אחרי השבועות האחרונים שבהם נחשפנו לעוד ועוד סיפורים על הטרדות מיניות, אי אפשר להאמין למין הגברי, פשוטו כמשמעו. מה שגבר יגיד על ענייני מגדר, והצורה שבה הוא יתייחס לנשים הם שני דברים שונים בתכלית. ליברל או שמרן, פמיניסט או שוביניסט, נאור או נבער, צעיר או מבוגר - דעתו המוצהרת של גבר לא קשורה כמעט בכלל להתנהגותו בפועל.
מתוך הגילויים על גברים, החל מביל קוסבי, רוג'ר איילס, הארווי ויינשטיין ולואי סי קיי, דרך אל פרנקן, צ'ארלי רוז וג'ון לאסטר, גברים נאלצים להתמודד עם מה שהם הכי שונאים לחשוב עליו: טבעו של הגבר עצמו. הפעם, האישומים לא מצביעים על איזה מורה סוטה לגיאוגרפיה או איזה דביל שזורע פחד באוניברסיטה של איזו עיירה דרומית בארה"ב; הם מופנים עכשיו נגד כל מיני גברים מכל מיני תחומים ותעשיות, שמה שמקשר ביניהם היא המיניות הגרוטסקית שלהם.
ההארה הזו תופסת רבים מהגברים לא מוכנים: רובם מופתעים ממציאות ההטרדות שחוות נשים, וכמעט כולם לא מוכנים להתמודד עם הבעיה שעומדת בלב כל זה: טבעו של הליבידו הגברי, שלעתים הוא מסוכן.
לאורך ההיסטוריה, הברוטאליות המרומזת במיניות הגברית נלקחה כמובנת מאליה. ב-1976, הפמיניסטית והפעילה נגד תעשיית הפורנוגרפיה, אנדראה דבורקין, אמרה שהאקט המיני היחיד שיכול להתקיים בין גבר לאישה מבלי שיהיה אלים הוא אקט שבו הפין רפוי: "אני חושבת שהגברים יאלצו לוותר על הזקפות היקרות שלהם", היא כתבה. ישנה סברה שבמאה השלישית לספירה, התיאולוג הקתולי אוריגן פעל לפי אותו עיקרון וסירס את עצמו.
בורות היא הנורמה, וכך הגענו לאיפה שאנחנו היום
הפחד מפני האון הגברי שימש כמיתוס באגדות מתחילת הספרות, למשל ב"כיפה אדומה" וב"טירתו של כחול הזקן". ערפד הוא גבר חזק בעל רעב בלתי נגמר לבשר צעיר. אנשי-זאב הם גברים שלעתים קרובות מאבדים שליטה על טבעם החייתי. הבנתם? בין חשק לבין הכרה והבנה עובר גבול, חלק חוצים אותו וחלק לא. אבל יש גבול כזה אצל כל גבר, ועד שלא נדבר על המציאות הקיימת, ההתקדמות של שני המינים תתחיל ממקום של שתיקה ושל חוסר כנות.
הליבידו הגברי והפתולוגיות שמלוות אותו מוטמעים כל כך חזק בתרבות, בפוליטיקה ובכלכלה, עד שהם כמעט ולא נבחנים – לא בחוגים אינטלקטואליים ולא בחוגים פרטיים. אני גר בטורונטו, עיר ליברלית במדינה ליברלית שג'סטין טרודו הוא ראש הממשלה שלה, חצי מהקבינט הוא נשי ומדיניות החוץ היא פמיניסטית ביותר. הגברים שאני מכיר לא מדברים על שינוי הנורמות המיניות. אנחנו מרכלים ומנחשים מי פגע ומי לא, מי מהבחורים הקריפים שאנחנו מכירים יואשם השבוע. אך מעבר לרכילות, יש ערפל על העבר שאף אחד לא מעז לפזר. ישנם האקטים הקרימינליים שכל אדם נורמטיבי מבין שהם רעים, אך שינוי דפוסי התנהגות חברתיים זו משימה סבוכה. צריך להיזהר כשמנווטים בזיכרון, יש סיכוי גבוה שלא נאהב את מה שנמצא שם.
כל כך הרבה יותר קל להסיט את המבט הצידה. אני רואה כל הזמן, גם בעבודה, איך גברים נמנעים מלדבר על הטבע הגברי שלהם. באביב פרסמתי את עמדתי הגברית לגבי השינויים המתרחשים בכלכלות המתקדמות בענייני מגדר וכוח. התראיינתי מעל ל-70 פעמים אל כתבות בכל העולם, ורק שלושה מראיינים היו גברים. זה פשוט לא מעניין אותם. הם לא יודעים מאיפה להתחיל. אני עובד על פודקאסט שמדבר על אבהות מודרנית, ומעלה שאלות לגבי פורנוגרפיה וסקס אחרי הלידה. לעתים קרובות, כשאני מראיין גברים, זו הפעם הראשונה שהם מדברים על דברים אינטימיים כאלה עם גבר אחר.
קיום מיני בריא תלוי בחינוך מתמשך, וגברים חווים את ההפך. יש חינוך מיני לבנים, אבל ברגע שאתה עוזב את בית הספר, חוזרות כל הדרישות המסורתיות מהמין הגברי: אל תראה פגיעות, פתור את הבעיות שלך בעצמך. גברים מתמודדים עם טבעם לבדם, ובנפרד מבני מינם האחרים. בורות היא הנורמה, וכך הגענו לאיפה שאנחנו היום: מתנהלים דיונים ציבוריים על התנהגות מינית קלוקלת מצד גברים, מבלי לגעת בעניין הטבע המיני הגברי עצמו. הגברים המעטים היחידים שכן משמיעים את קולם בנושא, טוענים שגברים צריכים להיות פמיניסטים מוצלחים יותר – כאילו שהשבועות האחרונים לא הוכיחו שהאידיאולוגיות של גברים הן לא רלוונטיות.הליברליזם נוטה להסתכל על בעיות מגדר מנקודת מבט טכנוקרטית: לשפר את המערכת, לשפר את החוקים, לשפר את הבריאות. הגישה הזו נחלה הרבה הצלחות, אבל עדיין אין מרפא לחשק האנושי. ("זה לא קשור לסקס כמו שזה קשור לכוח", קראתי לפני כמה ימים ב"גארדיאן". כמה נאיבי צריך להיות כדי לא להבין שסקס קשור לכוח בדיוק כפי שהוא קשור להנאה?).
גברים מוכנים להכיר בכאב של נשים - כדי לא לדבר על מי שהם
ההכרה בברוטאליות של הליבידו הגברי היא לא תירוץ, כמובן. זיגמונד פרויד זיהה זאת כ"כאוס, קדרה רותחת של ריגושים". אבל הנקודה לא הייתה ש"בנים יהיו בנים", אלא ההפך: הרעיון הוא שתסביך אדיפוס טומן בחובו דרישות קשוחות של הדחקה, כי אם תינתן לבנים האפשרות להיות בנים, הם ירצחו את אבותיהם כדי לשכב עם אמותיהם.
פרויד הבין גם שהדחקה - כל הדחקה - היא משתנה ומסובכת, ונדרשת צניעות והתבוננות עצמית כשרוצים לנווט דרכה. נשים קוראות להכרה בכאבן, וגברים רבים מוכנים לספק את ההכרה הזו, כי זה אומר שהם לא צריכים לדבר על מי שהם, מה שאומר שהם לא צריכים לחשוב על מה שהם. הרבה יותר קל להסתתר מאחורי שתיקה מזועזעת ושטופת זימה, או מאחורי "התבוננות פנימית" שהיא פחות כנה ויותר מרצה. סקס מהווה מגבלה לאידיאליזם, ולכן בעידן שאחרי הארווי ויינשטיין נראה הרבה פסימיות מגדרית. מה אם אי אפשר ליישר את הקו בין אידיאלים נקיים של שוויון בין המינים לבין המכאניות של היצר האנושי? הדיון על מוסר מיני חוזר ובגדול, הפעם תחת מונחים מתקדמים. תחושת הנאורות מכתיבה את הדיון, אבל גם מגבילה אותו. ללא היכולת למצוא צדק, או אפילו לדמיין אותו, אנחנו חוזרים אל השליטה המינית הראשונית שלנו, שהיא הבושה.
אנו עומדים על סף משבר, והוא משבר בסיסי ביותר: איך מיניות בריאה יכולה להתקיים במרחב שבו גברים ונשים הם לא שווים? איך אנחנו אמורים ליצור עולם שוויוני כשמנגנוני היצר הגבריים הם ברוטאליים מיסודם? אי אפשר לענות על השאלות הללו מבלי להתמודד איתן. קראתי לא מזמן שאנחנו חיים בתרבות "טאקר מקס". מקס, אייקון גברי, כתב ספרות גברית אפית כמו "אני מקווה שמגישים בירה בגיהינום" – ספר שמכר מיליוני עותקים וחגג את האכזריות וחוסר האכפתיות המוחלט לאנושיותן של נשים. אבל טאקר מקס הבין לבסוף ששנאת הנשים הקז'ואלית שלו הורסת אותו ואת כל מי שהוא אוהב. הוא הלך ללמוד קורס באנליזה פרוידיאנית קלאסית כדי לנסות להפוך לגבר הגון. הלוואי והיינו חיים בתרבות טאקר מקס. זו בדיוק התרבות שאותה אנחנו כל כך צריכים.
אני לא מבקש קבוצות תמיכה לגברים להעלאת המודעות. בואו נתחיל בהבנה הבסיסית שגבריות היא נושא ששווה לחשוב עליו. אם אתה רוצה להיות גבר מתורבת, עליך לחשוב על מה שאתה. העמדת פנים כאילו אתה משהו שאתה לא, כאילו אתה איזו דמות שהיית רוצה להיות, לא תעזור. זה לא מוסר, זו תרבות – לקבל את המפלצת שבנו, להתחשבן איתה – זה מה שיציל אותנו. אם משהו, בכלל, יכול להציל אותנו.
סטפן מארש הוא מחבר הספר "האמת המלוכלכת על נשים וגברים במאה ה-21"