אולם הכדורשת מלא עד אפס מקום. הקהל צועק ומריע לשחקניות. המשחק צמוד, התחרות בין הכתומות ללבנות עצומה. השחקניות התכוננו לזה, שילהבו אחת את השניה בפייסבוק ובוואטסאפ. בנות שתי הקבוצות לא מוכנות להפסיד - הן רואות מהמגרש את הילדים שלהן מביטים בהן ואת הבעלים מעודדים. זה רק גורם להן לרצות לנצח בכל הכוח.המתח גדול ורגע האמת מתקרב. “אני ילדה גדולה אבל הבטן מתהפכת" אומרת אחת מהן. הן מכירות את בנות הקבוצה היריבה, הן יודעות שזה לא הולך להיות קל, אבל לא מוותרות. אחרי משחק צמוד קבוצת צ'יטה מנצחת בתוצאה של 2-1. "בוקר כתום" אומרת הקפטנית רונית שיר, "הגענו בשביל לנצח, וניצחנו".
ליגות נשים הן לא דבר חדש בעולם, תודה לאל, אבל איכשהו ספורט, וספציפית ספורט קבוצתי ותחרותי, עדיין בזיעה גברית. בשנים האחרונות מתפתחת בישראל ליגה נגית לגמרי של משחק כדור שכובש את נשות הארץ - כדורשת. בישראל פועלים שני גופים עיקריים שמאגדים ליגות כדורשת: מאמאנט, ליגת האימהות בה מאות קבוצות ואלפי משתתפות בכל רחבי הארץ, ואיגוד הכדורשת הישראלי, תחתיו משחקות כ-15,000 נשים באופן קבוע ואשר מאגד את תחום הכדורשת המקצועי בארץ. נדמה שכמעט בלי ששמנו לב, כמעט בכל בית שני בישראל יש ספורטאית תחרותית.
"21:00 בלילה, יום ראשון, יורד גשם, קור כלבים, אבל אני יוצאת לאימון" מספרת רונית גורן, הקפטניות של קבוצת דורה "בעלי שואל אותי 'מה את עושה? לאן את הולכת?', אבל יש מחויבות חברתית. אני מרגישה שאני עושה משהו עם עצמי. פתאום אני לא אמא של, לא אחות של, לא אשתו של. אני לגמרי אני".
כללי המשחק פשוטים למדי - שתי הקבוצות עומדות משני צידי הרשת והן צריכות לפגוע במגרש הקבוצה היריבה. בניגוד לכדורעף, עליהן לתפוס את הכדור לפני שזורקים אותו מעבר לרשת. פשוט, נכון? אז מה הפלא שהוא הפך לספורט האהוב ביותר על הנשים בארץ.
"לפני 11 שנה חברה ניגשה אליי ואמרה לי שאני חייבת לבוא. הגעתי ונתפסתי. אני עושה הכל כדיי לסיים את היום שלי ולצאת לאימון", מספרת גורן, הקפטנית שהיא גם אמא ל-4, "הילדים מגיעים למשחקים ומעודדים, גם הבעלים של חברות הקבוצה. במרץ יש טורניר בינלאומי באילת, השנה לקחתי את כל המשפחה לחופש, הם באו לגמר, לקחנו מקום שני".
אחד הדברים שמייחדים את ספורט הכדורשת ואת הצורה בה הליגות בנויות הוא הנגשת המשחק לכמעט כל אישה באשר היא אישה, ללא קשר למצבה המשפחתי, הכושר הגופני שלה, הגיל או המגזר. "גם מי שלא באה מתחום הספורט יכולה לשחק, כי המיומנויות הנדרשות מאוד פשוטות", מספרת רונית שיר, קפטנית קבוצת צ'יטה, "עניין נוסף שמושך נשים הוא ההפרדה של הרשת: זה משחק לא אגרסיבי, שומרים על חיוביות עם הקבוצה היריבה, יש פחות עבירות מבכדורגל או כדורסל. כל אחת יכולה לשחק. אחת השחקניות מגיעה מטירה. מבחינתי היא סמל החוזק וכוח הרצון הנשי. היא מקור השראה".
כך לדוגמה, פועלות באיגוד הכדורשת קבוצות גם לנערות או מקומות עבודה וליגת מאמאנט מפעילות קבוצות מיוחדות עבור אמהות כבדות שמיעה.
מדובר על קהילה שמתקיימת גם הרבה אחרי שעות האימונים. "זה עשה שינוי גדול מאוד מבחינה חברתית", מספרת שיר, "כשעברתי למרכז הארץ בגיל 45 לא הכרתי נשים בגילי. הילדים שלי היו כבר גדולים לכן לא פגשתי יותר הורים מבית הספר. דרך הכדורשת הכרתי המון המון חברות. אנחנו עושות מלא דברים ביחד. מבלות, יוצאות. זה פתח דברים לא רק במובן החברתי אלא גם במובן העסקי - יש אצלנו רואת חשבון, עורכות דין, אנחנו נעזרות אחת בשניה".
"הרבה בנות רוצות להצטרף" מספרת גורן "אבל אנחנו בוחנות את הקטע האנושי, חשוב שיהיה מרקם שהוא כיפי. לפעמים נבחנו אלינו שחקניות שהיו מעולות אבל לא נכנסו לקבוצה כי זה לא הרגיש לנו נכון". המשחקים פתוחים לנשים מכל הגילאים "יש אצלנו בנות בנות 36, צעירות ממני ב-14 שנה, ויש לנו שחקנית בת 54. זה מה שמושך - זה משחק שאין לו גיל. אין את זה בשום ספורט אחר".