כולנו שמענו על אנורקסיה ובולימיה, אך יש גם הפרעות אכילה שהן פחות מדוברות – אחת מהן נקראת אכילת בינג' – והיא מאוד מאוד נפוצה וגם מאוד לא מדוברת. זהר ברטל (27) סובלת מהפרעת אכילה כזו, היא אובחנה לפני כחמש שנים, והיום היא בעיצומו של תהליך שיקומי ארוך. "צריך להבין שבדרך כלל כשאנשים מקבלים את האבחון שיש להם הפרעת אכילה הם מאוד מופתעים", היא אומרת, "זה לא שהם קמים בבוקר ויודעים שיש להם בעיה כזו".
אז מה זו בעצם אכילת בינג'? "אכילת בינג' מאוד דומה להתמכרות והיא שונה מאנורקסיה שבה מדובר על הפרעת דימוי גוף", מסביר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה, מנהל "מרכז טל" לתמיכה רגשית ונפשית. "פה זה בעצם זמן מסוים שבו אתה אוכל והרבה, עד שאתה אפילו לא מרגיש טוב, ואז אתה גם מרגיש בושה על זה שאכלת כמות גדולה".
"ההפרעה הזו מתחילה הרבה פעמים כשאנשים מחליטים לעשות דיאטה. דווקא צמצום המזון עלול להוביל באופן פרדקסולי לבולמוסי אכילה", אומרת ברטל. "פעם הייתי מפצה את עצמי דרך אוכל. אם היה לי יום קשה למשל, הייתי מזמינה משלוח ענק של אוכל, אומרת לעצמי שאשאיר חלק למחר ובסוף אוכלת את כולו".
במקביל להפרעה זו סובלת ברטל מפוסט טראומה מורכבת. "זה שילוב שהוא מאוד נפוץ", היא אומרת, "לפוסט טראומה יש תופעות קשות אז כדי להתמודד איתן אנשים מפתחים מנגנונים התמכרותיים". לדברי ברטל וטל הטיפול, כמו כל טיפול בהתמכרות, הוא תהליך ארוך. "שכשבאתי לאשפוז בפעם הראשונה חשבתי שאני אהיה באשפוז כמה שבועות ואחזור לחיים", מספרת ברטל, "אבל שיקום מהתמכרות זה תהליך מאוד מאוד ארוך שאף פעם לא נגמר".
"חשוב להבין שאוכל הוא הרבה פעמים לא רק פיצוי אלא ויסות לרגשות חזקים וקשים", מציין טל, "וכדי להיות מסוגל לעבור טיפול אנחנו צריכים שני דברים: האחד זה לקבל את עצמנו והשני זה לסלוח לעצמנו שזה קורה לנו. הצום שבא הרבה פעמים אחרי הבינג' הוא כי אנחנו לא מצליחים לקבל את זה, כי אנחנו מענישים את עצמנו".
ברטל, כאמור, נמצאת בתהליך טיפולי ויש לה מסר חשוב לכולם: "זה לא משנה אם אתם לא שמנים כמוני או לא רזים כמו מישהו שראיתם בכתבה על אנורקסיה – לכו טפלו בעצמכם".