שמי לילך שם טוב, אני אמא לארבעה ילדים. שלושה מהם לא בחיים - עומר, רוני ואור.
יום שבת, 24.07.2010, יום הולדתי ה-38. קמתי לבוקר קשה. בשעה רבע ל-12 בצהריים עמדה מולי שוטרת עם עיניים דומעות והבנתי ששלושת ילדיי האהובים אינם איתי. מי שרצח אותם היה "אבא" שלהם.
חצי שנה אחרי הטרגדיה קיבלתי את הספר "הטרדה נפשית", ולראשונה בחיי הבנתי שהייתי אישה מוכה. אומנם לא הייתי מוכה פיזית, אך סבלתי מאלימות סמויה וכואבת לא פחות שפוצעת את הנשמה ומותירה צלקות. אלימות סמויה היא עוקפת מיינד, כלומר, עוקפת את הרציונל ומתעתעת ברגש, וכתוצאה מכך הפכתי להיות אישה מאוד מבולבלת. מצד אחד הייתי, לכאורה, האישה האהובה, ומצד שני חייתי תחת טרור רגשי, בכל פעם שהיה טריגר שהוביל לכך.
לא פעם נשאלתי אם תמיד קיימים אורות אדומים לזיהוי מצבים מסוכנים. ואני עונה - תמיד.
כיצד ניתן להבין מתי קיימת אלימות סמויה ומתי בעצם היא מסוכנת רגשית וגם פיזית? כשיש בלבול, פחד, חוסר יציבות, עיוות של המציאות, הכחשה והשפלות. נשים שנרצחות מדי שנה לא נרצחות סתם. היו אורות אזהרה שהן לא זיהו או לא ידעו לפרש, בדיוק כמוני. במקרה שלי אני נשארתי כאן כדי לזעוק את זעקתן.
איך מזהים אלימות
יש כמה סוגי אלימות שיש לתת עליהן את הדעת: האלימות הראשונה היא אלימות מילולית, אחר כך רגשית, חברתית, כלכלית ופסיכולוגית.
מהי אלימות מילולית? אלימות מילולית מתבטאת בשפה לעגנית ומשפילה. המסרים המועברים בה יכולים להיות מילוליים או לא. מסר מילולי יכול להישמע כמו: "מי את בכלל?", "מה את יודעת לעשות?", "איזה גבר ירצה אותך?". מסר לא מילולי יכול לבוא לידי ביטוי בהחפצה. לדוגמא, הייתה חליפת בגדים שאהבתי, והוא, בלשון המעטה, פחות. יום אחד חיפשתי אותה בארון הבגדים שלי ולא מצאתי. שאלתי אותו והוא הכחיש. כעבור מספר ימים, כשהוא הבין שאני לא מרפה, הוא הודה בפניי שזרק אותה. אז לא ידעתי שזו החפצה, והחפצה זאת אלימות לכל דבר.
האלימות הבאה היא אלימות רגשית. אלימות זו לרוב מורגשת אך מודחקת, ואחריה מופיע פחד. בדרך כלל הפחד משתק ואינו מאפשר תפקוד רציונלי, ולכן הרגשות גם הם מודחקים. כתוצאה מכך קיים עיוות של המציאות והרבה נשים נשארות בקשר תוך שכנוע עצמי ואמונה כי כל הדברים הרעים קורים בגללן. הייתי שם. הפחד הזה הוא אמיתי, ואם יש אישה ששומעת אותי ושיודעת מהו פחד מוות, היא תבין על מה אני מדברת. פחד מוות הוא כזה שקמים איתו בבוקר והולכים איתו לישון. באופן אישי, אני הפכתי להיות צל נרדף, ולכן חשוב לי לחזור על זה: אלימות זו היא עוקפת שכל ומתעתעת ברגש.
האלימות הבאה היא אלימות חברתית, מידור חברתי. אלימות זו היא מסוכנת מאוד. מאחורי גבי הוא טמן פצצות מתקתקות. במשך מספר חודשים הוא יצר דמות של "אב השנה", אנשים העריצו אותו על הטיפול שלו בילדים. רק שהכל היה מצג שווא, כדי שיוכל לספר לכולם בבוא העת שאני אמא מתעללת. ברגע שהסביבה סובבה לי את הגב והרגשתי שאני לגמרי לבד ושאין לי עוגן - איבדתי את האחיזה שלי בחיים עוד יותר.
"הוא לא רצח את הילדים שלי כי הוא שנא אותם, הוא רצח את הילדים שלי כנקמה על כך שהפסקתי להיות הרכוש שלו. כדי להפוך אותו ללא רלוונטי הפסקתי לדבר ולחשוב עליו"
האלימות הבאה היא אלימות כלכלית. אצלנו זה היה הטריגר. הייתה לו שליטה מוחלטת על הכסף. כאן כיכבו כל התותחים הכבדים: ירידות, השפלות, הסתרה של כספים, ביטול כרטיסי האשראי, הגבלות בבנק, וחברים שהלוו לנו כספים בתקופות קשות ועם הזמן הבינו כי הם לא יקבלו אותו בחזרה. נלקחה ממני האפשרות להתנהל בצורה עצמאית, ואישה שאינה יכולה לקיים את עצמה היא אישה כבויה, מפוחדת וחסרת אונים - כך שהדרך לתהום קצרה.
האלימות הבאה היא אלימות פסיכולוגית. קשה לתאר בה התחלה, אמצע וסוף. אם תשאלו אותי מתי האלימות אצלנו התחילה אני לא אדע. ייתכן כי היו אורות אדומים שלא ידעתי לזהות או לא רציתי לראות, אולי זו הייתה העוצמה שלו אחרי שנים שבהן הוא הבין שאני תלויה בו. מה שבטוח, הסוף לא היה אחרי הטרגדיה, היות שאחריה מצאתי את עצמי אומרת שאני אראה לו מה זה ושלא אתן לו לנצח. עם הזמן הבנתי כי אם אתן לו נוכחות בתוכי - הוא ניצח. הוא לא רצח את הילדים שלי כי הוא שנא אותם, הוא רצח את הילדים שלי כנקמה על כך שהפסקתי להיות הרכוש שלו. כדי להפוך אותו ללא רלוונטי הפסקתי לדבר ולחשוב עליו. עצם הנתק המחשבתי היה הסוף של האלימות שלו כלפיי. כל ניסיון שלו להמשיך ולתעתע בי מבית הסוהר לא צלח.
החיים מתחילים היכן שהפחד נגמר
אנשים יכול להיות שיפוטיים מבלי לדעת מה עומד מאחורי התנהגות של אדם במצוקה. לכל אחד ישנו מנגנון הגנה שנמצא בתת מודע - ובמצבי דחק, כלומר בסטרס, הוא מגיב לסיטואציה לפי מנגנון ההגנה הנמצא בתוכו. אלה שלושת ה-F, הכוונה ל-FIGHT, FLIGHT, FREEZE. תהיה אישה שתילחם, תהיה אישה שתברח, אבל רוב הנשים המוכות יקפאו כשהן נמצאות בסיטואציה שבה הן חשות פחד. ולכן, לפני שאתם שואלים אישה במצוקה למה היא לא ברחה, או למה היא חזרה אל בעלה כשיצאה מהמקלט לנשים מוכות - עצרו רגע ונסו להבין שלא בטוח שהייתם מתנהגים אחרת בסיטואציה דומה. צריך להבין שהיא לא בחרה בכך, זהו מנגנון ההגנה הפנימי שלה. הפרשנות מבחינתה היא שרק כך היא תשרוד.
אז איך צריך להגיב? כלפי הסביבה הדרך היא לא להתבייש, לא לחוש אשמה, לשתף בחשש ובחוסר האונים. כלפי הגבר האלים - לא להראות פחד. פחד הוא אנרגיה, וכשהגבר האלים מזהה זאת, הקורבן הופך להיות טרף קל.
אושו אמר שהחיים מתחילים היכן שהפחד נגמר. כשהבנתי שחייתי שנים בפחד שלא שירת אותי בחרתי להפוך כל פחד לדחף – כי אם הפחד שיתק הדחף עוזר לי להיות בתנועה, וזה מבחינתי לחיות את החיים ולא לשרוד אותם.
מרי קיי אש אמרה כי מבחינה אווירודינמית הדבורה אינה אמורה לעוף, אך היא לא יודעת זאת ולכן היא עפה בכל מקרה. גם אני לא הייתי אמורה לפרוש כנפיים, אבל עשיתי זאת. שאלתי את עצמי לא פעם אם מותר לי כאם שכולה להיות מאושרת. החלטתי שכן. אחרי הטרגדיה, בהחלטה בלתי מתפשרת שלי ובעזרתם של מטפלים רגשיים שונים, בחרתי בחיים. אני מנציחה את הילדים שלי בכל הזדמנות. אני מרצה על אלימות סמויה, על בחירות בצמתים של חיים והוצאתי שני ספרים. ומאחר והרבה אנשים מכנים אותי 'השראה' אז על הדרך גם הוצאתי ערכת קלפי השראה ומסרים שהפכו להיות עבורי עוגן יומי.
אני מקפידה לעשות דברים שמרוממים את רוחי, מקפידה להיות בסביבה מפרגנת, אך מעל לכל בעצם בחירתי להפוך לאם יחידנית גיליתי בתוכי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. ההחלטה לצאת למסע של גילוי עצמי לא רק שהשאירה אותי בחיים, אלא השאירה אותי שפויה אחרי אובדן בלתי נתפס. להיות אמא של שי לי היה הדחף הגדול ביותר שלי, שי לי נולדה ב-15 למאי 2016 ושינתה את חיי ללא היכר.
ולסיום, תפיסת עולמי אומרת כי אין דבר כזה מציאות, יש עובדות ותפיסת מציאות. כלומר, הדרך שבה אני אתייחס לאירועים בחיי הם הדרך שבה הם ייראו. הקפידו לתפוס את המציאות באופן חיובי עד כמה שאפשר, וכך האנרגיות שלכם יהיו בהתאם. הגישה שלכם היא זו שתכתיב איך יהיו החיים שלכם. לא הסביבה ולא העובדות. הכל מתחיל בתפיסת חיים חיובית וממשיך במציאת משמעות לחיים. ואם אני יכולה ומסוגלת סימן שזה אפשרי.