לעולם לא אשכח את היום ההוא, בו חוויתי את התקף החרדה הראשון בחיי. גם היום, שנים אחרי, אני זוכרת בבירור כל חלק בתמונה: אני, כיתה י' ומבחן במתמטיקה, שדי מהר הבנתי שהולך לחזור כמו שהגיע - חלק ונקי. היום אני יודעת שזה היה התקף חרדה, עם דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, תחושת חרדה, כל התפאורה. אבל אז, זאת הייתה תחושה שאני הולכת למות, ולא ממש מבינה מה קורה לי.
אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי ומקצועות כמו ספרות, היסטוריה, עברית תמיד היו בית עבורי. באופן כללי, התנהלתי לי די בנוחות ובקלות בבית הספר. עד שיעורי מתמטיקה. אני לא בטוחה שאני יכולה לשים את האצבע על הרגע בו הבנתי, או נתנו לי להבין, שזה לא הצד החזק שלי, שההגדרה "את הומאנית ולא ריאלית" נכנסה למערכת ההגדרות שלי. אבל אי שם באזור החטיבה, הקלות שאפיינה כל מקצוע אחר פשוט הייתה נעלמת כשזה היה מגיע למספרים ומשוואות.
המעבר לתיכון, בהקשר זה, היה משמעותי מאד. אני ממש זוכרת את קפיצת המדרגה, את הדרישות שהשתנו באחת, את הצורך להוכיח את עצמי מחדש. ובכלל זה, מצאתי את עצמי בתוך אוקיינוס המתמטיקה הזה, שאיים להטביע אותי.
בלאק אאוט מול הדף הריק
בכיתה י' ישבתי בשיעורי המתמטיקה המיועדים לתלמידי 4 ו-5 יחידות בהתאם לציונים שהגעתי איתם מהחטיבה. "ישבתי" זאת הגדרה ממש טובה, כי מעבר לעצם ישיבתי בכיתה, לא ממש הבנתי מה אני עוד עושה שם, מה רוצים ממני ומה אני צריכה לעשות. המורה הייתה מדברת, מסבירה ללא הרף על הלוח, ואני הייתי הולכת לאיבוד בין המספרים. אף פעם לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה. כל כך זרה, מוזרה ומנותקת.
אותו מבחן, שחשבתי שאני הולכת לקפח בו את חיי, היה המבחן הראשון בשנה. כולה מבחן, בוודאי תגידו, מה הדרמה? אבל הנה, 25 שנה אחרי הוא ממשיך להדהד שם, ומבהיר לנו כמה כוח יש לחוויות שלנו. תחשבו עוד כמה "מבחנים" כאלה יש בתוכנו, ומעבר לכך, עם איזה למידות אנחנו יוצאים מהם.
בכל מקרה, אני זוכרת שישבתי מול הדף ותחושת חנק בגרוני. הרגשתי איך הכל נהיה שחור סביבי; בלאק אאוט במלוא מובן המילה, פיזי עד כאב. הזעתי ללא הפסקה, והרגשתי איך הדמעות מתחילות לרדת. אחת מהן הגיעה גם לדף הריק והרטיבה אותו.
זה אומנם היה "רגע קטן", אחד, אבל כמו שאני יודעת היום עם תחושות אי אפשר להתווכח ובאותם רגעים הרגשתי כל כך קטנה, וטיפשה, ולא מסוגלת. פחדתי כל כך לאכזב, להיכשל. הייתי כולי בזה. אני זוכרת שהבטתי סביבי, וכולם נראו לי מסוגלים כל כך, יודעים כל כך, אל מול חוסר האונים שלי, שהפך למצוקה ממש, כשפרפרתי שם אל מול הדף הזה, שאיים לטרוף אותי ממש.
התוצאה, כדרכן של תוצאות, לא איחרה לבוא. לראשונה בחיי נכשלתי במבחן. אבל לא היה זה הכישלון הצורב כמו התגובה של המורה, שנחרטה בליבי. "את כנראה לא טיפוס ריאלי", היא אמרה לי כשהחזירה לי את מבחן הכישלון. "למה את מתענה? למה את צריכה את זה?" היא לחשה. "הכי טוב שתוותרי ותרדי ל-3 יחידות. כל אחד טוב במשהו אחר, את כנראה פשוט לא טובה במתמטיקה".
כשאני חושבת על המשפט הזה היום, בתור אמא, בתור האישה שהפכתי להיות, דמעות של כאב עולות בעיניי. עצם המחשבה שמישהו היה אומר משפט כזה לאחת הבנות שלי מספיקה בשביל להפוך לי את הבטן. או לגרום לי לרצות לטרוף אותו תיכף ומיד.
היום אני מבינה שהכאב שאני חשה הוא לא על אותה ילדה שהייתי - שרצתה להצליח, להוכיח את עצמה, שהתקשתה להתמודד עם כישלון, אלא על כך שהסכמתי לתת למישהי אחרת, ובמיוחד לבעלת סמכות, להגיד לי מה נכון או לא נכון עבורי; כאב על זה שלרגע אחד, האמנתי באמת ובתמים שלוותר זה פתרון הגיוני, על שנתתי לה לשכנע אותי שאני באמת לא טובה, שאני לא מספיק.
למרבה המזל, כנראה שכולם לא היו מספיק וממוצע הציונים היה נמוך, לפחות כמו שלי. בתיכון החליטו לקיים שיעורי תגבור אחר הצהריים, לכל אותם מאותגרי מספרים, שלראשונה בחיי נמניתי עליהם גם אני. נכנסתי לכיתת התגבור, מבוישת וממורמרת משהו, ובעיקר חרדה מהמפגש הצפוי עם המספרים, בלי יכולת לדמיין את הטוויסט בעלילה שעומד להתרחש פה.
המורה ששינתה את חיי
התיישבתי בכיתה והדלת נפתחה. אם זה היה סרט, אני יכולה להישבע שאור בוהק ומסנוור היה מלווה את פתיחת הדלת ומקיף את הדמות בפתח, לצד שירת מלאכים מרגשת. במציאות נכנסה המורה מרלן. אז, באותה שנייה, לא אני ובטח שלא היא, הבנו עד כמה משמעותית היא הולכת להיות בחיי.
המשפט הראשון שהיא אמרה היה שאין מישהו שלא יכול ללמוד מתמטיקה, ואם אנחנו לא מבינים משהו זאת אשמת המורה, ולא אשמתנו. היום, כשעדכנתי את עולם המושגים וההגדרות שלי, הייתי משתמשת במילה "אחריות" ולא "אשמה". אבל זה לא משנה, כי מה שמשנה זה הרטט, זאת המשמעות מאחורי המילים, וזה בדיוק מה שעבר שם: שהכל אפשרי.
וככה התחלנו. צעד אחרי צעד. היינו נפגשים מדי שבוע אחר הצהריים, כיתת מאותגרי המתמטיקה, שהפכה לזמן של קסם. קסם כי ככה זה הרגיש: רגע אחד הכל נראה כמו סינית, מאיים להטביע וגדול ממני עד אבדון, ורגע אחד הכל מתבהר, ונראה הגיוני, ואפשרי כל כך. והיא הייתה מצחיקה. ורגועה. והיא ידעה להסביר הכי טוב בעולם, וכל הזמן הייתה מוכיחה לי שהנה אני יודעת, וכל הכבוד לי ומה שאני עושה זה בדיוק הדבר הנכון ואיזה יופי שאני אני. והכל עם מבטא צרפתי עדין וריח בושם אנג'ל, שבזמנו בכלל לא היה פה בארץ, שגם היום, כשאני פוגשת באחד מהם, הם מזכירים לי מיד שאני מסוגלת לעשות הכל.
במבחן הבא במתמטיקה הגעתי רגועה. נשמתי. הייתי בנוכחות מלאה. אני זוכרת שבמבט ראשון במבחן התכווצתי, אבל אז שמעתי איזה קול קטן בתוכי, שאני בטוחה שהתלווה אליו מבטא צרפתי, וריח קל של בושם אנג'ל עלה לרגע באפי וידעתי שאני עושה את זה. כמו גדולה.
וכך היה. כמו בתמונות המטושטשות האלה שבמבט ראשון הכל נראה כמו אנדרלמוסיה אחת גדולה אבל אז כשמפקסים בהן את המבט מתגלה ציור ברור בתוך הטשטוש, כך הלך המבחן והתבהר. ידעתי את כל התשובות, הבנתי מה רוצים ממני כל המספרים (כמעט), ראיתי את ההיגיון ממש בתוך המשוואות.
קיבלתי 93 במבחן ההוא. לא פחות. ולמרבה ההפתעה, לצד הציון לא נכתב כל הכבוד, לא מילה טובה אחרת או אפילו לא סמיילי אחד לרפואה. למרבה הצער גם דבר לא נאמר, כשאותה מורה, שביקשה ממני לוותר, שהבהירה לי שאני לא טובה מספיק, הגישה לי את המבחן ולא זיכתה אותי אפילו במבט.
היום אני רוצה להאמין שהייתי שואלת אותה למה. לא מתוך כעס או עלבון, אלא באמת מתוך רצון להבין. היום אני רוצה לקוות שהייתי מצליחה להתבונן בה דרך משקפיים של חמלה, שהיו מראות לי את הקושי והאתגרים שלה, שהביאו אותה להתנהגות כזאת. אולי הייתי מסבירה לה כמה משמעות יש לה, כמה אחריות יש לה בבניית הערך העצמי ותחושת המסוגלות בקרב רבים כל כך, במיוחד בגילאים רגישים כל כך. אולי הייתי מצליחה לשקף לה איזה תפקיד חשוב יש לה, שאולי היה מעניק לה משמעות, שכנראה אבדה לה בדרך. הייתי רוצה להגיד לה שתבין כמה כוח יש בה, ואיך היא יכולה להשתמש בו בשביל להעצים, ולא בשביל להוריד.
עם משפט אחד שהיא אמרה אני מסכימה: כל אחד טוב במשהו אחר. כל אחד ואחת מאיתנו נולד עם כוחות העל שלו, עם המתנה המיוחדת שלו, שהעולם רק מחכה שהוא יסכים לשתף ולהביא. ויחד עם זאת, לצד הכישורים הטבעיים שלנו, יש ערך משמעותי וחשוב לא פחות בהתגברות, בבחירה לא לוותר, בלהבין את הערך אמיתי שלנו ואת תחושת המסוגלות.
באותם רגעים, באותה כיתת תרגול ישנה עם ניחוח אנג'ל עדין וקרני שמש מאוחרות, לא למדתי מתמטיקה אלא שיעור במהות החיים עצמם. למדתי איך זה מרגיש שמישהו מאמין בך, איך זה מרגיש להאמין בעצמי, למדתי אחריות מהי, ושהכל אפשרי, רק צריך למצוא את הדרך. הבנתי שהדבר שחשבתי שלא יוכל לקרות לעולם, יכול לקרות אם רק אבחר. ואם לא אוותר. ואף אחד, אבל אף אחד לא יחליט עבורי, מה אני מסוגלת ומה לא.
את המסר הזה, שלפעמים יוצא לי עדיין במבטא צרפתי קל, אני מעבירה לבנות שלי. או כמו שהקטנה אומרת: אף אחד, אבל אף אחד לא מחליט עליי. היום, אני מרגישה זכות גם להעביר אותו הלאה בכל הדרכים שלי, באמצעות המילים שלי, הכתובות והמדוברות. אני משתמשת בהן בשביל להעביר הלאה את ההבנה שהכל אפשרי, שעבורי הפכה ממזמן מקלישאה שחוקה לדרך חיים, המתבטאת בכל צעד וצעד בדרך שלי. אותה תובנה שלמדתי על בשרי, אז בכיתה י', אל מול מבחן אחד במתמטיקה.
דנה בן שלומי היא אמא ל-4, יוצרת, כותבת ומטפלת הוליסטית. מחברת ספר הילדים "מסע שהתחיל בפיג'מה", שנמצא היום בפרויקט מימון המון, עוסק בכוח הבריאה העצום של הדימיון ומלמד אותנו כמה הכל אפשרי.