היה זה הרגע שבו מישהי חסרת טקט שאלה אותי "תגידי, נכון שהציצי שלך נפול?". באותו הרגע עלתה בי התנגדות לשאלה וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה איך אני מוכיחה שלא: מה זאת אומרת נפול? נפול זה מה שקורה לזקנות, לנשים בשבטים אפריקאים נידחים. אני לא נפולה! זה לא מה שחשבתי על עצמי. התקשיתי עם ההגדרה.

השדיים שלי תמיד היוו עניין סביבי. היו תקופות שהרשתי לעצמי לחשוף אותם יותר, והיו תקופות שעטפתי את עצמי כדי להיראות פחות; אבל הם תמיד היו שם, הופכים איכשהו לנושא שיחה או למושא הטרדה. בגיל ההתפתחות המינית החזה שלי הפך לעניין כשהוא צץ יש מאין.
בתיכון, כשכל החברות יצאו לרקוד עם חצאיות מיני, נאמר דווקא לי – חובבת המכנסיים - שהמחשוף שלי עמוק מדי, שאני צריכה לטשטש את החזה או להעמיד אותו. אף חצאית מיני לא נחשבה קצרה מדי, והן היו קצרות. הבנתי שיש מוסריות כפולה סביב האיבר הזה, החזה נשי.

בבית למדתי שאין לי ברירה להשלים עם מציאות של ברזלים הלוחצים על הצלעות, כתפיות עבות שהורגות את הכתפיים, שרירי צוואר תפוסים תמידית וכובד כללי שיושב על הריאות ולפעמים יכול לגרום לתחושת מחנק אמיתית. שמעתי סביבי נשים גדולות חזה החולמות בהקיץ על חזה קטן שיהיה יותר אסתטי וקל. כשהגעתי לשלב הזוגיות, למדתי שהחזה הגדול שלי דווקא נחשב למעלה גדולה, אבל רק בחדרי חדרים, לא לעיני זרים.

נעמה פסקה דיוויס (צילום: מוטי וגמן, איפור שיער ואומנות גוף: שירן נטשה רוסק , noon)
איך עוד ניתן להגדיר שדיים גדולים עם קאפ נושק ל-Z? | צילום: מוטי וגמן, איפור שיער ואומנות גוף: שירן נטשה רוסק , noon

ככל שגדלתי המסרים האלו התהדקו יותר ויותר. זה היה בכל מקום: במגזינים שקראתי כנערה, בחנויות הבגדים בהן ביקרתי, בחוברות התפירה שמהן אמא שלי הוציאה גזרות לתפור לי בגדים, בטלוויזיה שעליה גדלתי והפרסומות שאליהן נחשפתי. המודל הקבוע שראיתי תמיד היה חזה נשי קטן עד בינוני, מורם, זקור וממושמע. 

עולם הפרסום, הפורנו והכירורגיה הפלסטית הכניסו לתרבות שלנו הגדרות חסרות פרופורציה לשדיים הטבעיים שאיתם נולדנו: הם צריכים להיות עומדים, משויפים, מעוגלים, תפוחים, אפרסקיים, ממוקמים בפרופורציה המדויקת לגוף, ועוד גוזמאות שכולנו אימצנו בתור הדימוי הגופני "הנכון והמקובל". כל מה שלא נראה ככה - נחשב נפול ומוקצה. בדיוק שם התעצב לו הדימוי המוטעה שגיבשתי בנוגע לחזה הנשי בכלל, ובנוגע לזה שלי בפרט.

לאיזו בת אנוש יש באופן טבעי ציצי על-חלל כזה?

עם התפיסה הזאת הסתובבתי בעולם עד סוף שנות ה-20 שלי. הסתכלתי על עצמי במראה ולא נתתי לחזה שלי את המקום הטבעי שלו בגוף. בתרבות שלנו לא מקובל לאפשר לאיבר הזה להיות אותנטי, ואני תחזקתי אותו בהתאם לדרישה: שילמתי הון על חזיות כדי להרים אותו, לא הסכמתי לעצמי ללכת בלי חזייה, ושיא האירוניה - לא הסכמתי להפנים שהוא אכן היה נפול.

אבל ככל שחקרתי את נושא דימוי הגוף וההשפעות התרבותיות עליו, לא יכולתי שלא לתהות על חוסר ההלימה. לאיזו בת אנוש יש באופן טבעי ציצי על-חלל כזה? מי היא האישה המפוסלת לתלפיות שבאמת בנויה כך? יכול להיות בהחלט שהיא מסתובבת ביננו, אבל היא לא מאפיינת את הגוף הממוצע. אצל רובנו שד ימין ושד שמאל אפילו לא שווים אחד לשני.

View this post on Instagram

#גם_כאן_אין_לי_מה_ללבוש לינק ב-Bio . . . #bodypositive #plussize #curvygirl #selflove #selfconfidence #bodyimage #selfacceptance #plusisamust #lovemycurves #staytrue #plussizebeauties #curvy #curves #instagood #inspiration #photoshoot #ig_israel #israeloftheday #gf_israel #israel_best #israel #asos #אהבהעצמית #דימויגוףחיובי #ביטחוןעצמי #מחדלהמידות #שמנה #אופנה

A post shared by Naama Paska Davis (@naama_pd) on

כשנולדה הילדה שלי, עברתי מהפכה תפיסתית בכל מה שקשור לחזה שלי. ההנקה הייתה הדבר המדהים ביותר שקרה לי, ובעקבותיה התחלתי להסתכל על השדיים שלי לא כעל כלי "בידורי", מיני, מושך מציקנים, מגביל ומכביד, אלא כעל צינור חיים קסום. החוויה האימהית גרמה לי להתייחס לפונקציה של החזה ולא לדימוי השקרי שלו. הבנתי שהוא לא בשירות החברה, אלא בשירות אבולוציוני, פונקציונלי, ראשוני וטהור.

ככל שהחזה שלי גדל ו"נפל" בעקבות ההיריון וההנקה, כך נפלה גם ההבנה שלי: הוא אכן היה נפול! אפשר להתכחש ולכאוב את הרעיון, ואפשר פשוט לקבל אותו ולחבק את האמת הפשוטה הזאת, כי איך עוד ניתן להגדיר שדיים גדולים עם קאפ נושק ל-Z? על איזה הוברבורד דמיוני הם אמורים לשבת, אם לא לנחות בטבעיות על הגוף ולהיות נפולים?_OBJ

לשמחתי, מתרחשת בעולם התחלה של התפכחות בנושא דימוי הגוף הנשי. לאחרונה נחשפתי לתנועת השדיים הנפולים ברשת #SaggyBoobsMatter, בה שותפות נשים מכל המידות ומכל העולם, המציגות תמונה שפויה ותואמת יותר לחזה הנשי. שם ניתן להיחשף לאיך שהוא נראה באמת, איך בגדים נראים עליו, איך גוף נשי טבעי זז במרחב ועד כמה התרחקנו מהדימוי האמיתי שלו בעידן הפילטר. היום אני מבינה: אין דבר כזה חזה נפול, יש דבר כזה חזה טבעי.  

* הכותבת היא יוצרת תוכן ובלוגרית דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית

View this post on Instagram

התמונה הזאת צולמה באחר צהריים נינוח. ציצי גדול, בורח לצדדים, נשפך, נוזל - ועוד תיאורי מצב צבירה הנענים לחוקי הגרביטציה. כבר כתבתי על המפל המופלא הזה במסגרת פרויקט #הפגמים_שבנו_אותי אבל באחר הצהריים ההוא צפה בי שוב מחשבה על הגבולות הקשים שאני שמה סביב תחושת החופש של הגוף שלי. דווקא ברגע הזה כשהייתי באזור הפרטי והמשוחרר שלי הבנתי איך בציבור אני תמיד שואפת לפסל ולארוז את עצמי, לשבת בתנוחות הדוקות ואסופות, לא לשחרר את המנח, להדק רגל מעל רגל, להכניס בטן פנימה, להבליט סנטר שלא יוכפל בכפולות של שתיים  אפילו בישיבה סתמית על ספה נמוכה.  הייתי רוצה להיות קצת גברית, לפסק רגליים ברכבת, לרכון עם הגב קדימה ולאכול פלאפל פראי, לשלוח ידיים למראשות המושב כמו נהג מונית משועמם באמצע רוורס, לזרוק את כל החזיות שלי לפח, להרגיש בנוח עם הצורה המקורית של הגוף שלי. המחשבות האלו לא תמיד כ"כ פשוטות ובהירות, וכרוכה בזה גם הזהות המינית, האמהית והיצרית.  זה מתערבב בתחושות מול הפרטנר, בתהיה איך אני נראית במיטה, מה אני מרגישה עם המראה הזה ואיך הוא רואה אותי מצידו. זה דיאלוג אינסופי מול האיבר מעורר המחלוקת הזה, שבסופו של דבר הוא לא יותר מכלי הזנה ועונג. אז צילמתי את עצמי באותה נקודה. באחר הצהריים ההוא בהיתי בתמונה והרגשתי שהטבע הוא מדהים, יפה ומושלם כמו שהוא. אני אוהבת את עצמי בשטח הפרטי, הטבעי ונטול המאמץ והתמיכה. בלי ברזלים, בלי סייגים. אם עדיין לא נחשפת אליה, עקבי אחרי תנועת הציצים הנופלים SaggyBoobsMatter# והסיפור של theslumflower@ המדהימה שייסדה אותה. . . . #bodypositive #bodyimage #lovemycurves #fatpositive #psblogger #selflove #plusisequal #plussizelife #feelingmyself #plussize #plusisamust #plussizebeauty #curvy #curvygirl #plussized #gf_israel #ig_israel #curves #lovecurves #instagood #אהבהעצמית #שמנה #דימויגוףחיובי

A post shared by Naama Paska Davis (@naama_pd) on