חסון סיפר בראיון לישראל בידור על מקרה שאירע באחת מההופעות שלו באילת: "מישהי הכניסה לי את היד לתחתונים לפני שהדיג'יי הזמין אותי לבמה. אני לא מדבר על זה כי זה לא מעניין אותי, יש לי את כל הכלים להתמודד עם זה. אני מרגיש שאני מספיק חזק להדוף את הדברים האלה".
כשסיפרתי לחברה שלי על זה, היא התגלגלה מצחוק. "איזה הזוי שהוא אמר את זה, זה לא גברי, בטח היא הייתה מכוערת", היא אמרה, "אם היא הייתה יפה אין סיכוי שהוא היה אומר ככה".
גם רבים מהטוקבקיסטים ברשת לא הצליחו להזדהות עם סיפורו של הזמר, והרבה מהתגובות כללו בדיחות על הנשים שהטרידו את חסון. העובדה הזו חידדה אצלי את ההבנה שהחברה היום כבר מתייחסת באיזו מידה של רצינות להטרדות של נשים על ידי גברים, אבל כשזה הפוך – ההטרדה עדיין מקבלת יחס ציני ומזלזל. הרי אם זו הייתה זמרת שהייתה מספרת שמישהו זר דחף לה יד לתחתונים, כולם היו מזועזעים.
בדיוק בגלל זה צריך לגייס גם את הגברים למאבק בהטרדות מיניות.
למה אנחנו מניחות שגברים תמיד רוצים שניגע בהם, למרות שאנחנו לא תמיד רוצות שגברים יגעו בנו? מסתבר שככה זה נתפס ושיש נשים, כמו גם גברים, שמרגישות שהבחירה אם לגעת בגוף של מישהו אחר נמצאת בידיהן.
בנושאי פגיעות מיניות אי אפשר לייצר סימטריה, כי אין. נשים חוות תקיפות מיניות הרבה יותר מאשר גברים. אחת מכל שלוש נשים עוברת פגיעה מינית במהלך חייה, אחת מכל חמש נשים עוברת אונס. בישראל מתרחשות, על פי הערכות, כ-230 תקיפות מיניות מדי יום. מהפכת metoo שינתה את העולם, ונשים רבות – ביניהן מפורסמות – הפסיקו לשתוק והחלו לחשוף את סיפורי האונס וההטרדות המיניות שעברו, במטרה לעורר מודעות ושינוי. ומה עם הגברים? גברים מתביישים עדיין להתלונן ולשתף בהטרדות שחוו, כי הציפייה מהם היא תמיד לזרום ולרצות להשכיב כל בחורה שמולם. זו, כמובן, ציפייה מגוחכת. גבר שמודה שהוטרד מינית הוא לא פחות גבר מאף אחד אחר, להפך. הייתי רוצה שנעצב עולם חדש בו לא מטאטאים יותר את הרגשות ואת הפגיעות שלנו, גברים ונשים כאחד.
