כיתה ז', כל המוזמנים של בת המצווה יושבים במעגל אחרי ששבעו מאוכל וריקודים. כל שנותר הוא לעבור לחלק השיא של הערב – משחקי הנשיקות. במהלך המשחקים האלו ילדים מנשקים אחד את השני בלי קונספט מיוחד לכאורה, אבל מתחת לחוקים הפשוטים והנאיביות הילדותית מסתתרים החשקים הכמוסים שמאפשרים לכל ילד לנשק את מי שהם רוצים ורק לקוות שהוא ירצה לנשק אותו בחזרה.

במקרה שלי, העיניים פזלו אל כיוונו של עמית החתיך ומלך השכבה נכון לראשית ימי חטיבת הביניים. פיללתי לרגע שמישהו כבר ייגש אליי כדי שאוכל ללכת לקטוף נשיקה ממנו – וכשהוא הגיע, צעדתי אליו בביטחון כאילו התכוננתי לכך כל חיי.  נעמדתי מולו, הוא התבונן בי בהפתעה, עצמתי עייני למחצה ורכנתי לכיוונו.

שלוש השניות הבאות בהן הוא זז לאחור בזעזוע כדי להתחמק משפתיי המכווצות נראו לי כמו דקות ארוכות ומתוחות בסלואו מושן רצחני. פקחתי עייני לרווחה ושמעתי את המעגל צוחק וגועש. מלכת השכבה, זו שהיא ומושא אהבתי חזרו ונפרדו ללא הפסקה נכון לכיתה ז', התגלגלה מצחוק וצעקה "את לא אמורה לנשק אותו בשפתיים! את צריכה בלחי".

"מה קרה? פתאום יש חוקים לפורמט?"

אני מצדי, נותרתי אדומה, נבוכה ומבולבלת. לא הבנתי כיצד החוקים פתאום נעשו חשובים, אבל הסיפור הזה ממחיש במידה מסוימת מה קורה במשחקי הבנים-בנות שליוו אותנו בהתבגרותנו. הרי "אמת או חובה" ובקבוק הפלסטיק המסובב תמיד טמן בחובו משימה נועזת עם ניחוח מיני קליל. ב"נשיקה - סטירה" בן ובת הושבו עם הגב זה אל זו, ובהוראת ממונה מטעם הכיתה נאלצו לסובב את הראש לאותו הכיוון כדי לתת ולקבל נשיקות, או לחילופין – לסטור. וכמובן 101 נשיקות, כשעמדנו במעגל וחילקנו נשיקות עד הנשיקה ה-101.

קשה שלא לתהות האם המשחקים האלו, בגילאים שההורים עדיין היו מכסים לנו את העיניים כשנשיקות ארוכות הוקרנו במהלך סרט – הם ניצני החרמנות כשהיא עדיין קצת אסורה? או יתרה מכך, האם המשחקים האלה חושפים את מערך היחסים החברתיים בתוך קבוצה? והאם ילדות שאף פעם לא קיבלו נשיקה לא תופשות את עצמן כישויות מיניות בהמשך?

"בגילאים 9,10,11 המשחק הוא משחק של גבולות, של מגע, של אהבה, של איך זה להיות מאוהב", טוענת שלומית הברון, ממקימות המיזם החברתי לחינוך מיני "מידע אמין על מין". "המשחק הוא קבוצתי, לא אישי ומבוסס על התרבות של הכיתה. כלומר בכיתה אחת ישחקו ובכיתה אחרת לא, זה עניין מקומי וקבוצתי. הם משחקים בלהתנסות. צריך להבין שהמשחקים האלה בראש ובראשונה אינם מיניים. הילדים משחקים במיניות ויש בהם אלמנטים מיניים, אבל הם לא מיניים – הם משחקים של לחץ חברתי וקבוצתיות".

גם ד"ר תמר נאמן, פסיכולוגית קלינית, מוסיפה לאלמנט החברתי וטוענת שלא כל הקבוצות החברתיות לוקחות חלק במשחקים עם קונוטציה מינית: "הקבוצות שכן עוסקות במשחקים האלו הן לרוב הילדים 'המקובלים', אלו שמשקיעים במעמדם החברתי וביצירת קשרים חברתיים, שרואים את עצמם במעלה ההיררכיה החברתית. שם יש שיח על מי כבר התנסתה או התנסה, יש לחץ להתנסות, ולעתים לעג כלפי מי שעוד לא התנסתה או התנסה".

"בנות מצופות להתנסות עם פחות בנים"

הלחץ החברתי המדובר, מקבל תפנית בעלילה כשמבדילים בין בנים ובנות, מסבירה ד"ר נאמן. "מניסיוני בקליניקה, אני רואה נערות ונערים שהפנימו את הנורמה החברתית עד כדי כך שהם לא שואלים את עצמם שאלות לגבי הסכמה, לא לגבי אחרים ולא לגבי עצמם. מבחינתם, זה משהו שיש לעשותו כדי לשמור על מעמדם. בנות מצופות להתנסות עם פחות בנים, בעוד בנים מצופים להתנסות עם כמה שיותר בנות, ולרוץ לספר לחבר'ה. הם לא תופסים את המשחקים הרומנטיים המוקדמים האלו כאינטימיים".

ההבדל בין בנין לבנות לא רק באים לידי ביטוי בכמות או בצורך לספר לחברים, אלא גם בתשומת הלב שההורים מפנים אל ילדיהם. בעוד שהורים לבנות מקפידים לדבר איתן, להזהיר אותן ולנסות לשמור עליהן ככל שניתן – הורים לבנים נוטים לא לקחת אחריות או לחדד את הנושא של הסכמה. החל מלוודא אם הבת מעוניינת ונהנית מהאינטראקציה ועד עניינים שקשורים לבשלות ומוכנות.

הברון מצדה, טוענת שאין צורך למנוע מנערות צעירות להשתתף במסיבות ואפילו להתייחס לאירועים האלו כהזדמנות. "לא צריך להיבהל, לא כל התנהגות מינית היא התנהגות שמהווה סיכון. הצוות החינוכי צריך להסתכל על המשחקים האלה כמו על הזדמנות לשיח על המיניות, על לחץ חברתי, על הסכמה, על רצון, על גבולות – על מה קורה כשאני נכנסת למשחק ואני צריכה לנשק ילד שאני לא רוצה? האם אני חייבת לנשק אותו? איך אפשר לחמוק מזה בלי לשלם מחיר חברתי? זאת הזדמנות פז להתחיל ללמד אותם ואותן איך להיכנס לתהליכים של משא ומתן חברתי ומיני".

שרון צ'רקסקי, מנכ"לית עמותת "דלת פתוחה" לקידום מיניות בריאה, מתייחסת לצד נוסף שרלוונטי במיוחד - משחקי הרשת. "ככלל שהילדים מבלים יותר מול המסכים, התפקיד של המשחקים האלה בהשרשת תפקידי מגדר ומיניות בפרט, מקבלים מקום יותר משמעותי. חלק מהמשחקים מציגים זוג שמתנשק במקום ציבורי, אישה פלרטטנית, חובבת קניות וקנאית. הגבר מצדו, שובה, כובש וחזק. זה מתכתב עם מה שרואים בפרסומות".

כמו הברון ונאמן, גם צ'רקסקי טוענת שמשחקי הרשת מהווים הזדמנות לשיח פתוח עם הילדים והילדות. "זה לא משנה כמה ננסה לחסום את התכנים ברשת אם כהורים לא נהיה נוכחים במציאות של הילדים שלנו. חינוך מיני צריך להתחיל מגיל לידה בהדרגה ובהתאמה שפתית ותרבותית. צריך להוציא את המיניות מהארון, הילדים חשופים לתכנים מיניים וההורים חייבים לתווך את המידע". 

המשחקים האלה, תמימים ככל שיהיו, הם חלק מבניית הזהות שלנו כיצורים מיניים אמנם, אך לא פחות מכך – יצורים חברתיים שפועלים על פי קודים תרבותיים. אולי לא מפליא לאחר ההבנה הזאת לראות שהמשחקים האלה, ממש באותה צורה שהיו שם בשנות ה-80 וה-90 עוד נמצאים בסביבה. ההבדל הוא בליווי שלנו כמבוגרים, איך אנחנו נקיים שיחה עם הילדה שלנו אחרי שמלך הכיתה זז אחורה, כשטעתה לחשוב שככה מתחילים סיפורי אהבה אמיתיים?