פמלה אנדרסון (צילום: רויטרס)
פמלה אנדרסון לא מסכימה עם עינת | צילום: רויטרס

 כשאת מורידה שוטים על הבר, לפחות שלושה בחורים מתחילים איתך. את לא לובשת צווארון גולף, גופיות בעלות כתפיות דקות וחלילה לא סטרפלס. את בטח לא יוצאת מהבית בלי חזייה. כשאת עושה כפיפות בטן, המלונים נתקעים לך בפרצוף, וכשאת יוצאת לריצה, הם רצים יחד איתך. הגב כואב לך לעיתים קרובות, בעיקר בדוגי (הם הרבה יותר כבדים כשאת על ארבע. זה פיזיקלי), ולא משנה כמה את שוקלת, מה היקף המותניים שלך או אם את מידה 34 במכנסיים – מישהי בעלת מימדי גוף זהים לשלך אך עם חזה קטן יותר לנצח תראה יותר רזה.
אחוזים רבים מדי מזמנך מוקדשים למענה על השאלה אם הם אמיתיים. מהחיוך הדבילי של כל זכר מצוי את משתדלת להתעלם. שטוחות בזות לך, את מעריצה אותן. לרוב הנשים יש שני קרסים בחזייה אבל את צריכה שישה. ואם כל זה לא מספיק, אז לפעמים הם כל כך גדולים, שהראש שלך נראה ממש קטן.

אם את מזדהה עם רשימת המכולת הזאת, את כנראה משתייכת לפלח האוכלוסייה התופס תאוצה בשנים האחרונות עם בהלת הסיליקון ואייקוני האופנה השופעות: יש לך ציצי גדול. בתור אחת ששייכת כבר שנים לנבחרת הזאת, החלטתי שהגיע הרגע להסיר את המחוך ולהבהיר חד משמעית: כן, זה מדליק שיש פרונט מכובד שאפשר להשוויץ בו לעיתים, אבל כנראה שהגיע הזמן להפסיק להגיד עלינו שהתברכנו. להפך.

קללה מס' 1: לא יכול להיות שהם כאלה גדולים
התהליך הוא כזה: כל מוכרת מדולדלת במשביר לצרכן מעמיסה עלי שלל של מינימייזרים עצומים ותמיד מדקלמת את המשפט הפולני הבא: "אם החזייה תופסת טוב, כבר עשית חצי דרך". וואלה. חצי דרך לאן? לגיהינום? כי ככה זה מרגיש כשאני מודדת בגדי תינוקות בתור מכסים לציצים שלי. באופן עקרוני, זה נכון שהחזייה היא הצעד הראשון שיש לנקוט בכדי להתגבר על שאר המכשולים. ועם כל הכבוד לזה שהיא חייבת להיות מושלמת, בתור התחלה היא צריכה להסגר עליך. לתפוס את כל החזה, שלא תבצבצנה פיסות עור מיותרות מהצדדים, לתמוך בכתפיים ובגב ועל הדרך גם להיות תפורה מתחרה סקסית שחורה (אדומה למתקדמות).

כריסטינה ריצ'י מנוקדת (צילום: Brian Ach, GettyImages IL)
אחת שעשתה עם זה משהו: הקטינה בשקל תשעים | צילום: Brian Ach, GettyImages IL

לאחר מדידות ארוכות שבהן אני מזכירה לעצמי כובסת משנות ה-50, אני מחליטה לפנות לרשת חנויות אחרת, בעדיפות לכזאת המתמחה בחזה המכונה בעייתי. ווימן אונלי, סי קאפ אנד אפ. המוכרת שעומדת מאחורי הדלפק היא תמיד קובה כבדת דדיים שמכירה אותי באופן אינטימי מדי. היא מתקתקת במחשב את השם שלי באיטיות אוטיסטית באצבעותיה הנקניקיות ומדווחת שהגיעו דגמים חדשים במידה שלי. "תגידי", אני תוהה, "מה בעצם המידה שלי?". לתדהמתי היא פולטת בנונשלנטיות "את שבעים G" ומיד מפנה אותי לראות את החזיה עם הוורדים. הנה מגיע התקף חרדה. לא רוצה לראות את הוורדים, רק זן ספציפי מאוד של צמח יעזור לי כרגע. שבעים ג'י? אני סוג של מפלצת. כבר אי אפשר להכחיש ולטעון שהם לא כאלה גדולים ולהסתתר תחת מעטה של שכבות. איי, בי, סי, די, אי, אף, ג'י! זה לא הגיוני. "זה דווקא כן הגיוני", אומרת הקובה, "זאת הבעיה הנפוצה ביותר בקרב הלקוחות שלנו – היקף קטן וקאפ גדול. אין לך מה להיבהל, זו ברכה, מאמי. את רזה עם ציצי גדול. הלוואי עליי". "אני לא רזה!", אני מנסה לצרוח עליה אבל הקול שלי נשמע כמו יבבה, "יש לי חמישה קילו להוריד".
כל חזייה כאן עולה בסביבות 400 שקל. בתור השקעה עתידית, עדיף לי כבר לעשות הקטנת חזה מאשר להמשיך ולרכוש כל חיי חזיות שמתקשות לכסות אוזני פילים ולספוג עלבונות ג'י שכאלה.

קללה מס' 2: לא יכול להיות שהם כאלה מפוצלים
השעון המעורר מצלצל ברינגטון המזוויע של ריהאנה, ואין ברירה אלא לפקוח עיניים באיטיות ולמצמץ לשלום לבוקר. מסתבר שהאקט המסעיר עם ג'וני דפ לא היה אלא חלום, ושיט, אני עדיין בחיים, עדיין שכובה על המיטה כסרדין גוסס. ומילא אם הייתי לבד. לצערי גם השדיים שלי כאן. אולי קשה כרגע להבחין, אבל שני הגושים שמרוחים כל אחד לצד קיצוני אחר כאילו הם פריס הילטון וניקול ריצ'י בתקופת הצ'ילבות, הם השדיים שלי. זה קצת מדוקדק להגיד שדיים, אבל אני בקריזה קרה וריאליסטית כרגע, ככה שהכינוי הזה מתאים ביותר.

חברותיי הפומליות בוודאי מכירות את התופעה. אני מכנה אותה "הפיצול". אתן הולכות לישון בטי שירט או גופייה דקה בלבד, מתחפרות תחת הפוך ומנמנמות את דרככן לשינה נעימה. אבל כשתקיצו בבוקר, שכובות על הגב, מספיק רק להשפיל מבט זריז מטה בכדי להתפעל ולהיגעל; החזה נמרח לצדדים ומתקבל אפקט תמוה של מישור. הציצים מתפצלים וע"פ חוקי הגרביטציה נוחתים בצדי הגוף, ממש ליד בתי השחי. נסי להסביר לבחור החדש שמפהק לצדך שאם תתהפכי הצידה, יתהפכו גם כדורי הבאולינג האלה, ואם תחליטי לשכב על הבטן, הם יצוצו פתאום מהצדדים. לא בטוח שהוא יגלה הבנה לוויז'ואל המחריד. איך תתרצי את הלילות בדירתו בהם את שוכחת בטעות להוריד חזייה לפני שאתם הולכים יחד לישון? אולי "מאמי, פשוט יותר נוח לי עם ברזלים שמוחצים לי את הצלעות"?. הזוועה תכה בך בכל בוקר מחדש – במצב מאוזן, החזה מאבד כל פרופורציה. הררים של ציצי נשפכים, ואף אחת לא פוצה את פיה.

חזייה אדומה ומטריפה (צילום: רויטרס)
תחליט אדוני: גדול זה טוב? | צילום: רויטרס


קללה מס' 3: לא יכול להיות שככה גברים חושבים
הנחת היסוד כי גברים מעדיפים בלונדיניות כוללת גם תת סעיף בלתי כתוב הגורס כי גברים מעדיפים חזה גדול. ניוז פלאש: לא נכון. כלומר, לא תמיד. כשהייתי ינוקא תיכוניסטית עם מרפסת מפוארת, נהגתי ללבוש מחוכים וגופיות לוחצות מתחת לכל בגד כאמצעי הסתרה. היה לי תסביך טינאייג'רי דפוק לגמרי, ממש תיעבתי את זוג העופרים (טוב, הקרנפים) שלי, בעיקר בגלל שהם היו מכשול בדרכי להראות כמו קייט מוס. ברור שהייתי רזה, גבוהה ויפה כמוה. רק הציצי היה הבעיה.

באותה תקופה, איש לא ידע את סודי הנורא, רק ריאותיי האומללות שסבלו קשיי הנשימה הודות לשכבות שמתחת. היה לי חבר חדש, וכשרק הכרנו, התקלתי אותו יום אחד בשאלה אם גברים באמת אוהבים חזה גדול. "אני לא יכול לענות בשם כל הגברים", הוא ענה בכובד ראש, "אבל לדעתי מה שלא נכנס לי ליד – מיותר".
מה שיותר מיותר זה לציין את הבכי וההיסטריה שהגיעו בעקבות ההצהרה הפוגעת הזאת. הייתי כבר קצת מאוהבת בו, למרות שהכרנו יומיים, לא הצלחתי להפסיק לפחד ממה שיקרה כשהוא יראה אותי עירומה. באותם ימים הייתי עומדת מול המראה בבית ומחשבת כמה אחוזים מהחזה שלי לא נכנסים ליד, והבנתי שהאחוז שלא נכנס גבוה יותר מהאחוז שכן.

באותה נשימה, שווה גם להזכיר את הברנש שטרח להסביר לי את האקסיומה המתוחכמת: "גברים מתחלקים לשני טיפוסים – טיפוס של תחת וטיפוס של ציצים", הוא טען ברצינות תהומית. הוא עצמו העדיף אחוריים גדולים וחזה קטן סטייל ג'יי לו, שהיא, כמובן, האנטיתזה המוחלטת לגוף שלי. על הישבן שלי הוא טען ש"אין מה לתפוס", להרים הצפוניים הוא לא ניסה להתקרב ובאופן כללי הוא גרם לי לכאב ראש אחד מתמשך, כולל תהיות כיצד אגדיל את התחת השטוח שלי בשקל תשעים.
ולמרות שהגברים האלה תרמו לחוסר הבטחון שכבר פיתחתי, כשהגיעה השעה להתפשט – הם פתאום נזכרו למשש גם את מה שלא נכנס להם ליד. ובהקשר הזה, אם יורשה לי לפנות לגברים באשר הם – תירגעו עם הפטמות. כן, זה רך ומופלא, אבל זאת לא באמת מחלבה.