כיום, רובנו כבר יודעות לדקלם את כל המשפטים הנכונים: החברה צועדת צעדים גדולים אל עבר שוויון מגדרי, אנחנו עושות סקס ואפילו (רחמנא לצלן) – נהנות מזה, ולבסוף מבינות שוירוסים לא מבדילים בין גברים לנשים או קבוצות אוכלוסייה שונות. אבל למרות הכל ובאופן מפתיע, נדמה שבכל מה שקשור לנשים, מחלות מין והמניעה שלהן, נותרה עוד לא מעט עבודה.

בשנת 2016, כשליש מההדבקות בנגיף ה-HIV התרחשו אצל נשים. כעובדת סוציאלית בוועד למלחמה באיידס, אני יכולה להעיד שהטיפול והליווי של נשים שחיות עם הנגיף הוא מאוד ייחודי. בשונה מגברים, נשים אולי חוששות מהתגובות של הסביבה – אבל בעיקר מוטרדות מכל מה שקשור למציאת זוגיות והקמת משפחה.

סוגיות של הריון ולידה עולות על הפרק לעתים די קרובות, מן סתם בגלל ש-HIV הוא וירוס שמועבר ביחסי מין. אבל הדיבור על אמצעי מניעה בקרב גברים ונשים הוא דווקא שונה. בעוד שגברים לרוב יעסקו בצורך והאחריות להשתמש בקונדום, נשים יתמקדו בגלולות. שכן, התרחיש הנוראי ביותר עבור אישה פעילת מינית הוא הריון לא רצוי. כך שהגנה מפני מחלות מין נעשית לא רלוונטית.

גם היום, נראה שבשיח על אמצעי מניעה כמעט ולא ניתן דגש על הקושי של נשים לדרוש או להתעקש על קונדום בסיטואציה כל כך אינטימית. כל זאת על רקע טאבו חברתי שטוען שלא ממקומה של אישה להביא איתה קונדום לסקס. וזה מבלי להתייחס למחיר החברתי שמשלמת מי שכן בוחרת להביא אותו. 

קונדום (צילום: Andrei Kobylko, Shutterstock)
לא ממקומה של אישה להביא קונדום | צילום: Andrei Kobylko, Shutterstock

גם העיסוק הנרחב בהריון וילודה לא חף משיפוטיות. כשהנחת היסוד היא שכל אישה מעוניינת באימהות, לעתים נראה שהחברה בעיקר מנסה לחטט בנושאים האינטימיים האלו מול אישה שיקלה תשובה חיובית ל-HIV. מבלי להתייחס לאישה עצמה, לחייה, לתחושותיה, לכאב עמו היא מתמודדת ולקושי שלה עם עצמה. למרות שכבר ברור שתפקידה של אישה הוא לא רק להקים משפחה או להביא ילדים.

אבל יותר מהכל, לאורך עבודתי בוועד למלחמה באיידס יצא לי להכיר לא מעט נשים מדהימות וחזקות שמתמודדות עם קשיים רבים. הן מגיעות מכלל המצבים הסוציו-אקונומיים, בעלות מקצועות מגוונים ויכולות להיות החברות מספסל הלימודים או השכנות. אבל הן בעיקר נשים שלא עשו שום דבר שאמור לעורר בהן בושה.

השנה הייתה הפעם הראשונה שאישה חיובית ל-HIV הסכימה להיחשף עם סיפורה האישי ולהרצות על החוויה האישית שלה בפנים גלויות וללא מעטה האנונימיות. התיוג החברתי והשיוך שלו להתנהגות מינית מופקרת, חוסר אחריות או קלילות דעת לעיתים קשה מנשוא עד כדי כך שנשים רבות מעדיפות את המחיר הגבוה שגובה הסוד מחייהן, על פני המחיר שבחשיפה. למרות שבסופו של דבר מדובר בנשים שנפלו בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה. 

אז רגע אחרי יום האישה, בו אנחנו מציינות וחוגגות את כל ההישגים שהגענו אליהם, בדם ויזע – חשוב גם להבין איפה אנחנו צריכות להשתפר. לבדוק איפה אנחנו והאחיות שלנו עוד לא הצלחנו להשיג שוויון מלא ולהבין איך אנחנו מעלות אותם למודעות שלנו ושל החברה. התהליכים למען שוויון זכויות לא נגמרו. עוד לא ניתן לנוח על זרי הדפנה. אבל המוכנות שלנו לשבת ולעסוק בסוגיות הנוגעות לנשים היא המפתח להתקדמות קדימה.