בשבוע שעבר במדינת טירונלבלי (Tirunelveli) בדרום הודו,התאבדה ילדה בת 12. כשמדברים על התאבדות בקרב בני נוער בעולם המערבי נוטים לשייך את התופעה לבריונות, ובשנים האחרונות יותר ויותר לבריונות רשת, אבל כאן הבריונות מציגה זווית אחרת לגמרי.
במקרה הספציפי בדרום הודו, בת ה-12 ששמה לא פורסם, בוישה על ידי המורה שלה שהוציא אותה מהכיתה לאחר שבגדיה הוכתמו מכתמי הוסת שקיבלה. במכתב ההתאבדות שלה כתבה על הבושה שחשה בקבלת המחזור ועל המצוקה שהציפה אותה כשהובכה בכיתה.
הדרה של נשים במחזור
הסיפור הטראגי הזה ממחיש במידה רבה את היחס שמוצמד באופן כמעט טבעי לכל מה שקשור במחזור החודשי של נשים. אחד הדברים המעניינים בסיפור הזה, היא שהבריונות כאן מושרשת עמוק בתרבות ובהמשך לכך – עמוק בהרגלים, בחינוך ובתחושת הערך העצמית. כך, הסמכות במסגרת החינוכית המייצגת את העולם הערכי עבור הילדים והנוער מבהירה לנערות שלא החביאו טוב מספיק את נקביותן שלא רק שאין להן מקום בין כותלי הכיתה, אין להם מקום בשיח, בתרבות, בתקשורת, בחינוך ובכל דבר שיש לו משמעות פוליטית.
התעלמות מדבר מה לא בהכרח מכחידה את קיומו. בתרבויות רבות ההדרה של נשים במחזור, או ההתעלמות מהמחזור עצמו כקונספט - מייצרות פרקטיקה פוליטית. מכוון שחצי מהאוכלוסייה קיבלו או מקבלות מחזור, לפרקטיקה הזאת יש משמעות הנוגעת לחייהן של כל אחת ואחת.
במישור הדתי, כלומר במנהגים ובאיסורים הדתיים, נשים נחשבות טמאות ואסורות בפני מעשים מסוימים כהן מדממות. ביהדות ובאיסלם, למשל, אסור לקיים יחסי מין בזמן המחזור. באיסלם לנשים אסור להתפלל ולצום. בגלל שהרמאדן הוא צום שנמשך חודש ימים, לנשים מוסלמיות בעלות מחזור סדיר כמעט תמיד יהיו ימים במהלך החודש בהם הן לא צמות (שכן מחזור מגיע פעם בחודש).
המחזור נתפס כטמא ומלכלך (תרתי משמע) לא רק את הנשים, אלא גם את סביבתן (לכן ביהדות לאחר המחזור יש לעבור טקס היטהרות במקווה). עניין הטומאה במחזור לא משתמר רק באמצעות הדת, אלא גם באמצעות פרקטיקות תרבויות שאינן בהכרח דתיות (גם אם מקורן באמונות דתיות).
בסין ובהודו לנשים אסור לבשל בזמן מחזור שמא ידביקו את האוכל במחלות; בבוליביה תלמידות מסתובבות ימים שלמים עם תחבושות מלוכלכות בתיק בשל הסטיגמה הרווחת שתחבושות בפח גורמות למחלות (וגם לסרטן!); בנפאל נשים מורחקות לאוהלים מבודדים, לעיתים ללא אוכל ושתייה, שם רבות מהן מוצאות את מותן.
תחושת גועל מושרשת
הסטיגמות האלה משפיעות גם על צריכת מוצרי ההיגיינה במקומות מסוימים. בהודו למשל, מחסור במוצרי היגיינה בסיסיים מונעים מבנות להגיע ימים שלמים לבית הספר. בברבדוס, נשים שמשתמשות בטמפונים נתפסות כמותרות מינית, כמופקרות. מאותה סיבה, במקומות מסוימים במצריים נהוג למכור טמפונים רק לנשים נשואות. ואם חשבתם שכל הנאמר פה לא קשור אלינו, מדינה נאורה ודמוקרטית, כדאי לדעת שישראל היא דוגמה טובה לעלות הגבוהה של מוצרי ההיגיינה הנשיים. בעוד במקומות כמו אנגליה ישנה מחאה נרחבת על מס מוצרי היגיינה לנשים, כאן לא מדברים על המונופול של חברות הטמפונים והתחבושות, והשיח על הנזקים הבריאותיים שיש במוצרים האלה לא עולה לדיון מחוץ למרחבים פמיניסטיים.
הביוש סביב המחזור החודשי אינו רק נחלתן של תרבויות פרימיטיביות או כאלה שאנו תופסים כרחוקות מאתנו. אנחנו תופסים את החיים המערביים שלנו כמודרניים, ליברליים ושוויוניים אבל בכל מה שנוגע למחזור הם עמוסים בביוש - הן בקונספט והן בפרקטיקה. הביוש שמוטבע בנו גורם לנו להתחבא כשאנחנו מחזיקות את הטמפון בדרך לשירותים במשרד; מראה לנו תמונה כמעט שקרית בפרסומות של נשים שנהנות, קופצות ורצות בזמן המחזור החודשי - שהוא כמובן כחול.
הוא מונע את הדיון בסטיגמות סביב המחזור שגורם לנשים לא לדבר על הכאב (שיכול להיות משתק) בעבודה, בפעילויות ספורטיביות ובתפקוד השוטף; הוא משמר את קשר השתיקה בכל הנוגע להוצאה הכספית הגדולה מאוד ועל אלו שאינן יכולות לממן את המוצרים היקרים האלה; הוא מונע מאתנו להתנסות במוצרים רב פעמיים בריאים יותר וזולים יותר (תחבושות רב פעמיות, גביעוניות) גם כי אין הסברה מספקת וגם בגלל שתחושת הגועל מושרשת בנו כל כך עמוק שנשים רבות לא יכולות לדמיין עצמן מכבסות תחבושת או מרוקנות גביעונית.
הביוש הזה, הוא מה שגרם לילדה רכה בשנים, רק בת 12 להתאבד. כי בתוך הביוש הזה, שהוא כביכול מדבר רק על "טומאה" זמנית, מתקיימת שנאת נשים עמוקה. המחזור החודשי הוא תירוץ של גברים בכל התרבויות, לקרוא לנו היסטריות ולתפוס אותנו ככאלה שאינן מסוגלות לשקול החלטות באופן רציונלי. המחזור הזה, שיש נשים שאינן מרגישות בבואו ויש נשים שמקיאות מכאב ומתעלפות בכל חודש, אינו נושא לדיון מעבר לשני שיעורים בחינוך מיני בבית הספר. במוצרים התקשורתיים כמעט ואין ייצוג של נשים במחזור, אלא אם כן רוצים לשקף תנודות רגשיות קיצוניות.
אם לגברים היה מחזור, מוצרי ההגיינה היו מזמן מסובסדים
חשוב לציין, שישנן תרבויות שעוסקות במחזור כתהליך מתחדש ועוצמתי. אבל אין תרבויות שמתייחסות אליו כהליך טבעי, שאין להתבייש בו, שצריך לטפח עבורו סביבה ארגונית חיובית ולמצוא עבור הנשים הסובלות פתרונות לשיכוך הכאב. ברפואה המודרנית כל מה שקשור בפיריון מאד מפותח, במיוחד בישראל, אך הטיפול בכאבי מחזור הוא נושא לא פופולארי, ובמקומות מסוימים גם אינו חלק מהאג'נדה הגניקולוגית כלל.
האם אנו יכולות לדמיין כאב מפלח שמונע מאחוזים נרחבים של הגברים לתפקד בכל חודש ושאיש לא ישים על כך את הדעת? כנראה שלא. אם לגברים היה מחזור, האם לא היה סיבסוד ממשלתי של מוצרי ההיגיינה כמוצרי בסיס? כנראה שכן. לו גברים היו מקבלים מחזור, אפשר לדמיין איך בתנ"ך היו שירי הלל לטקס המופלא של ההתחדשות? האם אפשר לדמיין איך גיבורי המלחמות הגדולים מורחים זה על חזהו של האחר את המחזור שלהם כדי להמחיש את אונם? במקום סמלים פאליים, האם אתן יכולות לדמיין כיצד המחזור הופך לתחליף של הזקפה? האם אפשר לדמיין את המחזור כמקור כוח ולא בושה? כן. אפשר. והאמת? שהגיע הזמן.