ישראל נחשבת למדינה בה מספר האסירות המורשעות נמוך במיוחד: כ-1.5% בלבד. על כן, כלא נווה תרצה מיועד לאכלס 226 אסירות ולרוב גם מצוי בתפיסה חלקית. מרבית הנשים הכלואות בו, הגיעו אליו בעקבות ביצוע פשעי הונאה או סמים. אך 8% מהן מרצות מאסר עולם לאחר שרצחו את בן זוגן המתעלל. משמעות הדבר היא שכיום יש למעלה מעשר נשים שננעלו מאחורי סורג ובריח לאחר שהגנו על עצמן או על ילדיהן, כך טוענת העו"סית והחוקרת תמר דהאן, במסגרת עבודת התזה שלה בנושא.
"כשאישה רוצחת ישר מכניסים אותה לכלא. היא עוברת התעללות מבעלה וממשיכה לעבור התעללות על ידי המדינה. חשוב לציין שגם כשהן פונות לחנינה אצל הנשיא, הן לא מקבלות אותה. היחידה שקיבלה קיצור זו כרמלה בוחבוט כי היה סביבה הד ציבורי. את הסיפור של הנשים האלה אף אחד לא מכיר ולא משמיע את הקול. לאף אחד לא אכפת שהן נרקבות בכלא", מסבירה דהאן.
בשונה ממקרי רצח טיפוסיים, הנשים הללו לא הונעו מצמא לנקמה או שנאה. "אם לא הייתי עושה את הצעד הזה ורוצחת אותו – הוא היה רוצח אותי", הוא משפט שחוזר על עצמו בשיחות שערכה דהאן עם האסירות. במקרים רבים הגבר שנרצח היה בחיר ליבן ואב ילדיהן שניצל, היכה, פגע, רמס ואיים על חייהן באופן יום יומי. ההרג, הוא התוצאה המצערת של מי שלא רצתה למות ולהפוך לקורבן, מתוך יצר בסיסי או הישרדותי. חלק מהן התאבלו על הבעלים וגם ביקשו לשבת שבעה ולהתייחד עם צער המשפחה.
שאלת החרטה היא לא העניין המרכזי כאן. לדברי דהאן, כלל האסירות שהשתתפו במחקר, פרט לאחת, מספרות על תחושת הקלה וחופש ששלובים בצער וכאב. "זה היה החיים שלי, הייתי מסתתרת ממנו והוא היה שובר את הדלת. זה היה טרור. באיזה שלב זה עשה לי נחת. נרגעתי. אין מי שירביץ לי. אין מי שיתקוף אותי, את הילדים. אין מישהו כזה. זה נגמר".
אך למרבה הצער, מעגל ההתעללות בנשים המדוברות לא עוצר עם מות הבעל. מרגע המעצר ועד תום ההליך המשפטי, האסירות חוות יחס משפיל, קריר וחסר התחשבות ברגישות המצב מכל הגורמים המעורבים. לדברי ד"ר רותי לבנשטיין - לזר מביה"ס למשפטים של המכללה למנהל, מדובר במקרה מיוחד של הגנה עצמית שעדיין לא מקבל ביטוי הולם במערכת המשפט בארץ, בשונה ממדינות מערביות אחרות.
"יש בעייתיות במענה שהמשפט הפלילי מציע לנשים נפגעות אלימות. כיוון שלאדם שלוקח חיים יש את האפשרות ליהנות מצידוק משפטי למה שהוא עשה. הגנה עצמית זו דרך אחת, במידה והמעשה סביר ופרופורציונלי. הבעיה היא שהטיעון הזה תפור למידות גבריות, כשלרוב מדובר בעימות חד פעמי בין שני אנשים שהם שווים מבחינה פיזית. נשים לא עומדות בקריטריונים האלו כי זו דינמיקה ייחודית של מעגל אלימות מחזורי. אי אפשר לדעת מתי התקיפה הבאה תגיע. זה טרור מתמשך ומצטבר שנשקפת בו סכנת חיים תמידית גם אם לא נשלפת מול האישה סכין בפועל. אי אפשר לדעת מתי היא כן. אבל אפשר לדעת שזה יקרה".
לדברי דהאן, החוקרים מתייחסים אל הנשים כאחרונות העברייניות תוך התעלמות מוחלטת מהחוויה שעברו או מהרקע ממנו הגיעו (שבמקרים מסוימים הוכר למשטרה). היא מדגישה שכל תהליך החקירה מאופיין בחוסר קשב, חוסר רגישות וזלזול. "הוא (החוקר) לא צריך לעשות לי פוצי מוצי וגם לא ללטף אותי, אבל הוא לא צריך להתייחס אליי כמו לעבריין", מספרת אסירה. "הוא הסתכל במחשב, רואה תלונות במשטרה על אלימות מצד בן הזוג וחוקר אותי כאילו הוא חוקר את זאב רוזנשטיין".
מעדות של אסירה נוספת, ניכר כי החוקרים משתמשים בפרקטיקות של פגיעה נפשית לאורך החקירה, שמקשות עליהן לספק את הגרסה המדויקת פעם אחר פעם בעקביות או לחילופין, להודות במעשים שלא ביצעו רק כדי לקצר את הסבל. "חקרו אותי בצורה מאוד קשה מבחינה נפשית. ללא שעות שינה, בכלל לא האמנתי איך אני מצליחה לספר את הסיפור כל פעם מחדש בכזאת עקביות. כל מה שעניין אותם זה הרצח. היא (החוקרת) לא שמעה את הסיפור מהתחלה ועד הסוף ומה היה בפנים".
לטענת דהאן, גם בין כותלי היכלי הצדק, הקול שלהן לא נשמע והשופטים לא ממהרים לפענח את הנסיבות שהובילו להרג. "למדינה הכי חשוב לסגור את התיק, לא חשוב להם מה עשינו. השופט ששפט אותי לא נתן לי לדבר, להסביר מה קרה או לא קרה לי", אומרת אחת האסירות. "לפני שאתה שופט אישה תדע מה היא עברה. זה לא שקמתי בבוקר והחלטתי שלא בא לי עליו 'ויאללה תהרגו אותו'. אין אישה שתקום לעשות מעשה כזה" היא מוסיפה. "אני מרגישה המון כאב, הייתי עם הבן אדם הזה לא יום ולא יומיים. הרבה שנים. אהבתי אותו. כן, אהבתי אותו אבל מצדו זו לא הייתה אהבה. ואני באבל, אני בכאב", מתארת אסירה אחרת.
חוסר השוויון אגב, הוא דפוס בולט בכל מה שקשור לחומרת הענישה. רוב הנשים מרצות עונש של כ-21 שנות מאסר ובקשות לחנינה מהנשיא ככל הנראה יידחו. את אותו העונש מקבלים גם גברים לעתים, רק שהנסיבות שונות, מלוות בהיסטוריה ארוכה של אלימות, כאב ושתיקה. כשהרצח הוא המסמר האחרון שננעץ בגבן. עם זאת, הנשים פשוט התחננו על חייהן והבינו שזה או הוא - או הן.
"אני רוצה להגיד לך שאם הייתי נרצחת, הוא לא היה מקבל מאסר עולם. אני מכירה סיפור על בחור שרצח את אשתו, אושפז באברבנאל וזהו. לא מזמן, לפני שנתיים קראתי בעיתונים שהוא התחתן שוב עם אישה פיליפינית ורצח גם אותה. האם ראית פעם אישה שהרגה את בעלה, השתחררה, התחתנה ורצחה גם את בעלה השני? אין דבר כזה", מתארת אסירה מקרים בהם כתבי האישום מבוששים לבוא במקרים בהם הבעל או בן הזוג הם הרוצחים.
"לא מכירים בסינדרום האישה המוכה"
בעוד שבמדינות אחרות כמו קנדה, סינדרום האישה המוכה מתפקד כטיעון משפטי לגיטימי, כאן לא לגמרי מצליחים לראות את הסימטריה בין אישה ששבויה תחת הטרור של בן זוגה ונאלצת להרוג אותו כדי לקטוע את מעגל האלימות, אל מול שבוי שהורג את החוטפים שלו כדי להשתחרר. "בארץ אף פעם סידרום האישה המוכה לא הוכר כטענה של הגנה עצמית. אני יכולה להגיד בביטחון שלא היה כאן בית משפט אחד מספיק אמיץ או רדיקלי שהסכים להגמיש את הקריטריונים של הגנה עצמית. הם לא מתאימים אותם לדינמיקה של אלימות במשפחה. היו פרשות שהבינו שהמצב ייחודי והקלו בעונש, אבל במקרים שהשתתפו במחקר לא עשו את זה", מסכמת ד"ר לבנשטיין.
היום (יום ג') ייערך כנס בנושא בשיתוף השופטת בדימוס, דליה דורנר בו ייקחו חלק תמר דהאן וד"ר רותי לבנשטיין. בהמשך החודש, השתיים ידברו על הנושא גם בוועד לקידום מעמד האישה בכנסת.