הרבה שנים הציק לי שכל מענה טלפוני אומר לי "המתן" וכל פרסומת אומרת "צלצל" (אלא אם כן היא לחומרי כביסה או בישול). אבל אז, יום אחד בשנת 2001 עמדתי מול כספומט כדי להוציא כסף, והוא כהרגלו אמר לי: "הכנס את כרטיסך", "הקש", "בחר", "הוצא את כרטיסך". הכספומט, כמו שאתןם יודעות, יודע יותר טוב ממני כמה כסף יש לי או אין לי בחשבון, ויכול גם לקחת לי את הכרטיס אם הוא מחליט, אבל הוא לא יודע להגיד לי "הוציאי את כרטיסך?" 

מאותו יום אני מדברת ברבות. רבות ורבים, אבל בגוף ראשון רבות. כי באותו יום הבנתי שזה לא רק שלא פונים אלי, אלא שאני בעצמי מדברת על עצמי בזכר. אז בעצם, אם אני לא אגיד "אני רוצֶה", מה פתאום שאני אגיד "אנחנו עושים" או "חושבים" או "רוצים"?

יותר מזה, הבנתי שכשאני אומרת "חושבים" ו"רוצים" אני מצייתת לאילוף של לראות את עצמי דרך מה ש"עושים" ו"חושבים" ו"רוצים". וזה לא אותו דבר כמו מה ש"עושות" ו"חושבות" ו"רוצות". האינטרס של החושבים הוא לא אותו אינטרס של העושות.

להרבה אנשים הייתה בעיה עם הדיבור שלי ברבות. זה נשמע להןם מציק וטרחני ומסרבל ומפריע להקשיב למה שאני אומרת. אחד הבוסים שלי בתקשורת לאורך השנים היה נחרץ במיוחד בביקורת שלו, הוא היה אומר לי שוב ושוב – "תפסיקי עם זה, אנשים לא רוצים לשמוע רוצות!"

מאוד הטרידה אותי העובדה שהדוגמה שלו תמיד הייתה דווקא המילה "רוצות". למה לא "חושבות", "הולכות" או "עושות"? למה דווקא "רוצות" זה מה שאנשים לא רוצים לשמוע לפי לדעתו?

עד ששמעתי את רחלי רושגולד, ששייכת לקבוצה ענקית של נשים חרדיות שנאבקות על הזכות שלהן לייצוג בכנסת, במפלגות החרדיות, לשוויון בשכר, לחופש בחירה ולחופש ביטוי, אומרת בפנל שהשתתפנו בו יחד – "יגידו לכןם שהנשים החרדיות לא רוצות. הגברים החליטו שאנחנו לא רוצות. אז אני רוצה להגיד לכןם באופן מפורש: אנחנו רוצות. אנחנו רוצות ייצוג, אנחנו רוצות קול, אנחנו רוצות שוויון. אנחנו רוצות!"


ואז הבנתי. זה לא סתם שבכל פעם שאני נאבקת לפרוץ תקרה חדשה, תפקיד חדש שהיה סגור לנשים אומרים לי - "אבל הן לא רוצות". מסתבר שאין דבר יותר מאיים מנשים רוצות. כל הרעיון של הנשיות הצנועה והמפתה היא שאנחנו מסתפקות במה שנותנים לנו, ומקסימום רוצות לקנות משהו יפה. אם אנחנו רוצות קול וייצוג ושוויון, אנחנו לוקחות את מה שפעם היה רק שלהם, והם לא בהכרח רוצים להתחלק בו.

זה, כמובן, לא נכון לכולם. יש גברים פמיניסטים ושותפים וחברים, אבל כמגדר, הם עדיין רוב אלה שקובעים את החוקים בכנסת ומחלקים את המשאבים בממשלה, הם עדיין אלה שמחזיקים ברוב עמדות הניהול והכוח, הם עדיין מרוויחים 35% יותר מאיתנו, עדיין לא עושים 90% מעבודות הבית וגידול הילדות והילדים שאין עדיין הכרה בערך הכלכלי שלהן, הם עדיין אלה שמחזיקים אותנו חשופות לאלימות ולתקיפה מינית.

אתמול התפזרה כנסת עם ממשלה גברית, שלא רק שלא מדברת ברבות, אלא ממש סתמה לנשים את הפה. ממשלה שנתנה גיבוי לכוחות קיצוניים שדורשים שנשים לא ישירו או ידברו באירועים פומביים, שמאשרים לחיילים לצאת מאירועים שנשים מדברות בהם, להפנות את הגב למפקדות ומדריכות, ושנאבקים בזכותן של נשים לשרת, ללמד ולדבר.  

את זה אנחנו לא מוכנות לקבל. את זה אנחנו חייבות לשנות. ואנחנו פועלות כל הזמן לשנות את זה. ואנחנו מתקדמות כל הזמן, ואנחנו נתקדם עוד יותר, אבל אנחנו חייבות ללמוד לדבר בשפה שלנו. אנחנו חייבות להתחיל לחשוב בשפה שלנו, חייבות להעז לרצות את מה שמגיע לנו, ולהגיד בקול רם שאנחנו רוצות! כי אנחנו רוצות. יום השפה העברית שמח ושבת שלום, חברים, וחברות.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם המחנה הציוני