בקיץ שעבר ארזו אסטל ולאנו (21) ושקד לייבוביץ' (21) את חפציהן, נפרדו מהמשפחה והחברים ועלו על המטוס למסצ'וסטס להגשים חלום ולהפוך לחלק מנבחרת האתלטיקה של אוניברסיטת הרווארד היוקרתית. "בתחרות הראשונה שלי שם הייתי בהלם" מספרת לייבוביץ', אלופת ישראל עד עד גיל 20 בריצות שדה, אלופת ישראל בריצת 2000 מ' מכשולים ומקום שלישי בישראל לבוגרות בריצת 1500 מ', "בישראל אנחנו מתחרות חמש אולי עשר בנות במרוץ שדה ושם מצאתי את עצמי עומדת על קו הזינוק עם עוד 300 מתחרות שמוזנקות ביחד, יש המון חיכוכים וזה אפילו קצת אלים אבל זה נותן דרייב מטורף ויש מלא קהל שמעודד ורצים מנקודה לנקודה כדי להריע לנו".
"אמנם עוד לא זכיתי להתחרות שם במקצוע שלי (זריקת דיסקוס) אבל כן התחריתי בהדיפת כדור ברזל. הקבוצה שם מאוד מאוד חשובה. כולם מעודדים כל זריקה, כל ריצה, כל סיבוב. אם בישראל כל אחד לעצמו ומעודדים רק חברים או אם מישהו ממש טוב, אז שם אפילו בנות שהודפות באמת גרוע, כמו שאני הדלפתי לפני 5 או שש שנים, צורחים להן ומעודדים אותן. מה שהכי חשוב זה לנצח כקבוצה ואוניברסיטה – מה עוזר לי להיות ראשונה אם חברה שלי לקבוצה מסיימת אחרונה?" מוסיפה ואלנו, ארבע פעמים אלופת ישראל בזריקת דיסקוס המדורגת שביעית באירופה ו-15 בעולם לגילאי עד 23.
לייבוביץ וולאנו, שתיים מהאתלטיות הטובות ביותר שצמחו בישראל בשנים האחרונות בתחומי הריצה והזריקות, הגשימו בשנה האחרונה שאיפה של הרבה ספורטאים בינלאומיים והצליחו להתקבל על מלגה חלקית ללמוד ולהתחרות באוניברסיטה היוקרתית. בימים אלו, בגלל הקורונה, הן בביקור מולדת, שגם אותו הן מנצלות כדי להמשיך ולשבור שיאים – ולאנו, לדוגמה, קבעה בשבוע שעבר שיא אישי חדש - 54.98 מ', ושיפרה את הזריקה שלה ב-70 ס"מ, מה שמציב אותה במקום השני בישראל בכל הזמנים.
ולאנו: "הגעתי לזריקות לפני 8 שנים כמעט במקרה. אחותי התאומה התאמנה בריצות ויום אחד אמא שלי הכריחה אותי לבוא איתה להסתכל על אחותי מתאמנת. אני לא אשכח כמה בכיתי שאני לא רוצה לבוא ומעדיפה להישאר בבית אבל המאמן שם זיהה אותי והציע לי בינתיים לנסות להתאמן בעצמי. בהתחלה בגלל רציתי זריקת פטיש אבל הוא אמר לי 'אסטל, אני אתן לך לזרוק פטיש רק אם תעשי חצי אימון דיסקוס'" והשאר היסטוריה.
לייבוביץ': "מגיל צעיר הייתי בכל מני חוגים של ספורט, רצתי עם אבא שלי כשהוא על האופניים ומאוד אהבתי את זה. לאט לאט התמדתי והתקדמתי והגעתי גם למכשולים שזה תחום שפחות מפותח בארץ".
את תקופת התיכון העבירו ולאנו ולייבוביץ' כשהן מלהטטות בין בגרויות, תחרויות ואימונים שהלכו והפכו אינטנסיביים יותר ויותר. "המאמן שלי תמיד כיוון אותי למטרות גדולות, אליפויות עולם, אולימפיאדה. זה עלה משני אימונים בשבוע בכיתה ז', לשלושה בכיתה ח', לארבע בכיתה ט' ועד סוף התיכון כבר התאמנתי כל יום פרט לשבת" אומרת ולאנו.
לייבוביץ': "תמיד אהבתי להתחרות, יש בזה ריגוש של 'תסתכלו עלי! התאמנתי כל כך הרבה ועכשיו תראו כמה אני טובה'".
כנשים ספורטאיות, במיוחד בתחומים שפחות מוכרים בישראל ולא זוכים ליוקרה שמגיעה להם, הן היו צריכות להתמודד גם עם לא מעט תגובות מהסביבה. "אין בישראל הרבה ספורטאיות תחרותיות. בתחרויות אנחנו מעט מאוד על קו הזינוק שזה ממש חבל. בגילאים הצעירים יש יותר אבל בגלל שיש התנייה חברתית שלהיות חזקה ושרירית אז אולי חלק נושרות בדרך" אומרת לייבוביץ', "אני זוכרת שכילדה קצת התביישתי בזה שהייתי יותר חזקה מבנות אחרות או מבנים. זה משהו שצריך להתגבר עליו כדי להישאר בספורט. היום אני גאה בחוזק שלי".
ולאנו: "בזריקות אין הרבה בנות באופן כללי, באליפות ישראל התחרינו ארבע או חמש ושנה שעברה בבברזל היינו שלוש. זה עצוב ומאוד חסר לי. יש משהו שמאוד דוחף קדימה בלטוס לחו"ל ולהתחרות עם בנות ברמה שלי, לריב על ה-2 ס"מ בתוצאה. לראות מישהי טובה יותר. הלוואי וגם פה יהיו עוד בנות כדי שתהיה תחרות אמיתית ועמוקה".
לנבחרת האתלטיקה היוקרתית של הרווארד הן הגיעו בזכות ולא בחסד. "שלחנו מכתבים למאמנים הצגנו את עצמינו וההישגים שלנו בלימודים ובספורט, היינו צריכות לעבור SAT" הן מסבירות, "התקבלנו בידיעה שאנחנו הולכות להצטרף לנבחרת". "יש שם תרבות ספורט שאין כאן" אומרת ולאנו, "כבר בתיכון אנשים הופכים להיות חלק מקבוצות של בית הספר שלהם. פה הרכיבו בתיכון שלי קבוצת אתלטיקה שבועיים לפני התחרות מאנשים שגם ככה התאמנו ואחרי התחרות כל אחד הלך לדרכו. זה חבל". לייבוביץ': "יש יותר מודעות לגבי ההשקעה האדירה של מה זה אומר להיות ספורטאי תחרותי".
כנשים אתן מרגישות הבדל ביחס מישראל?
ולאנו: "שם תופסים ממני יותר. בארץ כשאני אומרת לאנשים שאני זורקת דיסקוס הם שואלים אותי מה זה? יש קצת יחס של 'אה, את עדיין בחוג הזה?' ואני צריכה להסביר שאני באמת טובה ובאמת רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר. בארה"ב יש יותר מודעות והם מבינים מה המשמעות של התוצאה שלי ושל העבודה הקשה. להיות בנבחרת אתלטיקה של אוניברסיטה יוקרתית זה מעמד. הרס"ר שלי בצבא אמר לי פעם 'אבל את יודעת הספורט שלך זה לא ספורט אמיתי כמו כדורגל וכדורסל".
לייבוביץ: "היו לי המון התערבויות שאני עוקפת בנים, בסוף הם וויתרו, אבל בעיקר בתיכון היו המון ששאלו אותי 'מה את עוקפת אותי במרחק כזה וכזה בריצה?', אז כן, בטח. בסוף הם היו מוותרים. דווקא בצבא החוויה שלי הייתה חיובית, הייתי מדריכת כושר בפו"מ, אימנתי את הקצינים ורצתי עם הקבוצה המהירה של הבנים".
סדר היום של הספורטאיות קשוח מאוד והוא כולל אימון בוקר, לימודים עד הצהריים, אימון צהריים שיכול להימשך גם שלוש או ארבע שעות, ארוחת ערב ולימודים עד הלילה. "אם יש לי זמן לדבר עם המשפחה זה בדרך כלל כשאני אוכלת או בהליכות ממקום למקום.
הופתעתן מהרמה שלכן כשהתחלתן להתאמן עם ספורטאיות ממדינות אחרות?
לייבוביץ': "אנחנו קבוצה של 15 מתחרות ואני בערך באמצע. בתחרויות האחרונות שהיו היינו רק שבע אז יצא לי להתחרות וזה ממש דוחף קדימה כי פה אני רגילה לרוץ מקסימום עם עוד מישהי או עם אבא שלי. שם את יוצאת לאימון 15 בנות ביחד, שכל אחת רוצה להיות הכי טובה, זה מאוד מאוד מדרבן".
ולאנו: "אין לי קבוצה גדולה והגעתי לשם מראש כאתלטית טובה. בעיקר הופתעתי לראות שיש נשים יותר חזקות ממני שאני רוצה להיות כמוהן. זה פשוט כיף כשיש מישהי לרדוף אחריה".
יוצא לכן לחוות את ההוואי של האוניברסיטה או שכל היום אתן בלימודים ובאימונים?
ולאנו: " אנחנו גרות במרכז הרווארד איפה שכל התיירים. אני הולכת עם פיג'מה לעשות כביסה במכבסה ותיירים מצלמים אותי 'הנה סטודנטית חיה את חייה'. זה מצחיק. יש גם חיי חברה של הנבחרת. אין מסיבה שקבוצה אחת עושה לעצמה ולא מזמינה את האחרות".
"חוץ מאיתנו" קוטעת אותה לייבוביץ' בחיוך, "הקבוצה של הקרוס קנטרי אף פעם לא הולכת כי איכשהו אנחנו תמיד בעונה וצריך לקום מוקדם לאימון או לתחרות. אני חיה את החוויות דרך הסיפורים של אסטל".