עונת השיזוף שנויה במחלוקת בשבילי מאז שפיתחתי מידה מסוימת של מודעות עצמית. כפי שניתן לראות, אני לבנה. לבנה, לא משתזפת, מתקלפת, מתנמשת, סרטן שלוק. וככל הנראה, במדינת ישראל זה מאוד לא מוסרי להיות בהיר עור - אחרת אני לא לגמרי מצליחה להבין למה מאז שאני ילדה קטנה אנשים רנדומליים מרגישים שזה לגיטימי לגשת ולהגיד לי "למה את כל כך לבנה? תשתזפי, זה לא יפה", "בואנ'ה מה זה את קספר","אם היית שזופה היית מושלמת", "איכס איזה לבנה" ועוד ועוד ועוד.
אני זוכרת היטב מסיבת בומבמלה אחת, אליה הלכתי בגיל 15 עם חברות. אנשים לא הפסיקו להעיר לי על כמה לבנה אני וכמה שזה לא יפה, והשיא היה כשעברנו על יד קבוצת נערות שככל הנראה בער בהן הצורך לצעוק לי כמה זה מגעיל שאני כל כך לבנה ולצחוק עליי בקול רם.
היום, בגילי המופלג, אני יכולה להבין שזה נבע מחוסר ביטחון ולא מעט פעמים מקנאה, אבל כשמטפטפים לילדה שאיך שהיא נראית זה לא תקין, ממש במילים האלו, בסוף זה יחדור אליה. וכך, מגיל שמונה בערך ידעתי שצבע עור כמו שלי זו מוגבלות, שזה מכוער ושאם הייתי שזופה הייתי יפה. במשך שנים באמת האמנתי בכל ליבי שצבע העור שלי מחליא ושהוא על סף הנכות שיש להתבייש בה, ואפילו ולהילחם בה. זה מה שאמרה לי הסביבה.
תעשו טובה, שימו לב מה יוצא לכם מהפה
אז יצאתי במרץ להילחם בלובן. בתקופת נעוריי לא היו תכשירי שיזוף עצמי אז ניסיתי את מה שכולם עושים: שמן שיזוף. הלכתי לים, התמרחתי כולי בשמן וחיכיתי. כשחזרתי הביתה ראיתי שנשרפתי מאוד, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות; הנחתי שבשלב מסויים זה יתקלף ויהפוך לשיזוף שאני כה זקוקה לו. יום למחרת התעוררתי בבוקר ולא הייתי מסוגלת לזוז מרוב כאב. השרירים שלי כל כך כאבו, שהיו צריכים להרים אותי ולהסיע אותי לטיפול במיון, שם נאמר לי שחטפתי מכת שמש קשה ושאני חסרת אחריות.
התחלתי ללכת למכוני שיזוף ולעשות שיזוף בהתזה. פעם בשבועיים התפקדתי ברמת אביב במכון כדי לקבל את העור השזוף והיפה שכה רציתי. אחרי כמה שנים עברתי לשיזוף עצמי בבית. אני מאמינה שהוצאתי עשרות אלפי שקלים על השטות הזאת. לא יצאתי מהבית בלי השיזוף הזה, שנראה כתום ולא אחיד, השאיר לי כתמים על הבגדים וסביר להניח שגם לא בריא לעור.
יש שיגידו שאני לא צריכה לשים לב למה שאומרים לי או שאני חלשת אופי שנתתי לזה להשפיע עליי ככה. אבל לא כולנו נולדים עם ביטחון עצמי, כל אחד מגיע עם הקשיים שלו והתיקים שהוא סוחב. תעשו טובה, שימו לב מה יוצא לכם מהפה. ההערה הכי קטנה וטיפשית בעולם בעיניכם יכולה לגרום למישהו אחר לכזה כאב, שהוא יזכור את מה שאמרתם עד יומו האחרון. תחשבו פעמיים לפני שיש לכם איזה צורך לא ברור להעיר למישהו על המראה שלו, בטח ובטח שלילדים, שכל כך ניתנים להשפעה מהסביבה שלהם.
היום אני מקבלת את צבע העור שלי ומבינה שזה לא פגם להיות בהירת עור, יש כאלו שאפילו חושבים שזה מאוד יפה. אני תמיד אסתכל על נשים שזופות במידת-מה של קינאה, אבל אני בסדר עם הצבע שלי. זו אני, לטוב ולרע, יפה או לא, זה לא משנה. אם כל אחד מאיתנו ינסה לשים לב מה הוא אומר לסובבים אותו, העולם הזה יהפוך למקום טוב יותר.