"בגיל 23, בשיא הקריירה שלי, נעשיתי אמא"

הפכתי לאמא בגיל 23/ יש כאלה שיגידו ״מה חשבתי לעצמי? למה בגיל כל כך צעיר? אני הרי עדיין ילדה בעצמי. מה גם שהייתי אז בתקופת שיא בקריירת הדוגמנות שלי בחו״ל, הדלתות רק נפתחו, ההזדמנויות התדפקו על דלתי והחיים חייכו חיוך די רחב. אבל אני? מהתחלה חשבתי שמדובר בגיל טוב. 

"נועדתי להיות אמא. זה היה ברור לי כשמש"

ביום בו גיליתי שאני בהריון, הרגשתי כאילו החיים שהיו לי עד אותו רגע נעצרו. למען האמת, חשבתי שהם נגמרו. אבל הבנתי שכעת מתחילים חיים חדשים של אניה חדשה. לרגע ולו קטן שבקטנים, לא חשבתי אחרת. לא עברה בי המחשבה של לא להמשיך עם הדבר הנפלא הזה שפתאום קורה לי באמצע החיים ולכאורה מאיים לשנותם לנצח. זה היה ברור לי כמו שהשמש זורחת, שכנראה שזה מה שאני נועדתי להיות.

נועדתי להיות אמא. ולא סתם אמא, אלא אמא של. הרגשתי כאילו חיים חדשים מרחפים מעל ראשי ומפזרים מעליי מן אבקת אושר והתרגשות. התרגשתי, פחדתי, ובעיקר לא ידעתי למה לצפות. לא ידעתי עד כמה כל מה שדמיינתי, או חשבתי יתגמד לעומת אותו רגע האמת בו הפכתי לאמא.

מערבולת הרגשות שהציפה אותי היתה משהו שלא הייתי מוכנה אליו. מערבולת צבעונית בכל צבעי הקשת שצבעה לי את הלב והרעידה אותו. הגוף משתתק אל מול אותו יצור חסר ישע שיוצא אל אוויר העולם ובעצם מודיע לך ללא מילים שזהו, זה כאן ועכשיו ולנצח.

באותו מעמד שבו נולדת אמא חדשה, נולדים רגשות חדשים שדואגים להזכיר לי תמיד שהם שם. רגשות האשם.

כל אלה הגיעו אליי עוד לפני שבתי הבכורה, איימי, יצאה לעולם. מצאתי שלא משנה כמה אנסה, כמה אשתדל וכמה שאתן מעצמי אותם רגשות אשם לא יניחו. הם תמיד יהיו שם כמו ענן שמרחף מעל, ותמיד יתנו לי את ההרגשה הזו שאני לא מספיק טובה. זה תמיד מרגיש לי, שאני לא שם מספיק, לא נוכחת מספיק.

בתור אמא צעירה וקריירה תובענית לא פחות - אני מוצאת את עצמי מעבירה ימים במחשבות על איזו מן אמא אני. האם אני נותנת מעצמי את כל כולי? כל הזמן? האם אני יכולה לתת יותר? ולמה לעזעזאל זה אף פעם לא מרגיש לי מספיק?

כנראה שלעולם לא תהיה לי תשובה כי אולי אין כזו. אבל דבר אחד אני יודעת, וזה ברור לי יותר מהשמש שזורחת. שאני פה, כאן ועכשיו, וזה הכי לנצח שיש.

>> חם בחוץ, קפוא בפנים: מה לובשים לעבודה?
>> לכל הפוסטים של אניה

מאקו נשים גם בפייסוש. יאללה, את באה?