באחד הבקרים שאחרי החג (והיו מלא כאלה לאחרונה), אחרי שהאכלתי את החתולים והשקיתי את הגינה, ניגשתי למחשב כדי לכתוב טור, כשהופיעה מולי הודעה בצ'ט. לא משהו נדיר במיוחד. קיבלתי ברכת שנה טובה ממישהו שאני לא מכירה. השבתי לו שנה טובה, וחזרתי לחלון הריק של טקסט הוורד. חשבתי עם עצמי על מה אני רוצה לכתוב, היום רציתי לכתוב על משהו שייראה לי חשוב.
רציתי לכתוב על משהו חשוב | צילום:
אימג'בנק / Thinkstock
על ציפיות? על אכזבות? על חתולים? על ההבנה שהם בעצם חלק מאותו דבר (האכזבות והציפיות, החתולים הם מסיפור אחר)? לא, לא על זה אני רוצה לכתוב. בזמן שאני מנסה לעלות על רעיון, המשכתי להחליף מילים עם ההוא מהצ'ט, מנסה למצוא קצה חוט ללכת בעקבותיו. הוא סיפר לי על הליכת בוקר בירושלים, בזריחה, ואני חשבתי על בוקר מוקדם ביער, עם האוויר הצונן והאור המדהים של קרני השמש הראשונות, בין הענפים, וחזרתי לשאלה המרכזית שהעסיקה אותי: על מה אני כותבת את הטור הזה.
בקשתי מההוא שהולך בזריחה עזרה.
הוא הציע את 'אמצב' (שזה 'המצב' כמו שנוהגים להגיד, רק בפנים רצינות) ואחרי זה התפתחה שיחת מילים קצרה והתקבלה החלטה.
החיים הם רצף של דלתות מסתובבות
כמה מתוך זה נעשה מתוך בחירה מודעת? חלק זערורי. וגם כשהבחירה נראית מודעת, זו הרי בחירה בדבר שטרם התרחש. הרי ברור שהמקום אליו הגעת אינו המקום אליו חשבת שאתה צועד.
האם הכול אקראי? האם כל ההתרחשות הזאת באמת מקרית, כאוטית, אין דין ואין דיין, הכול יכול לקרות, אין עין שומרת, אדם לעצמו זאב, זה טבע האדם, או אולי, אולי רק עין צופיה, מתבוננת, רואה את המתרחש, דואגת, ואולי יותר מעין, אולי באמת יש יד מכוונת, ענקית, מישהו הכין תכנית גדולה, תסריט בין מיליארדי דפים עם הרבה מחיקות הנכתב ללא הרף, עליו שוקדת בתקופה הזאת, קבוצת תסריטאים הזויה במיוחד?
השאלה הזאת, שהעסיקה אותי באובססיביות מגיל 16, צצה לעתים, בצמתי המחשבות, בעיקר בתקופה של סיכומים והתחלות. מה שמתחיל בחילוף אותיות סתמי הופך פתאום לאירוע משנה חיים, מפגש עיניים מקרי, בישיבה מרובת משתתפים מצית ניצוץ, ככה זה קורה. וגם אם יש תסריט, הרי אף אחד לך נותן לך לקרוא אותו מראש, לפעמים זורקים לך כמה רמזים, אבל בסרט כמו בסרט, גם זה חלק מהתסריט.
היהלומים האמיתיים שלנו הם לא על הטבעות שעל ידינו
לפעמים אני בוחרת סרט מהסרטייה שלי, יש כבר כמה מדפים, מכוונת את המקום והזמן, מציפה רגעים. השער חורק. הנה הוא עולה במדרגות, הנה אני. הסרטייה הזאת היא הרכוש הכי משמעותי שלנו, שם נצברים היהלומים. הכעס והאכזבות מתפוגגים, נמסים עם השנים, רגעי הקסם והאהבה רק מתעצמים. יהלומים, לזמן אין נגיעה בהם, בטח כשהם שמורים עמוק בפנים. הם אוצרים את האנרגיה שצרפה אותם. הם בעלי ערך, אפשר לעשות בהם שימוש חוזר. להיזכר ביכולות שלנו להתלהב, להתאהב, להיסחף אל הלא נודע.
פעם כתבתי בספר על האחראי על האקראי, זה שמסדר את הבלתי צפוי, זה שמביא אותך,
בלי משים לדלת ואומר: תפתחי.
האחראי הזה על האקראי, אין לו ידיים, הוא לא יודע לפתוח דלתות.
זאת כבר העבודה שלך.
חשוב להיות קשובים אליו, אך אותו לחשן פנימי, הוא שנותן לך התראות לכניסות ויציאות. הוא גם זה שלוחש עצות לחבורת התסריטאים ההזויה, שכותבת את המוצג על הבמה, מכינה הפתעות מאחורי הקלעים. הוא זה שמציץ אליך מבעד לעיניים, דרך הראי. את.
משפט ההשראה השבועי שלי
מי אחראי על החיים שלנו?
זה בכלל לא משנה מאיפה זה בא ואיך זה ולמה זה, צריך להכיר בזה שזה קיים. כל התשובות שנקבל, גם הן חלק מהתסריט. אבל מה שאנחנו כבר יודעים, וזה נכון מקיר לקיר: כשאנחנו לא מקשיבים לעצמנו – אנחנו טועים.
כשאנחנו מאשימים מישהו אחר – אנחנו הופכים את עצמנו לקורבן, ואז אנחנו לא מקשיבים לעצמנו, אלא לו. יועץ מסוכן. כשאנחנו כועסים, אנחנו מקשיבים לכעס, גם הוא יועץ חמום מוח משהו. לא מומלץ. כשאנחנו מרחמים על עצמנו, אנחנו מקשיבים בדיוק לזה שבתוכנו שלו ממש לא שווה להקשיב.
זה לא אנחנו.
בבוקר חג שקט אני חושבת שראוי לקבל את האקראיות בסקרנות הראויה. יש פתגם בודהיסטי שאני מתה עליו, שאומר שכשהפנים שלך פונות לכיוון הנכון, צריך רק להמשיך ללכת.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
