אז איך ההרגשה להיות מחוץ לבית?
"כיף מאוד. קיבלתי הרבה תגובות טובות ברחוב, מחברים, מחברים של חברים, טוקבקים שיצא לי לקרוא. אמרו לי שנתפסתי אינטילגנטית ורהוטה, וזה נורא כיף לשמוע את זה".
למה היה לך חשוב להיכנס לבית? איזו חוויה ביקשת לחוות?
"הרגשתי שהיו לי הרבה דברים שאני רוצה להוציא מעצמי, שיש משהו בתהליך הזה שיכול לטלטל אותי ולהוציא ממני משהו טוב. בשנים האחרונות נורא הסתגרתי בבית, עם הקבוצה המצומצת של האנשים שסביבי ושנעימים לי ושבאים לי בטוב, ולא רציתי כלום חוץ מזה. אבל אז הרגשתי שאני צריכה כבר בעיטה, מהרחם האטום הזה. אבל הסיבה הגדולה יותר שהייתה, חוץ מהקשקושים של התהליך, היא שנמאס לי כבר ללמד עברית, שלמרות שיש לי סיפוק והנאה מזה, נורא בא לי לחזור לכתיבה שלי. לפני שש שנים הייתי כותבת 10 שעות ביום. אני אובססיבית, אם זה לא הובן עד עכשיו. נורא בא לי לחזור למקום של היצירה".
"לגמרי. חשבתי שזה לא יכול להזיק. אמרתי לעצמי, אז אני אשרוד חודשיים, יקרו לי דברים טובים רגשית בלי קשר. אבל היום לצערי אני לא מרגישה שקיבלתי את מה שרציתי. יכול להיות שהייתי זקוקה לעוד זמן שם בפנים. אחרי שאמא שלי נפטרה, הייתה לי תחושה שהסתגרתי ולא נתתי לעצמי להמשיך עם החיים שלי, שלא מגיע לי, כי לה החיים נגמרו ונקטעו בטרם עת, ולכן גם לי לא מגיע, למרות שאני יודעת שהיא הייתה רוצה בדיוק את ההפך עבורי. אבל ההצלפה העצמית הזו לא נשלטת. הייתי בטוחה שאצליח לתקשר עם כולם בבית, אבל היה קשה לאללה. היו ימים עם ייאוש ושיממון מוחלטים. מוות מוחי. כאילו הגלגלים נעצרו. בעונות הקודמות, הייתי צופה פריקית של התכנית. חזיתי שיהיה לי קשה, אבל ככה? לא. גם הקאסט השנה היה הארדקור".
יש דברים שאת מצטערת שעשית או לא עשית במהלך השהות בבית?
"לא. למרות שבסופו של יום, הריחוק שלי מטהוניה הוא זה שהוציא אותי מהבית. לא יכולתי לשלוט בהתקרבות שלי אליה בהתחלה. התעקשתי לראות בה את הילדה הפצועה, ומאוד אהבתי את האותנטיות שבה, כי אחד הדברים שהיה לי הכי קשה בהם בבית זה הצביעות. כולם מתכופפים לעקרונות השולטים בבית. מה שהיה מרתק מבחינתי בבית זה לראות כוח של קבוצה במקום סגור. טהוניה הייתה סוג של שליטה בבית. אנשים רעדו ממנה. בהתחלה, אבל ראיתי את התמימות שבה, כי בסופו של יום אני לגמרי קלישאתית וקיטשית, ובגלל זה טהוניה הזכירה לי את אמא שלי. את קשיי הקליטה שלה בארץ, את המצוקה הכלכלית, הגזענות שהייתה כלפיה, ומשהו בילדה הזו נגע לי ללב, למרות שלא היה קשר אמיתי למציאות. לאט לאט קלטתי שעל אף הפגיעות שבה, היא לא חסה על אף אחד חוץ מעל עצמה. לקח לי זמן לראות את זה. אבל יחד עם זאת, אני חייבת לציין שיש לה לב גדול וחם. אלי הדבר היחיד שבכל זאת הייתי משנה הוא שלא הייתי מכניסה את עצמי לריב קולני עם לבנה. הייתי צריכה לצאת לפינת עישון ולסתום את הפה".
"את עצמי. גם בחיים הרגילים שלי אני אוהבת לשבת עם חברה ולהסתכל על אנשים ולדמיין מה עובר עליהם, מה הם חושבים, איך הם אוהבים את הסקס שלהם. אז זה גם מה שעשיתי בבית. זה מה שהכי נהניתי ממנו. לחיות עם אנשים ואז לדבר עם אנשים אחרים על איך הם רואים אותם".
זאת אגב הסיבה שבגללה גם נתפסת כרכלנית.
"חופשי, וגם את זה לא הייתי משנה. ביננו, זו הדרך היחידה לשרוד שם. כי אין ממש על מה לדבר שם חוץ מאשר על האנשים. זה או לדבר ולנאום או לשתוק, או נניח לדבר על השקות, קמפיינים ומנהלים אישיים. אז מה שאני עשיתי היה לנסות להסתכל על כל הסיטואציה טיפה מבחוץ. זה היה כמו לצפות באח הגדול, מבפנים".
היית עושה את זה שוב?
"מה פתאום. אין סיכוי. עושים את זה ומסיימים עם זה. כשאתה שם, אתה מרגיש שכל העולם הוא האח הגדול. אתה מרגיש שנולדת בבית האח הגדול, שכל האירועים הגדולים בחייך היו בבית האח הגדול, ושם גם תיאסף לאבותייך. אין מציאות. אתה שוכח מי אתה, מה אתה, מה מייחד אותך, למה אוהבים אותך בחוץ. מה יש בך בכלל".
איך זה הרגיש להיות בבית עם נשים שהמראה החיצוני שלהן מאוד חשוב להן?
"מאוד אהבתי לראות את הבנות מתקשטות שם. זה היה כיף. וגם לי היה נורא חשוב איך שנראיתי. היה לי נורא קשה עם זה שעליתי במשקל. שפתאום כל האזורים הנשיים שלי נורא בולטים. בא לי למות. כשאני רזה, אני מתה על הכתפיים והרגליים הנעריות שלי, שמזכירות לי את אלו של אבא שלי. מה שאני הכי פחות אוהבת זה התחת שלי כשהוא משמין. מוות!"
מי מבנות הבית נראתה הכי טוב בעינייך?
"בבית? חשבתי פה בחדר (צוחקת). האמת שדנה. קודם כל, המסתורין שבה והלוק הכללי. יש לה פנים יפהפיות. והיה בה משהו טוויסטד, שבא לך לגלות מהו. כבר אמרתי שאני מזוכיסטית? דנה הייתה הכי סקסית מכולן".
"בחוץ אני פריקית של ספורט. הליכות כמה פעמים בשבוע בטיילת, קצת ידיים, בטן. בבית לא עשיתי כלום. בשבוע הראשון קצת התמדתי עם תרגילים והרמתי ג'ריקנים של חלב, אבל אז נכנסתי לתוהו של זלילה".
איך היית מגדירה את קו הלבוש שלך? היית אי פעם טיפוס של שמלות?
"הייתי מגדירה אותו נערי-אורבני. האמת שהייתה לי תקופת פאדיחה של שמלות אחרי הצבא. נכנסתי לפאזה פסיכוטית בגיל 21 שנורא רציתי לגלות את הצד הנשי שבי ואז לבשתי שמלות, היה לי שיער ארוך, זה היה קטסטרופה. נראיתי כמו טראנסג'נדר".
את אוהבת לעשות שופינג? איפה את עושה?
"יש לי חברה טובה שאני מאוד סומכת עליה בכל מה שנוגע לשופינג. אז היא תמיד בוחרת לי מה לקנות. בעיקר ברשתות הגדולות".
טוב, אבל על האקססוריז את אחראית. הקעקועים כלומר.
"האמת שהתחלתי עם הקעקועים בשלוש שנים האחרונות. החברה הזו עם הסטיילינג שסיפרתי לך עליה אמרה לי שאני אחת שדורשת קעקועים, אז התחלתי. הקעקוע הראשון שלי הוא הכוכבים בזרוע שמאל, שאני יודעת שזה הכי קלישאתי שיש. לכל לסבית מצויה ביקום יש כוכבים, אבל נורא אהבתי את הסגנון. אחר כך יש את האי-טי המפורסם. יש VIOLET שזו אמאל'ה; יש את הסימן שאלה על הצוואר. אה, וגם יש את הפטיפון ברגל, שנתקלתי באימאג' באינטרנט, ובגלל שאני חולת מוזיקה ונורא אהבתי את הנוסטלגיה והוינטאג'יות שלו, אז קעקעתי".
"בכלל הטייטל הזה מביך אותי קצת. תמיד כשמגיע תלמיד והדלת נפתחת יש את הדאבל-טייק והתהייה: 'מה זו המורה?'. אם מדובר בצעירים אז זה נורא מגניב אותם, ואני מקבלת לרוב תגובות טובות. גם אם מגיעים אליי אנשים כבדים והכי מהוגנים, אני כבר בהתחלה דואגת לשים את הלסביזם שלי על השולחן ונוצר קליק טוב. אף פעם לא הרגשתי שמישהו שפט אותי. להיפך.".
מה התוכניות עכשיו שיצאת מהבית?
אני מתכננת לשבת ברצינות ולכתוב. למנף כמה שיותר את קריירת הכתיבה שלי. אולי אכתוב על החוויה בתוך בית האח. זה ממש מדגדג לי. בכלל, כל מה שקשור בלשבת ולראיין נורא עושה לי את זה. הייתי מאוד רוצה תכנית ראיונות".
"טהוניה בעיני תקח את המקום הראשון. היא לוחצת לצופים על כל הנקודות הנכונות"
*צילום: נמרוד קפלוטו. סטיילינג: בת חן פור. איפור: עדי אבוטבול ל- OFRA COSMETICS
>> "מלא לסביות מתחילות איתי": שלי ורוד בראיון בנות
לעוד כתבות אופנה