ארז דריגס כועס. לפחות כך נראה מהריאיון אתמול אצל דנה ויס, שהיה אוהד ומפרגן ובאווירת סליחה ותיקון, אבל ניכר שלדריגס עצמו יש עוד הרבה מה לעבד. כזכור – לפני כמה שבועות התחוללה סערה ציבורית, בעקבות חשיפה של אופיר סגרסקי, שהפכה לתחקיר בפוליטיקלי קוראת, של התכתבויות "בעלות אופי מיני בוטה" שניהל דריגס עם נשים ונערות, חלקן קטינות. התחקיר הוביל לביטול קמפיין משותף לו ולנועה קולר ולסימן שאלה מעל העונה השנייה של "חזרות".
התחקיר על דריגס מראש לא היה על הספקטרום הפלילי, איש לא חושב שתכתובות בפייסבוק ראויות למאסר. לאחר הסערה האוטומטית, דעת הקהל דווקא השתנתה לטובת דריגס, במיוחד לאחר שפרסם התנצלות יפה וארוכה שבה חשף את התמכרותו למין ושהרגישה כמו לקיחת אחריות אמיתית. לא צריך להפחית בחומרת מעשיו או לומר "זה בסך הכל התכתבות בפייסבוק", כי זאת הטרדה מינית לכל דבר, אבל עדיין, כן, היא התרחשה בפייסבוק. בעשרות הודעות מגעילות שנורא לא נעים לקרוא (ושגורמות לתהייה איך לעזאזל זה האדם שכתב את "חזרות" המופתית) ושמגיע לו שנחשפו. מה עוד מגיע לו? כאן אנחנו בבעיה. אנחנו לא יודעים מה מגיע לו, איך צריך לטפל בזה. מתי סולחים, איך מתקנים.
דריגס מדבר על לקיחת אחריות והתנצלות, אבל התחושה היא שהוא חושב שנעשה לו עוול ויודע שאסור לו לומר את זה, ולכן הטקסטים לא תואמים את ההגשה
ודריגס כועס. לפחות ככה נראה מהריאיון אתמול, שבמסגרתו ויס הגיעה אליו הביתה וישבה איתו ועם שיערו המדהים לשיחה שאמורה לסגור את כל הסיפור הזה. הוא מספר שלא יצא מהבית מאז התפוצצות הפרשה, שהוא מרגיש כמו בסרט אימה ושהוא בוכה בלילה. הוא נראה לחוץ ועצבני, וחשוב לו כל הזמן להסביר שהוא "לא אנס". שזה, סליחה, סוג של גזלייטינג ציבורי שהצליח לתפוס, כי מי בכלל טען שהוא אנס? אם הוא היה אונס היו עוצרים אותו, כאפת השיימינג שמורה לכל הלא אנסים. לצד כל "האחריות היא שלי", הוא מוסיף "אבל", חשוב לו לדייק את הניואנס, להוסיף שהוא האדם ששופט את עצמו הכי לחומרה (אהמ, לא), אבל שום דבר לא היה בניגוד לרצונן. שהוא בעצם "רווקוקו" (לא, זאת הקטנה של הטרדות מיניות) וכל זה כשהוא נראה נורא נורא כועס.
אתה שחקן, לפחות תן הופעה משכנעת
דריגס מדבר על לקיחת אחריות והתנצלות, אבל התחושה היא שהוא חושב שנעשה לו עוול ויודע שאסור לו לומר את זה, ולכן הטקסטים לא תואמים את ההגשה. ועל זה אולי צריך לומר שני דברים: אחד - אלוהים, בנאדם, אתה שחקן, נסה לפחות לתת הופעה משכנעת. והשני – זה בסדר, ההתנצלות עדיין תקפה, המילים עדיין מתקבלות. דריגס לא חייב להיות אדם נחמד או לצאת חביב. גם אם הוא רק מדקלם טקסטים שהכתיבו לו ועמוק בפנים הוא גוש זעם, ניקח את זה. גם כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות וגם כי להיות דושבאג זה עדיין חוקי. וגם כי השורה התחתונה שאמר עדיין חשובה ונכונה: תמיד תזכור שיש בן אדם מולך, תהיה קשוב אליו ולא רק לצרכים שלך.
ובסוף, השאלה היחידה היא – אז מה עכשיו? האם דריגס צריך לקבל את הקמפיין? לעשות את העונה השנייה של חזרות? הגיע הזמן למסקנות אופרטיביות. כנראה שהתשובה היא לא לקמפיין, כן לעונה השנייה. אבל זה רחב יותר מזה - מה הענישה הראויה? מתי מתקבלים בחזרה "לחברה" ויכולים להתפרנס ולהתראיין וליצור? מתי אנחנו סולחים? לא הנפגעות, זה שלהן וכל אחת זכאית לאבל ולכעס שלה, אבל מתי בן אדם חוזר לעולם ואנחנו אומרים לו - יאללה, חדש, בוא.
החשיפות ימשיכו, גם התחקירים, גם הטיפול הציבורי והחברתי בכל המקרים הלא פליליים בדרגות חומרה שונות. והמשימה שלנו עכשיו היא ליצור את המתווה ליום שאחרי, ושהוא יהיה כמה שיותר בהיר וברור ונכון. ארגז כלים וכללים שיאירו לנו את הדרך - שיתנו מענה לשני הצדדים, לניסיון למיגור התופעה או קעקועה כלא לגיטימית יותר, אבל גם שיאפשרו חמלה ותקווה וסיכוי לחרטה ולתיקון. לא רק בשביל שהאדם הפוגע יוכל לחזור לחייו ולהמשיך הלאה, אלא כדי שגם אנחנו.