הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמונפוביה כמבוגרת הייתה במרפאה הקהילתית, בגיל 32. הרופא התעקש למדוד לי לחץ דם אחרי שהבחין שהמדדים במחשב לא עודכנו כבר למעלה משנה. ואני בכלל הגעתי אליו בגלל דלקת גרון.
הושטתי את ידי השמאלית בחוסר חשק. הרופא כרך את הרצועות, בדק ונראה שלא היה מרוצה מהתוצאה. הוא קם, יצא והביא מהחדר הסמוך מכשיר אחר עם רצועה רחבה יותר. התקין אותו מחדש על ידי ושוב לא היה מרוצה מהתוצאה. הוא חזר על הבדיקה פעם נוספת.
עצרתי אותו ושאלתי אם הכל בסדר. כבר אין לי כוח, כל מה שאני רוצה זה לקבל אנטיביוטיקה ולחזור למיטה. "יש לך לחץ דם נמוך" ענה לי הרופא, "אני יודעת" השבתי, "זה תמיד היה ככה". "אשה עם עודף משקל כמו שלך צריך שיהיה לה לחץ דם גבוה" הוא אומר. "אני כנראה רזה מבפנים", אני מפטירה.
מה זאת אומרת 'צריך שיהיה לי לחץ דם גבוה'? אני היא מי שאני עם סך הכימיה והביולוגיה, המחשבות והתקוות, הדחפים והאכזבות. מסתבר שאני לא מתאימה לטבלת מסת שרירים -שומן קשיחה. אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות נוספות. האם הוא הרופא שמתאים לי? האם הוא הקשיב לי, או שמא היה עסוק במידת התאמתי לתבניות החשיבה שלו? מתי הוא הפסיק להקשיב לי, לשלומית עם דלקת הגרון, והתחיל לחשוב על שלומית עם עודף המשקל, מתי זה קרה?
אבל הסיפור הזה הוא לא רק שלי, הוא ממחיש בעיה רחבה הרבה יותר: רופאים שלא מתייחסים למטופלות עצמן, אלא רואים אותה ואת כל המקרה שלה דרך פרט אחד בלבד – עודף המשקל שלה. וכאשר המדדים של המטופלת אינם מתאימים לפרדיגמה בה הוא מחזיק, הוא יבצע את הבדיקה כמה פעמים נוספות ולא יחשוב אולי לעצור לרגע ולבחון מחדש את הנחות היסוד המובלעות שלו בדבר עודף המשקל של המטופלת.
מה הוא מחמיץ? האם הוא נאמן לאתיקה שלו בכך שהוא נאחז בהנחותיו ולא במטופלת ובסיפור המקרה שלה? איני טוענת שעודף משקל הוא בריא, אני טוענת ששמנופוביה אינה בריאה.
התלוננתי על כאב ראש ורופא הפנה אותי לדיאטנית
תקופה ארוכה שאני עייפה ולא מרגישה טוב. רופאת המשפחה טוענת שאני פשוט צריכה לרדת במשקל. אני מתעקשת על בדיקה לגילוי מחלת הנשיקה. היא מסרבת, קודם דיאטנית, כשתרדי במשקל תרגישי מצויין, היא מבטיחה. אני מסרבת ואומרת קודם בדיקת דם. היא נשברת ראשונה.תוצאות בדיקת הדם מגלות: יש לי את מחלת הנשיקה. אני מחליפה רופאת משפחה.
כמה שנים אחרי אותו מקרה הגעתי לטיפולי פוריות. האצת זקיקים. לפתע התחלתי לסבול מכאב ראש איום ולא מוכר. התייעצתי עם חברה שהיא רופאת נשים שהציעה שאלך לרופא בדחיפות. פניתי למרכז לבריאות האישר בעיר ושם, רופא הנשים הרוטן, תקתק משהו במחשב והוציא הפניה לדיאטנית. "איך זה קשור לכאבי הראש שלי?" שאלתי אותו. "זה לא אני" השיב, לדעתי שיקר, "המחשב מוציא את זה אוטומאטית".
לחץ הדם שלי עדיין נמוך, נמוך מדי.
בעקבות הריונות, הרמת תינוקות ושאר דברים משמחים, התחלתי לסבול מכאבים בידיים וכאב כרוני בגב ובירך. התקשיתי לפתוח צנצנות, להבריג פקק לבקבוק, סבלתי מנימול באצבעות. גם הפעם פניתי לרופאת המשפחה, לאורתופד ולראומטולוג. כולם, כמו מקהלה, דיברו איתי על עומס, על לחץ, על כובד. הראמטולוג אפילו הציע סטרואידים. הרגשתי שהם לא מקשיבים לי. ידעתי שמקור הכאב עמוק ופנימי ולא קשור לעודף המשקל, אבל הם פשוט לא הקשיבו.
כמוצא אחרון החלטתי ללכת לנטורופת שנתן לי תפריט קשוח: סולנים בחוץ, וטחינה אתיופית מונבטת בפנים. ירדתי 23 קילוגרמים בשמונה חודשים. הכאבים בידיים השתפרו - אני שבה לפתוח צנצנות ולקלף ירקות קרים – אבל הכאבים בגב ובירך נותרו כשהיו. אז פניתי שוב לרופאת המשפחה.
מתוך אסופת השירים "אין לדבר סוף" מאת שלומית נעים נאור, הוצאת פרדס
יחס רפואי מקצועי הוא פריבילגיה של רזות
הרופאה ממש קרנה מאושר לנוכח הירידה שלי במשקל למרות שבפועל לא באמת היה שיפור והכאב נותר כשהיה. "אבל ירדת עשרים ושלושה קילו!" היא אמרה, ואני התקשיתי להצטרף לשמחה. אז פניתי למרפאת כאב.
רופא הכאב היה סוף סוף הראשון שהאזין לי, רשם הכל, שאל שאלות מפורטות מאוד ובדק בדיקות שונות. הממצאים שלו איששו את ההנחה שלי – מקור הכאב אינו עודף המשקל ושלתו אינה מבטיחה הקלה. והוא הציע תרופה נרקוטית. הוא גם הראשון שפגש אותי לראשונה במשקלי החדש והנמוך.
גם הנטורפת במקביל חושב שמקור הכאב אינו עודף המשקל. הוא המציע תוסף מזון נוסף והרכב ויטמנים חדש והטיפול המשולב מצליח. פתאום הם שמעו אותי, פתאום הכאב שלי קיבל יחס אמיתי - הוא הוא מדיקלי, יש כיצד לפתור אותו. ולחשוב שיכולתי לחסוך שמונה חודשי כאב.
היחס הרפואי הנאות הוא פריבילגיה שכנראה שמורה לנשים עם BMI נורמטיבי. ואולי זו בכלל ההגדרה לאישה שהיא סבירה מבחינת משקל – היא נורמטיבית, היא ניראית, חנויות הבגדים מקדישות לה מדף, מגפיים יהיו בהיקף מתאים לעובי השוק שלה, תיקי הצד יהיו בפרופרציה לממדי גופה, יהיה לה נוח לשבת באוטובוס, הכסאות יתאימו למידותיה, יהיה לה קל להכנס לתא השרותים במשרד. היא נראית. הרופא שלה מקשיב לה.
ולחץ הדם שלי? עדיין נמוך, תודה.
"היחס המזלזל מרחיק נשים מהגעה לטיפול"
שמנופוביה הוא מונח המבטא יחס סטראוטיפי לאנשים כבדי משקל, אך כשזה מגיע לזירת הבריאות בה נשים חשופות גופנית ונמצאות פעמים רבות בסיטואציה אינטימית ורגישה, התוצאה מצלקת כפליים.
"כשהמשוררת שלומית נעים נאור שיתפה אותנו באומץ על חוויותיה השליליות כאישה עם עודף משקל במערכת הבריאות, ידענו שהיא מייצגת נשים רבות ושהגיע הזמן לדבר על הבעיה הזו באופן פומבי" אומרת מיטל בנשק, סמנכ"לית קרן בריאה, "אחד התפקידים המרכזיים שלקחנו על עצמנו הוא הצפת קולן של מטופלות גם כשלמערכת פחות נעים לשמוע כדי לקדם תיקון. כואב לי לשמוע על צוותים רפואיים מסוימים שמתייחסים בזלזול והשפלה למטופלות רק בגלל המשקל שלהן. לעיתים הם מעניקים למטופלות טיפול מדיקלי הולם אך תוך כדי כך שורטים את נפשן באופן שמרחיק אותן מהגעה למרחבי טיפול גם כשהן מאוד זקוקות לכך".
שלומית נעים נאור כתבה את המילים למען נשים אשר חוו כמותה התנהלות לא תקינה במרחב הרפואי, כדי שידעו שמגיע להן יחס אחר, שלא ניתן להפיל את כל החוליים והאתגרים הרפואיים שאישה חווה על כובד משקלה, אבחנה אשר מבליעה בתוכה האשמה גורפת כלפי האישה.