בשבוע שעבר עלתה התוכנית החדשה של Yes "תום יער עושה את שביל ישראל" בכיכובה של הסטנדאפיסטית תום יער. למי מביניכם שטרם יצא לו להכיר את יער, אנחנו משתתפים בצערכם. גוגל קצר ויש לכם כל מה שאתם צריכים.
בסדרה תום יוצאת לטייל בשביל ישראל ולמעשה (כך מסתמן משני הפרקים ששודרו) יוצאת גם למסע נוסף - מסע חיפוש עצמי. הסדרה מורכבת מקטעי דוקו מהטיול של תום בשביל ישראל, קטעי סטנד-אפ מההופעות שלה ומקטעים קצרים בהם תום משחקת דמויות סטראוטיפיות שונות.
הסטנדאפ בארץ ספוג טסטוסטרון
למראית עין נדמה כי יער משאילה את הפורמט (או חלקים ממנו) מתכניות אחרות, כי כידוע ההפקה לא המציאה את הדוקו-טיולים, סטנד-אפ או דמויות גרוטסקיות. אך הליהוק של תום יער, ספק איימי שומר ספק ברלד, הופכת את התכנית למשהו שגורם לנו לחשוב – מי זאת? מה היא רוצה ממני? למה אני לא יכולה להפסיק להסתכל על זה? מה זה אומר עליי? מי אני? מה אני?
להיות אישה בתרבות שלנו זה עניין מורכב ולהיות סטנדאפיסטית מורכב אפילו יותר.
תום יער היא חלק מגל סטנדאפיסטיות שהולך וגואה בשנים האחרונות (גיתית פישר, גלית חוגי, לילך וולך וכדומה), שמספקות שיח מרדני ושנון ששאול מהמקבילות המצוינות בארה"ב (טינה פיי, איימי שומר, מליסה מקרתי וכו'). שנים רבות מידי הסטנד-אפ בישראל היה ספוג בטסטוסטרון. סטנדאפיסטים וסטנדאפיסטיות סיפרו בדיחות על נשים שלא יודעות לנהוג, נשים שמרכלות ונשים ששותות לבן הזוג שלהן את הארנק (ואת חדוות החיים גם יאמרו). בתוך השיח הסופר גברי הזה, לנשים הסטנדאפיסטיות נותרו שתי אופציות – להידמות לגברים ולנסות להתאים עצמן לשיח הדומיננטי, או להיות נשים ולדבר על נושאים נשיים בלעדיים – על ילדים בחופש הגדול ושופינג.
דרך הומור אינטליגנטי לאין שיעור תום מצליחה לשבור את התבניות המגדריות הנפוצות ולהביא מודל חדש של הומור נשי. היא משחקת עם קו הגבול בין מה מותר ומה אסור לומר; היא מצליחה להראות מתוקה ופסיכית באותו הזמן; היא עוברת לפרקים בין כיווץ שפתיים ספק ילדותי ספק פתייני לפיראט שמקלל במרץ; היא אישה שמייצרת טקסטים מקוריים שלא משרתים את הקו המגדרי הצפוי לעייפה- אלא רק את תום עצמה.
מסוגלת לצחוק על מין. אבל באמת
בתכנית תום מייצרת שיח שאין בו מבוכה: היא מתלכלכת באוכל, היא בוכה בכי מרורים, היא מגחכת על שערות האוזניים של בן הזוג שלה, היא משחקת בעצמה דמויות נשיות וגבריות וכבר בפרק השני היא מדברת על מין – והרבה.
השיח על מין הוא נושא בפני עצמו, שכן לרוב כשנשים מדברות על מין במוצרים תקשורתיים (כן גם בסטנדאפ) יש בטקסטים משהו שמשרת את הסטראוטיפ הרווח – אם רווקות אז השיח סובב את עולם הדייטים שמכיל בעיקר אומללות וכמעט ולא רצון פעיל במין, ואם בזוגיות אז על העדר מיניות מוחלט (בין אם בגלל הילדים ובין אם כבר אין חשק או כוח). תום מצליחה בחוצפה חיננית לא להיות עלמה עדינה שמסמיקה כששומעת גסויות ולא לחקות דמויות גבריות סופר-מיניות. תום למעשה מייצגת את מה שכולנו קצת רוצות להיות –אישה שמסוגלת לצחוק על מין גם כשזה לא קשור לאדוויל שהיא לוקחת כשבעלה רוצה סקס. אישה שמצליחה להיות בוטה, מינית ומצחיקה באותו הזמן. אישה שגם נמשכים אליה, אבל גם רוצים להיות החברים הכי טובים שלה. תום שוברת את התבנית הנשית המהודקת שמחייבת נשים בתחומי עיסוק ספציפיים ברוח ספציפית, כשהמיניות של נשים נתונה לאופן בו הסביבה תופסת אותן ואת תפקידן במרחב (לפי מודלים מקובלים של תקשורת – או האם או הזונה).
בתכנית שלה, תום לא רק הולכת בשביל ישראל ורודפת אחרי חמור (ליטרלי רודפת אחרי חמור), היא גם בועטת באמרה ש"אין נשים מצחיקות". למעשה, היא עצמה מייצרת קול נשי חדש שמספר על סקס ולכלוך; פלוצים ומותגי אופנה; שיערות בבית שחי ואוכל – בקיצור על החיים עצמם.