אי אפשר להישאר אדישים מול המקרה של הגנן שאולץ להתפטר מעבודתו מגן הילדים בפעוטון של החברה למתנ"סים ביישוב קדימה צורן שבשרון, עקב לחץ של חלק מההורים שלא רצו מטפל גבר. המקרה הזה מזמין דיון בכמה רמות והוא דורש מאתנו להתמודד עם הנחות יסוד פנימיות. אותי באופן אישי זה תמיד משמח לגלות שיש גברים במקצועות שנחשבים ״נשיים״. מדובר בגברים אמיצים שהולכים ללמוד מקצוע שעומד בניגוד לציווי החברתי המגדרי המקובל. הם יודעים מה יהיו התגובות של החברה ובכל זאת הולכים לפי צו הלב. זה תמיד מזכיר לי את בילי אליוט. זוכרות את הילד האנגלי עם הנמשים שבזמן שאבא שלו כורה הפחם היה עסוק בעימותים אלימים עם המשטרה התאמן על פירואטים בחוג לבלט?

מגיל צעיר מאד ילדים וילדות מבינים מה מצופה מהם מגדרית ורובם מתיישרים בהתאם לנורמה. אולם, בעוד שאת הבנות מעודדים יותר היום לעשות דברים ״של בנים״, אין עידוד מקביל לבנים לעשות דברים ״של בנות״. אם הפמיניזם קורא לזה שוויון, הרי שמדובר בשוויון חד-צדדי: בנות ונשים שנכנסות לתחומים ומקצועות שהיו מאוישים עד לא מזמן על ידי גברים. ומה עם הצד השני? עד כאן. פה נעצר השוויון. ההבניות הללו מתחילות בגיל הצעיר וממשיכות כמובן גם אחר כך: אבות שמעוניינים לקחת חלק מעורב יותר בחיי ילדיהם נתקלים בחסמים מצד מנהלים וקולגות שגורמים להם ״להבין״ שלטפל בילדים זה לא התפקיד שלהם, בשביל זה יש להם אישה. לא יפתיע אתכם לגלות שמחקרים מראים שאבות רבים מטפלים בסתר, כלומר יעדיפו לשקר לגבי הסיבה שהם עוזבים מוקדם את העבודה, רק לא ״להודות״ בכך שהם הולכים הביתה לילדים.

כלומר, מתחילה להתגבש ההבנה שלא רק נשים נפגעות מסטראוטיפיים מגדריים אלא גם גברים, ומקרה הגנן מדגים זאת בצורה בולטת. אז איזה מסר נרצה להעביר לילדינו? שהעולם פתוח בפניהם ושהם יכולים לממש את עצמם בכל דרך שיבחרו? או שיש רק חלקים מסוימים בעולם שפתוחים עבורם כי הם פשוט לא נולדו עם הביולוגיה המתאימה? יותר מכך, בואו נשתמש באירוע הזה כדי לבחון את התפיסות שלנו כבני אדם. האם זה יהיה נכון להניח שהורים שהעמדה שלהם היא שאסור לגברים לטפל בילדים כי יש סיכוי גבוה שהם יפגעו בהם מינית, הם הורים שחווים את העולם באופן מסוכן ומאיים? שעבורם בני אדם הם מסוכנים עד שהוכח אחרת, ושבעצם שאי אפשר לסמוך על אף אחד?

האופן שבו אנחנו צובעים את העולם הוא בחירה שלנו. אנחנו הרי יודעים שאין באמת מציאות אובייקטיבית אחת אלא רק פרשנות שאנחנו נותנים לאירועים שקורים לנו. הדוגמא של הגנן היא טובה בהקשר הזה: חלק מההורים ראו בגנן תוקף פוטנציאלי בעוד שאחרים בירכו על כך שלילדים יהיה גם מטפל גבר וגם מטפלת אישה. ההורים ששייכים לקבוצה השנייה כנראה הבינו משהו לגבי מה שילדים צריכים: ילדים צריכים חום, אהבה, הכלה, סבלנות אין קץ וטיפול מסור. לאברי המין של המטפל/ת אין קשר לכך. יותר מזה, להגיד שרק נשים ניחנו בתכונות הללו זה פשוט לא נכון.

אילוסטרציה (צילום: חדשות 2)
חלק מההורים ראו בגנן תוקף פוטנציאלי, בעוד שאחרים בירכו על מטפל גבר | צילום: חדשות 2

בתחילת השנה שעברה השתתפתי באסיפת ההורים בגן החובה של הבן שלי. ערכנו סבב וכל הורה התבקש לתאר את הבן או הבת שלו בכמה מלים. מספר אימהות סיפרו בגאווה לא מוסתרת שהבנות שלהן הן ״טום-בוי״, אוהבות כדורגל, לטפס על עצים ולהתלכלך. אימא אחת ביקשה שלא יחלקו לבנות דברים ורודים בימי הולדת כי הבת שלה לא אוהבת ורוד ורוצה את הפרס הכחול, כמו של הבנים. שאר ההורים חייכו והגיבו בהבנה. אני לעומת זאת ציינתי בחיוך שאני אדע שהגיע השוויון האמתי כאשר באספת הורים יציינו אבא או אימא בחיוך שהבן שלהם אוהב לשחק בבובות והם מבקשים שלא יחלקו לו פרסים כחולים בימי הולדת כי הוא מעדיף ורוד. השתיקה שהשתררה בחדר לא הפתיעה אותי. גם לא המבט של הגננת. אני רגילה לזה. בבחירה בין לשתוק כדי להיות בסדר (כלומר, לא להפר את הסדר) לבין לומר את דעתי אני בוחרת באופציה השנייה. אני יוצרת עולם לילדים שלי ולכן אני נדרשת לקחת אחריות ולהיאבק על מה שחשוב לי.

אגב, בעולם המושלם ״שלי״ לא יהיו בכלל דברים של בנים ודברים של בנות. זה יהיה פשוט נון-אישיו. צבעים הם צבעים ומשחקים הם משחקים ושכל ילד וילדה יתנסו בהכל. למי אכפת? העולם מלא ועשיר ומזמין.

באופן מקרי (או שלא) באותה השנה עברו כל גני הילדים ביישוב שלי, גני תקווה, סדנאות בנושא מגדר. הגננת ניגשה אליי וסיפרה לי בהתלהבות על הסדנאות והתכנים שגורמים לה לחשוב ולערער על הבניות מגדריות. את התכנית שנקראת ״מנהיגותה״ פיתחה טל ברייר בן-מוחה. ראש המועצה, ליזי דלריצ׳ה, היא זו שיזמה את הכנסת התכנית מתוך התפיסה שאת השינוי יש להתחיל כבר בגני הילדים.

לסיום, כפי שכתבה גלוריה סטיינם: ״אני שמחה שהתחלנו לגדל את הבנות שלנו יותר כמו את הבנים, אבל זה לא יעבוד עד שלא נגדל את הבנים כמו את הבנות". אחרי שזה יקרה, אולי סוף סוף נתחיל להתייחס לעבודת הטיפול בילדים כמקצוע שמיועד לאנשים מתאימים בלבד. ההתאמה הזו תלויה רק באבר אחד - הלב.

ד״ר יפעת מצנר-חרותי, חוקרת את נושא השילוב בין עבודה למשפחה ומנחת הפודקאסט ״הורימובדים״ שעוסק בעניינים שמעסיקים הורים רבים כיום.