וכולנו יודעים את זה.
כשאני רואה את אלי אני מרגישה שהיא זו אני. רק קצת אחרת. כי בניגוד אליה אני לא יכולתי, ואולי גם לא רציתי, להיות חלק מההיריון. במקרה שלנו הפונדקאית הייתה ממדינה מרוחקת אז זה היה קל יותר. הייתי מנותקת. זו הייתה דרך ההתמודדות שלי. קיבלתי דוח חודשי מהרופא עם הנתונים והדחקתי. עשיתי כל מה שלא יכולתי לעשות בזמן טיפולי הפריון, טיילתי, שתיתי, חייתי. הרגשתי שמישהו סוף סוף לקח ממני את האחריות הזו שבה נכשלתי. שמישהי עושה את מה שאני לא יכולה – וטוב יותר. ואני? לא הבנתי בכלל שהולך להיות לי ילד. רק שמחתי ששום רופא לא יבדוק אותי, לא ייכנס אליי, לא יגיד לי שהרחם שלי לא טוב, שהעוברים שלי לא איכותיים. "שאף אחד יותר לא ייגע בי", אמרתי אז לבן זוגי.
אלי, בניגוד אליי, כל כך רוצה להיות חלק ומוציאים אותה משם. בכוח. בצורה מעליבה. בוטה. ולמרות שאני הרגשתי אחרת אני יכולה לחוש את הכאב שלה בתוכי. הניתוק שלי היה הבריחה שלי. זה לא כי לא רציתי – פשוט לא יכולתי אחרת. הרצון שלה להיות חלק זו ההתמודדות שלה. אני מאמינה שכל אישה וכל זוג שעומד בפני סיטואציה מורכבת שכזו מוצא את הדרך שלו להשלים עם זה, לעכל, להבין, וכן, גם להדחיק. כי בסופו של דבר זה אותו הדבר, ואלי היא אני, ועוד הרבה נשים אחרות, כל אחת קצת אחרת, קצת שונה. וכולן באותה הסירה.
ואז הגיעה הלידה. זה היה הרגע הקשה והמאושר בחיי. עמדתי מחוץ לחדר, תוהה אם אני צריכה להיות בפנים, או שמא אני פולשת למרחב שהוא לא שלי. ואז חשבתי על התינוק שלי, ואת מי הוא יחבק קודם. ואת הקול שלי מי הוא ישמע. ועדיין, לא יכולתי להיכנס, הרגשתי זרה. בדיוק כמו אלי. ואז הוציאו אותו אליי. וחיבקתי אותו בפעם הראשונה. ואז חיבקתי אותה, את האישה שעזרה לי והעניקה לי את הנס הזה. לא היה צריך יותר ממבט כדי ששתינו נבין שאנחנו קשורות זו לזו לתמיד. כדי שהיא תבין שלעולם היא תהיה חלק ממני.
לקח לי זמן להבין שאני אמא. לקח לי זמן להגיד את המילה אמא. לא יודעת אם יותר או פחות מנשים שילדו. עד היום, כשאני שומעת סיפורי לידה משהו בי מתכווץ. משהו בי יודע שהפסדתי משהו שלא יכולתי לקבל, גם אם מאוד רציתי. לא הרגשתי אותו בועט בי, לא חוויתי בחילות, לא דיברתי אליו כשהוא היה בבטן ולא השמעתי לו מוזיקה. מצד שני אני מסתכלת עליו ויודעת שכל הדרך הארוכה שעשינו הייתה בשבילו. כדי שהוא יהיה הילד שלנו.
פעם שאלתי את עצמי כמה התהליך שעברנו משפיע עלינו כהורים. ואז שאלה אותי מישהי מה זו אימהות. ובאמת מה זה? האם זה רק להיות בהיריון, או שזה לשבת לידו כשהוא חולה, לנגב לו את הדמעות אם מישהו העליב אותו בגן, להרגיש שכל מטרתי היא להגן עליו, לרצות שיהיה לו טוב. לחבק אותו, לקפוץ איתו בטרמפולינה גם כשממש אין לי כוח, לשבת בערב עייפה, וכן, גם לשמוח שהוא סוף סוף ישן. ואם כל אלו זו אימהות – אז אני אמא. ולא משנה איך הוא הגיע לעולם.