לאחרונה שמענו על מחאת שחקניות הוליווד – ג'ניפר לורנס, רובין רייט ואמה סטון - שהתראיינו וסיפרו בתקשורת על אפליית שכר בולטת, במסגרתה הן אינן מרוויחות כמו עמיתיהן הגברים. אמה סטון חידדה ואמרה שכדי שתוכל להרוויח כמו השחקן הראשי ששיחק איתה, הוא הסכים לקבל סכום נמוך ממה שהציעו לו. לא ברור אם הסכום עבר אליה או בחזרה להפקה; בכל מקרה, לא סביר שנמצא עוד הרבה מקרים שכאלה מחוץ להוליווד וזאת גם לא צריכה להיות הדרך להשוואת שכר.

יש מי שירים גבה על מחאתן של הכוכבות, בשל העובדה שהן בכל זאת מרוויחות מיליונים, גם אם לא במידה זהה לגברים. אך אם מחאה זו תגרום לקברניטי הוליווד ולמנהלי האולפנים לשנות את המדיניות המפלה שבה הם נוהגים, ייתכן שזאת תהיה סנונית ראשונה שתעודד מעסיקים נוספים ללכת בדרכם. יותר מכך, מחאה זו עשויה לסייע גם לנשים פחות חזקות לעמוד על שלהן ולא להתפשר, שכן מדובר במאבק עקרוני וחשוב.

עוד כמה שנים נמשיך לתהות "אנחנו בשנת 2015, 2016, 2017 וכן הלאה, ועדיין אנחנו עדים לאפליה בשכר בין נשים לגברים?". מאבקן של כוכבות הקולנוע מוכיח שהתופעה עוברת כחוט השני בכל הדרגים ובתחומים שונים.

הישיבות ממשיכות בשירותי הגברים

פערים בשכר הם רק חלק מפסיפס ההבדלים בין גברים ונשים במקום העבודה. שימו לב לרשת הלא פורמלית של גברים בעבודה שלנשים אין דריסת רגל אליה; לבילויים של גברים, שנשים אינן מוזמנות אליהם; לישיבות שממשיכות בחדר השירותים, שם ברור שנשים לא נכנסות והן לא יכולות לשמוע פרטים חשובים שנאמרים. נשים גם אינן מוזמנות להציע עצמן לתפקידים חדשים שנפתחים משום שאינן מספיק מקורבות לבעלי הכח ואינן מוכנות לקחת חלק בפוליטיקה הארגונית.

השכם והערב נשים נדרשות לנהל משא ומתן עבור משכורת גבוהה יותר, אבל למעשה ידיהן קשורות במשחק שהחוקים לגביו שונים עבור גברים ונשים. שריל סנדברג, מנהלת התפעול של פייסבוק, סיפרה על מקרה שממחיש זאת היטב. סנדברג סיפרה, שנתנה הרצאה בפני 150 אנשים ובסופה אמרה שיש לה זמן לשתי שאלות נוספות. לאחר שענתה על שתי השאלות, הנשים הורידו את ידיהן ואילו הגברים המשיכו להצביע. סנדברג המשיכה לענות לאותם גברים, למרות שהתחייבה לשתי שאלות בלבד. לטענתה, היא לא שמה לב שרק הנשים הורידו את ידיהן. היא הוסיפה "חטא על פשע" כשרמזה שזאת אחת הסיבות שבגללן נשים לא מתקדמות בעבודה: גברים ממשיכים להצביע ונשים לא.

אי אפשר להאשים נשים בכך שהן פועלות על פי החוקים ולהאדיר את הגברים שאינם מקשיבים להם. גם אם תהיינה נשים שתלמדנה מהדוגמא הזאת, נשים שיבינו שהן צריכות להשאיר את היד שלהן מורמת, כפי שעשו חלק מהגברים, עדיין על מנהלי הארגון להבין שנשים וגברים מתנהלים אחרת, בלי להגדיר איזו התנהגות טובה יותר או פחות. כדי למקסם את טובת הארגון ועובדיו, אותם מנהלים צריכים לדעת להתנהל באופן מתאים בכל מצב.

ד"ר יעל יצחקי (צילום: ג'ודי בן יוד)
ד"ר יעל יצחקי | צילום: ג'ודי בן יוד

כך לדוגמה, לטובת הארגון ולא רק לטובת הנשים, כדאי להבין שאם אישה לא ניגשת למכרז זה לא אומר שהיא לא מתאימה לתפקיד. יתכן שזה אומר שאין לה מספיק ביטחון כדי להציע את עצמה או שהיא חושבת שיש איזושהי בעיה שעלולה להפריע לה בביצוע התפקיד. כדאי גם לשים לב שגברים מציעים עצמם לתפקידים גם כשאין להם את מלוא הכישורים הנדרשים, בעוד שנשים מהססות לעשות זאת. אם הארגון ידלג על אישה שוב ושוב בהעלאה בשכר או בקידום, בסופו של דבר הוא עלול להפסיד עובדת מיומנת שתעבור למקום שבו ידעו להעריך אותה יותר.

כל זה אומר שכדאי שאותם המעסיקים הרואים פוטנציאל בעובדת כלשהי שאינה ניגשת לתפקיד, יבדקו איזו דילמה מונעת ממנה להציע את עצמה, מה יעזור לה להתמודד ויפעלו לסייע בקשיים הללו. על הארגון להיות פרו – אקטיבי בנושא של הוגנות מגדרית ולא לצפות שנשים תנהלנה מלחמה עבור מה שאמור להיות מובן מאליו.

הכותבת היא מנכ"לית נטע - המרכז לפיתוח קריירה, הפועל לסייע לנשים לממש את שאיפותיהן המקצועיות וליצור תרבות ניהול המקדמת הוגנות מגדרית