מכירות את זה שאתן מתעוררות בוקר אחד וחושבות לעצמכן, יו, אם רק היה אפשר הייתי מעבירה את החיים שלי ליקום מקביל? כזה שהעבודה בו היא רק פאן-פאן-פאן ואנשים נכונים; מקום שבו כולם מהממים וכולן יפיפיות, וכל שערה במקומה. מקום שבו אין טריינינגים של פוקס ואין חשבונות חשמל ואף אחד לא מצפה ממך לשטוף כלים, והדבר היחיד שחשוב הוא מה את לובשת עכשיו ומה תלבשי מחר. מכירות את זה?
אז מסתבר שיש כזה. זה נקרא תחום האופנה, כולנו מכירות אותו, כולנו חושבות שאנחנו נושמות וחיות אותו במידה כזו או אחרת, אבל האמת היא שמדובר ביקום מקביל ושונה לחלוטין: יש לו חוקים משלו, יש לו מציאות משלו, אין לו הרבה קשר למציאות שלנו, אבל הוא מתנהג כאילו כן. חמקמק שכזה.
האמת היא שאני סתם ירוקה מקנאה: גם אני רוצה לקום בבוקר ושהדאגה היחידה שלי תהיה "עקבים – האין הם הדילמה הכי חשובה בעולמי כרגע?", ולהנהן נמרצות. ואז להרגיש חשובה נורא, וגבוהה, כמובן, כי אחרת מה הטעם?
איך אפשר לא לחוש קינאה כשאני נתקלת מדי פעם בשיטוטיי ברשת בדיונים ארוכים, פילוסופיים, זועמים ונחרצים על גובהו של עקב ועל נחיצותו בחיינו? אני לא יכולה שלא לרצות לשאת את כל האג'נדה הזו על כתפיי, בשם האסתטיקה האנושית ומהותו של שפיץ. ולכן תרשו לי לפרוס הפעם את האני מאמינה של נעלי העקב, כי עושה רושם שנקלענו לסוג של מלחמת עולמות אופנתית. ואם לא שמתן לב לזה אל תרגישו אשמות, כמו שאמרתי, מדובר ביקום מקביל. רק במקרה הוא יושב איתנו על אותו כוכב, וגם זה זמני לחלוטין.
העקבים מאבדים גובה?
בתקופה האחרונה העקבים שלנו עלו לכותרות בעולם האופנה. זה התחיל כשמישהו שם, בחלונות הגבוהים של מנהטן פינת אופוריה, החליט או החליטה שככל שהעקבים גבוהים יותר – ככה יפה יותר. מחצית הדקה אחר כך כבר ראינו את מיטב הבובות ההוליוודיות, המצייתות לכל גחמה אופנתית, מהדסות על קונסטרוקציות פסיכיות של 15 ס"מ, ועושות מאמצים להיראות כאילו הכל נורא פשוט, ורק הבוקר הן רצו עם מאמנת הכושר שלהן כשהן נועלות סטילטוס של פראדה, אז אל תסתכלו עליהן במבטים המרחמים האלה.
עוד ועוד תמונות מגוחכות של נשים חנוטות בנעלי עקב מפלצתיות נערמו על שולחנות עורכי מדורי האופנה בעולם כולו, יוטיוב התמלא בסרטונים של דוגמניות מועדות על מסלולי תצוגה, ויש גם מי שהאמינו לזה והלכו עם הזרם ביומיום. ואז, התרחש מהפך קטן.
כניסתה של הגברת הראשונה של ארצות הברית, מישל אובמה, לזירת האופנה, הפכה את כל הקערה על פיה. ולא שמישל תכננה להיות סמל אופנה, אבל כיוון שברק הוא סמל, והקמפיין שלו היה סמל, ותקופת השלטון שלו מנסה בכל כוחה להוות סמל, ואמריקה הייתה פשוט צמאה לסמל (כי מאז ג'קי קנדי לא הייתה מתלבשת הגונה אחת בבית הלבן) – יצא שמישל היא כבר מגה אייקון. ועם גיבוי של קרלה ברוני – דוגמנית לשעבר שנישאה לנשיא צרפת (הנמוך) – כבר קיבלנו סט של נשים שמתהלכות בעקבים נמוכים, שלא לומר נעליים שטוחות. וראו זה פלא: שתיהן משכילות, לשתיהן יש קריירה משלהן, אף אחת מהן לא ישבה וחיכתה לאיש החזק שלצידה שיגאל אותה, ואת אף אחת מהן אי אפשר להאשים בהתקרבנות אופנתית כלשהי.
לעולם האופנה לא הייתה ברירה אלא להגיב. "מגדלי העינוי האלה צריכים להיעלם!", הכריז אנדריי ליאון טאליי, העורך האגדי של "ווג", ובתיאום מושלם נצפתה שבוע לאחר מכן הבוסית הגדולה שלו אנה וינטור, הנשמה הטובה של עולם האופנה ומי שכל מהלך אופנתי מתואם איתה ועם הפוני שלה, מתהדרת בנעליים שטוחות יותר מהרצפה שעליה הילכה. אז נכון, קצת קשה לומר אם נוח לה איתן או לא – כי פרצוף חמוץ זה אביזר טבעי אצל וינטור, אבל הירידה שלה אל גובהו של העם שינתה את כל הדיון באופן מיידי. אנה וינטור בנעליים שטוחות זה הזוי בערך כמו לחשוב שאנה וינטור תגיע לאיזשהו אירוע בנעליים שטוחות. אה, רגע.
הדרך לגאולה רצופה סטילטוס
כמו כל מהלך אופנתי, הכי כדאי לגבות את העניין הזה בשורה של דיונים פילוסופיים: זרקו פנימה כמה אבחנות רפואיות, תגידו משהו על שחרור האישה, גבו את זה בקשקשת עם ניחוח הישגי ואל תשכחו להזכיר דמויות היסטוריות (רצוי מישהי כמו קתרין דה-מדיצ'י או מארי אנטואנט) כדי לתת לעניין את הטאץ' הסופי, המיסטי והמיתי – והרי לכן נעל עקב שהתנפחה למימדים של מדיניות דיפלומטית.
נעלי עקב עוררו מאז ומעולם סערה. זה כאילו שכל פעם שמשעמם למישהו, הדבר הראשון שמעלים מן האוב לדיון הוא העניין של העקבים. כאילו עצם העלייה על עקב, עצם היומרה להוסיף לעצמך עוד כמה סנטימטרים ואיזו זקיפות קומה פיזית שמסתדרת טוב עם רוב הבגדים ממש מעצבנת את הצדיקים שבינינו. זה חטא שערכו שווה לכל חטא מוסרי אחר, ומה שיפה זה שאף פעם לא נגמר לאנשים החשק לריב על זה.
מאז הומצאו בשנת 1,500 היו נעלי העקב "קורבן" להחרמות, להאשמות על הידרדרות מוסרית, לאנטי מצד הפמיניסטיות, לשנואות על רופאים, אנשי דת, אנשי חינוך ומה לא. האפקט הארוטי של נעל עקב גבוהה יחסית, עניין של 7 ס"מ מעל האדמה, מספיק כדי להוריד מהפסים לא מעט אנשים שמתעקשים להיתלות על העקבים האלה כאילו היו סולם הערכים היחיד שלפיו נמדד אנחנו נמדדות כנשים. אבל אף חרם עוד לא הצליח להרחיק אישה מהסטילטוס שלה, גם אותי לא ירחיקו מהן.
אמרה זאת יפה אחת המגיבות לתמונתה של וינטור בנעליים שטוחות: "אישה שיורדת מהעקבים היא אישה שחינה סר בעיני האל!... את הדרך אל הגאולה לא נכבוש בכפכפי אצבע!....". בקשר לאלוהים עוד לא בדקתי, אבל בעניין הגאולה אני לגמרי מסכימה איתה.