אחרי ששברה את האינטרנט עם תמונות העירום האיקוניות שלה, ואחרי שהתברר שאת מראה שעון החול שלה היא חייבת הן לנפלאות הפוטושופ והן למחטב קשוח במיוחד, החליטו נשות ה"דיילי מייל" לנסות על בשרן את סוד היופי הקרדשיאני, ולהידחק אל תוך המחוך המחטב המפורסם של קימי. שתי עיתונאיות אמיצות התנדבו למשימה, ולבשו את המחוך של קים במשך שמונה שעות ביום לאורך שבוע ימים - והנה הסיכום שלהן.
צ'ארלי לנקסטון, 27, הורידה 1.77 ס"מ בהיקף המתניים בשבוע הניסוי
"תמיד הייתי קצת סקפטית בענייני מחוכים וההשפעה שלהם על הגזרה לטווח ארוך, מעבר לרגע שבו את לובשת אותם. אבל אני לעולם לא אומרת 'לא' לאתגר. לא היה קל להידחס לתוך המחוך, ונדרש מאבק אדיר כדי לסגור אותו על הבטן שלי, אבל אחרי 15 דקות הייתי ארוזה ומוכנה. נשאר רק למצוא בגד שיסתיר את כל השומנים שהמחוך החצוף דחק החוצה, אבל חוץ מזה השד לא היה נורא בכלל.
הוא לא היה נורא עד שניסיתי לשבת על הכיסא שלי. אם בעמידה ובהליכה המחוך היה נסבל, ברגע שניסיתי לשבת הוא לחץ את נשמתי, התקפל, דקר לי בגב ובאופן כללי הציק לי מאוד. הלכתי לשירותים לארגן את העניינים מחדש - רק אלוהים יודע מה חשבו הנשים בתאים שלידי על הרעשים שנשמעו מכיוון התא שלי - והמצב נהיה נסבל מעט יותר, אבל עדיין לא יכולתי לשכוח שהוא שם, אפילו לא לרגע.
את היום השלישי העברתי בבית, בנינוחות וברוגע ובסבל בל יתואר. אבל ביום הרביעי היה לי קל יותר ללבוש את המחוך: או שהמתניים שלי נהיו צרים יותר, או שהוא התרחב - בכל מקרה, הלבישה לקחה רק ארבע דקות!
לצערי, כשהגעתי למשרד התברר לי שהשעות שהרגישו לי ארוכות אתמול בבית ירגישו ארוכות עוד יותר בעבודה. בכל פעם שהרפיתי מעט את הישיבה שלי, המחוך פשוט התחפר לי בתוך הגב, כך שביליתי את היום בישיבה זקופה, זקופה מדי ומגוחכת למדי. הדבר היחיד שניחם אותי היו המחמאות מהקולגות, שציינו בהתלהבות כמה צרים נראים המותניים שלי.
גם היום החמישי היה יום של ייסורים. וכדי להוסיף על הסבל, מכיוון שנשארתי אתמול במשרד יותר שעות ממה שהייתי אמורה להיות עם המחוך והסרתי אותו לקראת סוף היום, שכחתי אותו שם - מה שאומר שאת תהליך הלבישה נאלצתי לעשות בשירותים של המשרד ובנוסף לא זכיתי להעביר חלק מהזמן איתו בנסיעה. זה היה יום של שעות מחוך נטו. הצלחתי איכשהו ללבוש אותו בשירותים - אני אחסוך מכם את תיאור המכה הנוראית שקיבלתי מהקיר במרפק ואת הכמעט אסון שקרה כשהשמלה שלי כמעט נטבלה באסלה - והתחלתי את היום. היה קשה, היה נורא ואני מודה בבושה גדולה שלא שרדתי את מכסת השעות, והורדתי אותו הרבה קודם.
ביום השישי הודיתי לאל שהגענו ליום הלפני-האחרון. נחושה לעמוד באתגר, לבשתי את המחוך ברגע שקמתי מהמיטה, כדי לקנות לעצמי כמה שיותר זמן בלי לשבת עם המחוך עליי. התמודדתי בגבורה ועבדתי חלק מהיום בעמידה - וכמעט השלמתי את מניין שעות המחוך שהתחייבתי אליהן.
קשה לי לתאר את האושר וההקלה שהרגשתי בבוקר היום השביעי לניסוי. עוצמת הרגש דומה רק לזו שחוויתי כשהבנתי שעד שזה יקרה, יש לי יום שלם עם המחוך הזה עליי. כשהרגע המיוחל הגיע, וסוף סוף הורדתי את המחוך ומדדתי את היקף המתניים שלי, גיליתי שהוא הצטמק ב-1.77 ס"מ בלבד.
אני לא ממש יודעת למה ציפיתי - להיראות כמו קים קרדשיאן אחרי שבוע? בכל מקרה, אני יכולה להגיד שלמרות שהשאירו לי את המחוך במתנה, אני לא רואה שום סיכוי שהוא ייצא אי פעם ממעמקי הארון שלי".
אריקה טמפסטה, 30, הורידה 3.81 ס"מ בהיקף המתניים בשבוע הניסוי
"כמישהי שעיקר המשקל העודף שלה מתרכז במותניים ובבטן, מחוכים תמיד ריתקו אותי - אבל עם זאת, מעולם לא קניתי מחוך, כי אני מכירה את עצמי ויודעת שלעולם לא הייתי לובשת אותו כל בוקר, בהיעדר מוטיבציה נדרשת. אפילו כשהציעו לי בעבודה את אתגר המחוך, היססתי - המחשבה להיות דחוקה בתוך חתיכת בד נוקשה במשך שעות ארוכות מדי יום הרתיעה אותי - אבל בסוף החלטתי ללכת על זה, בתקווה שאמצא את הקרדשיאנית הפנימית שבי, ואזכה בגזרת שעון החול שתמיד רציתי.
ביום הראשון לניסוי הקפדתי לכוון את השעון המעורר לעשר דקות מוקדם יותר, כדי להספיק ללבוש את המחוך. אמנם נדרש צוות של שלושה אנשים כדי לדחוס אותי פנימה, אבל עד שהגעתי למשרד כבר הרגשתי כמעט בנוח. התיישבתי על הכיסא, והרגשתי שאני יושבת הרבה יותר זקוף, במקום בתנוחת הגיבן מנוטרדאם הרגילה שלי. שקעתי בעבודה, ולפני ששמתי לב עברה מכסת השעות היומית שלי עם המחוך. הורדתי אותו, והרגשתי שעשיתי ספורט, למרות שכולנו יודעים שאין דבר רחוק יותר מהמציאות.
ביום השני ראיתי כמה צ'ארלי, המשתתפת השנייה בניסוי, סובלת, וחשבתי שאולי המחוך שלי לא הדוק מספיק, כי אמנם לא היה לי נוח, אבל לא נראה היה לי שאפשר להשוות את ההרגשה שלי לשלה. הידקתי את המחוך על השלב הכי לוחץ שלו, ויצאתי לקניות באיקאה עם צ'ארלי. כבר בדרך לשם, ברכבת, הבנתי שעשיתי טעות, אבל המחשבה לשלוח ידיים לתוך החולצה ולהתחיל להתעסק עם הווים והקרסים נראתה לי כל כך מביכה, שהעדפתי לסבול בשקט. סבלתי וסבלתי, וברגע שהשעון הראה שהגעתי למכסת השעות הורדתי את המחוך ממני באמצע החנות - פשוט לא היה לי אכפת מי רואה אותי.
ביום השלישי קמתי בבוקר, לבשתי את המחוך והרגשתי שאני בדרך להיות דיטה פון-טיז הבאה. התחלתי לסדר את כל הדברים שקניתי באיקאה יום לפני כן, אבל בכל פעם שהתכופפתי, למחוך היו תכניות אחרות בשבילי. הוא דקר אותי בעצמות הירך ובצלעות והציק לי מאוד, וקיצצתי שעה מזמן הלבישה היומי.
ביום הרביעי כבר ממש התחשק לי לראות איך המחוך השפיע על הקימורים שלי, אבל רק עברתי לדירה חדשה, ועדיין אין לי מראה בגודל מלא. במקום זה, אני מתגנבת לשירותים בעבודה, ומנסה לראות איך אני נראית, בתקווה שאף אחד לא ייכנס פתאום ויתפוס אותי. חוץ מזה, קיבלתי מחזור ואני נפוחה להפליא, ומרגישה שאני נראית כמו נקניקייה שמישהו חונק. המחזור גם גרם לי לוותר על ההחלטה שקיבלתי בתחילת הניסוי, לנצל את ימי המחוך כדי לאכול פחות - גיליתי שעם קצת נחישות, כל הג'אנק פוד שאני רוצה ייכנס פנימה, עם או בלי המחוך.
ביום החמישי כבר הרגשתי שאין לי בעיה ללבוש את המחוך. למעשה, אני מתכננת להמשיך עם זה גם אחרי שהניסוי יסתיים, ואפילו לקנות מידה קטנה יותר כשהמתניים שלי יתכווצו כמו שאני מקווה שיקרה. מה שקצת מדאיג אותי הם שרירי הבטן שלי, שנראים לי רופפים מהרגיל בכל פעם שאני מסירה אותו. כנראה שאין מנוס, ואני צריכה להתחיל לעשות גם ספורט.
ביום השישי חשתי שאני כבר רגילה לגמרי למחוך, ואפילו לא צריכה ללכת לשירותים כדי להוריד אותו כשמכסת השעות מסתיימת, אלא פשוט משתחלת החוצה כמו הודיני ליד המחשב שלי. אני מניחה שיכולתי ללבוש אותו אפילו יותר שעות כל יום. אני כן רואה שהמתניים שלי טיפה צרים יותר, אבל הבטן עדיין ממש לא משהו - ואין לי יותר מדי מוטיבציה להמשיך ולהתאמץ יותר מדי.
בסופו של הניסוי, שלא כמו צ'ארלי, שספרה את הדקות, אני ממש לא סבלתי מהניסוי, ולפרקים אפילו נהניתי קצת. הרגשתי שהמחוך מוסיף איזו משמעת לחיים הכאוטיים שלי, ואני בהחלט שוקלת להמשיך ללבוש אותו מדי פעם - אבל רק אם אצליח לשלב איתו גם פעילות גופנית ודיאטה".