אני מאוד גבוהה ובן הזוג שלי גבוה ממני רק במעט. הוא רזה וארוך ואני נראית לידו ענקית, כי אני שמנמנה וארוכה בעצמי. סיפור האהבה ביננו התחיל לאחר ידידות של שנה שלמה כשעבדנו באותו צוות. מאז השתניתי, הורדתי והעליתי במשקל, כפי שטבעי שיקרה לגוף במהלך השנים ולאחר לידה.
אני חייבת לציין שהיחסיות החיצונית בינינו, שסביר כי השתנתה גם היא בעקבות כך, מעולם לא עמדה לדיון ולא לאתגר כלשהו בינינו. כשהוא התחיל להביע עניין והקשר הרומנטי נרקם, זה היה מבוסס על קשר בין אישי מלא בהערכה, עניין, איכות, סקרנות, ומשיכה טבעית עצומה. הגודל או הצורה מעולם לא היו אישיו.
למרות זאת, במבט של שנים אחורה, לפני שהוא נכנס לחיי ותוך כדי, אני נזכרת כי תמיד כשנשלפה מצלמה לתיעוד הרגע, הצטמצמתי, התכווצתי, אהבתי ששמים עלי ידיים, שמסתירים אותי, שמטשטשים חלקים ממני. אם זה היה צילום בעמידה ביקשתי מהצד השני להזדקף, הטיתי את האגן בזווית עם רגל קדימה כדי להיראות נמוכה.
"או שאת רזה וארוזה, או שאת משהו אחר"
התחושות האלו על איך שאני נראית בזוגיות כלפי חוץ מזכירות לי כמה פעמים בעברי שאפתי להיתפס כאישה עדינה, שברירית, אסופה, קוקטית ושקטה בעיניי גברים שאיתם הייתי באינטראקציה. מול בני משפחה, ידידים, בוס, מוכר ירקות, נהג אוטובוס, דייטים ובני זוג.
הסביבה שלי תמיד הגיבה עם הערות שונות ומשונות, עלבונות, וגם תדהמה והתרשמות חיובית, אבל התגובות בדרך כלל לא פוסקות ותחושת השונות, לטובה או לרעה, היא הוויה שהתרגלתי לחיות בתוכה. כמו למשל הבחור ההוא מדייט ישן יותר שנמשך אלי ואף התאהב עם הזמן, אבל לא הרפה מהתפיסה שבנה בראשו על כך שהטעם שלו הוא נשים רזות.
פעמים רבות בחיי הרגשתי גם כי מצופה ממני להיות שקטה, קשובה, לא דעתנית, מנומסת, מאופקת, רגועה וצנועה. אני נזכרת בכמות הפעמים שבהן הלכתי ברחוב שקועה במחשבות ובחוויות היום, כשגבר אקראי צעק לי "תחייכי קצת, מה יש?". החיוך הכה נדרש ממני, הוא חלק מהדימוי הנשי כפי שהוא נתפס תרבותית במסגרת מערכת היחסים שבין שני המינים, והוא חלק מאינסוף תפיסות חברתיות מוטעות לגבי איך צריכה להיראות, להתנהג ולהישמע אישה. במקרה של החיוך מדובר בתפיסת האישה המתוקה, מסבירת הפנים, "מארחת" נעימה, פלקט יפה שחולף ברחוב במטרה לבדר את הגבר האקראי. מה עם האפשרות שאישה היא רצינית להפליא, ממוקדת, מפוקסת ולא כזאת נחמדה?
הדימוי הזה חודר כמעט לכל הגדרה שיש לנו הנשים בעיני עצמנו. הוא מחלחל לתוך אשת הקריירה שאת, לאיזו חברה את, איזו מן בליינית, איזו פרטנרית את במיטה, איזו בת, אחות ואמא את. הגרוע מכל הוא שמדובר בדימוי שנע תמיד על ציר דיכוטומי. או שאת נשית וארוזה, או שאת משהו אחר, חסר שליטה. לא חסרים דימויים תרבותיים שהולידו את התפיסות האלו; הרעיון שאישה היא צלע מגופו של האדם, קומפלקס "המדונה והזונה", בובת הברבי, פרסומות בטלוויזיה, אידאל היופי ותעשיית האופנה.
גם את דמות הגבר האידאלי יכול להיות שבנית בהתאם לדימוי העצמי שלך שבנית בתפיסתך. הגבר שלך צריך להיות גבוה וגדול יותר, שרירי, בנוי ורחב ממך. בתפיסה שלך הוא צריך להקיף אותך בשני ידיו, להיות מסוגל להרים אותך, להוביל אותך, להיות משכיל יותר כדי שתוכלי ללמוד ממנו, מנוסה יותר כדי שתוכלי לקבל השראה, מפרנס יותר כדי שתוכלי לחיות טוב לצדו, בעל כישורים רבים ומרשימים כדי שתוכלי להעריץ אותו. את מצפה ממנו: תכיר לי, תיקח אותי, תדאג לי, תחזיר לי. מעצמך את מצפה להיות נסיכה קסומה שהוא מציל. שמישהו אחר ייסחב את המזוודות האלה, שהוא ירד לזרוק את הזבל כי זה לא בשבילך להתאמץ.
היי את! מפלצת מופלאה. אין שום נסיכה בבחורה שאיימה על כל הבנים בבית הספר היסודי, שעוזרת לחלץ רכב ששקע בשלג, שמחליפה בקלות גלגל בפנצ'ר, שחוצה קילומטרים עם מוצ'ילה על הגב, שאוכלת בכיף עם הידיים, שצוחקת בקולניות מדהימה, שקמה לעבודה כל יום ב-6 בבוקר ועושה קריירה, שתוך כדי גם מזינה, מנקה, מכבסת, תולה, סוחבת על המותניים תינוקות שליש מחייה, מתכננת פרויקטים גדולים, פותרת בעיות, מנהלת אנשים, משפיעה רעיונית ומעשית על הסביבה. נסיכות יש רק באגדות, בתוך מגדלים שבהם הן קופאות על שמרים.
"היום ממש לא איכפת לי איך אנחנו נראים מבחוץ"
כמו הציפייה ההתנהגותית, גם אידאל היופי הנשי מעוצב בהתאם. אישה צריכה להיראות רזה, צרה, קטנה ושאינה תופסת מקום. העניין הוא שלראות את האישה בצורה כזאת, משמע לא להבין את תמצית מהותה. אישה היא העולם כולו, היא ענקית ועצומה, מלאה במחשבה, בדעה. אישה היא יוזמת, אומנית, יוצרת, מלהטטת, מנהיגה ומובילה.
כאשה גדולה, רעיונית ופיזית, אני רוצה לנקות את האבק מעל מדפי היופי התקופתיים. אני רואה את עצמי כמערבבת וטורפת את ההגדרות הפנימיות והחיצוניות למהותה הסטריאוטיפית של אישה. אבל מכל ההגדרות, אני רואה בנראות החיצונית של הזוגיות שלי, כסממן פנימי.
אני ביחד עם בן הזוג שלי כבר 8 שנים. יש לנו בת מדהימה ברמות של חליסי, ועכשיו ברגע הזה אני מרגישה יותר מתמיד שכבר ממש לא אכפת לי איך שאנחנו נראים כלפי חוץ. אני והוא, מה ומי שאנחנו ביחד. עם חיבור נפשי חזק, תחומי עניין משותפים, כבוד והערכה הדדיים, שלא נאמר הערצה. היסטוריה רומנטית מופלאה, עם חוויות שהן רק שלנו, גם אחרי ההורות, שעות השינה הנעדרות, הורדה ועליה במשקל, אנחנו כל כך אוהבים ומסורים.
כלפי חוץ פרופורציות הממדים שביננו נראות לכל, אבל למי אכפת? אם נעצום עיניים או נשמיד תמונות "לא מחמיאות" זה ישפיע על המציאות? זה ישנה את איך שאני נראית לידו בישיבה? זה ישנה את הזוג שאנחנו? כל מה שהשיקוף החיצון שלנו מסמל, זה מראה למערכת היחסים הזאת שפעמים רבות טורפת את ההגדרה והקיבעון המגדרי. הוא האופה והבשלן בבית, אני הקרייריסטית. הוא השקט, הרגוע, האסוף והיציב, אני אשה ציבורית, יזמית, קולנית, פרועה וצבעונית. אבל גם עדינה, שברירית ופגיעה. הוא קודח דיבלים בקירות כשצריך, אבל גם זה שקם בלילה למשמע בכי הפעוטה וזה שקובע את התורים שלי לרופאה. ככה אנחנו בציר מתמשך של התמסרות בין תפקידים ואפיונים, כבני זוג, חברים והורים.
כשתסתכלי על התמונה שלנו יחד, תזכרי שליד אישה חזקה לא חייב להימצא רק גבר מסורס, וליד גבר עוצמתי לא צריכה לעמוד רק אישה כנועה וקטנה. העיסוק בנשיות וכוח לא מתקיים רק ביחס לגברים ועוצמה נשית לא סותרת את מקומם בעולם. יותר מהכל, השיקוף החיצוני הזה, פרופורציונלי או לא, הוא לא מדד לכלום.