ברגע הכי מכמיר לב בריאיון שנתן אמש ינון מגל לחיים אתגר בתכנית "הכל אישי", הוא עומד מוקף בארבעת ילדיו. ארבעה בנים. כשאתגר שואל אותו אם הוא מצטער שאין לו בת, מגל מחייך במבוכה, מספר שאשתו פרצה בבכי במהלך הלידות כשילדה עוד בן זכר, אבל הוא "לא נעים לי להגיד. לא. לא הייתי רוצה בת". וזה אולי כל הסיפור. אין צורך בבנות בעולמו של מגל. לא נעים להגיד. נשים בשבילו, כך התבהר אמש, הן רק חטיף חולף. משהו לתפוס בו, ולעלוב בו, להסתחרר מולו ובטח שלא לקחת אותו ברצינות.
לפני שנתכנס למה שנראה אמש כמו מופע השיגעון של מגל, הגילוי הזה שנתן עוד לפני ההתפרצות על אתגר והמתלוננות - מאפשר בוודאות לראות כמה בקלות מסתדרת האמת בעולמו הצר, עטוף הפארנויות ומחשבות הרדיפה. "עזוב. יש גברים, יש נשים ומה שאנשים עוברים זה טירוף", הוא אומר לריקלין ידידו במהלך הכתבה. "אי אפשר לצאת מזה". ובכן ינון, אם אי אפשר לצאת, מוטב היה לך כלל לא להיכנס. כמה חבל שכמה דרינקים במסיבת פרידה, או יום טוב במיוחד במסדרונות המערכת או יותר מדי שמש בבריכה בחופשה של המשרד באילת השכיחו לך את זה במהרה.
כבר מזמן לא התנוסס מופע בורות שכזה בלב הפריים טיים. חוסר יכולת בסיסי לעמוד מול שאלות נוקבות ואחיזה נואשת בטיעוני האשמת הקורבן. הנשים שחשפו את התנהגותו הלא נאותה של מגל הן "נבלות", "רשעות", "בעלות פה מטונף״ ולפני הכל "פלרטטניות". הן אחראיות על מופע ההתנהגות הנלוז שלו. עזבו את זה, הן בעצם חוללו אותו מלכתחילה. אבל עיקר הטיעון, לאחר ש"נדקר בגב", ו"שילם מחיר", ו"חוסל פוליטית" - מגל משוכנע יותר מכל, ובא כעת לשכנע את הציבור - שרק הוא שילם מחיר אישי וציבורי כבד על הפרשות הללו. הן, הנשים, בוודאי שלא שילמו, או ממשיכות לשלם, מחיר על שום דבר.
אכן. המחיר ששילם מגל הוא כל כך כבד שאיפשר לו, פחות מארבע שנים אחרי התפוצצות הפרשיות, לחזור לעשייה תקשורתית ציבורית בתכנית יומית בערוץ 20, ברדיו 103fm וכפרשן קבוע בערוץ 13. מחיר כל כך כבד שמזכה אותו בצ'אפחות וכפיים בסיור עם אתגר בשוק הכרמל. הוקעה כל כך קשה שמאפשרת לו לתת את גרסתו בפריים טיים בלי בושה. הוא, האדם המוכר, הסלב בעל הבייבי פייס, יכול לשבת ולטנף על נשים אנונימיות שהציבור לא מכיר. להאשים אותן שהן ילדות קטנות שלא הבינו בדיחה ואז רגע אחרי לנגוח בהן שהן נשים מבוגרות שצריכות לקחת אחריות על המעשים שלהן. מעשים שגרמו לו, לא פחות, לשלוח להן הערות מיניות במסגרת העבודה. אח, כמה קל להכפיש את נשות הצללים. כמה נוח לשקף את בבואתן המושחרת והמוסתרת בעיני התכלת הצלולות שלך.
אבל לא עוד. המשחק החולני הזה נגמר. העיתונאית והמאיירת רחלי רוטנר, היא האישה היחידה שנחשפה בשמה המלא בפרשיות מגל. ציוץ על התבטאויות בלתי הולמות במסיבת עבודה הפך אותה למזוהה ביותר עם הפרשה. רוטנר היא היום קולגה במערכת mako, אבל אני מכירה אותה עוד לפני שעבדה בחדר הצמוד לשלי. את ההודעה הראשונה שלחתי לה בנובמבר 2015, שעות בודדות אחרי שפרסמה את הפוסט על מגל. כעיתונאית חיפשתי את הסיפור ויצרתי עימה קשר. לא הכרנו לפני. רוטנר לא התרצתה ולא מיהרה להתראיין. ממש לא. לא היה לה עניין להמשיך לבלוט. להיפך, היא ביקשה להתכנס. המשכנו להתכתב חודשים. הופכות והופכות בעדינות בפרשה. במרץ 2016 התפרסם עימה הראיון הראשון. זה היה השער של מגזין "את". עבדנו עליו כמעט חצי שנה. בזהירות, ברגישות. כשלאורך כל הדרך רוטנר, זו "בעלת הפה המטונף ביותר" לדבריו של מגל, שוקלת מילים הלוך וחזור. מדייקת ניסוחים, וחושבת שוב ושוב על כל מילה. גוערת בי ודוחקת בי להקפיד ולא לפגוע באשתו או במשפחתו של מגל. להוציא אותם אל מחוץ למשוואה.
אני יכולה רק לדמיין אותה צופה בו אמש גורר אותה שוב בשערותיה אל לב המאפליה. מכפיש אותה עוד ועוד בפנים גלויות בשידור. אני יכולה רק לדמיין אותה משלמת שוב את המחיר המורכב של המציאות שביקשה לפרוע, מתמודדת באומץ עם הפגיעה התדמיתית הבלתי הפיכה שעוברת עכשיו ולצערי עוד תעבור.
כי רוטנר, היא זו שהפנים שלה מתנוססות, שלא מבחירה יש לומר, כמעט על כל כל ידיעה בעניין מגל, גם אם לא מדובר בה. היא זו שבכל פעם שתאייר ספר חדש או תכתוב מאמר חדש, יצוץ הטוקבק שידבר על הציצי שלה וגם על התחת, וגם על לוק של ספרנית פורנו. היא זו שבוטלו לה פרוייקטים אמנותיים בתכניות מובילות כי היא תמיד תלך עם הסרח העודף הזה בדמות הסכסוך איתו. תמיד יקראו לה בפייסבוק זונה. והוא עוד מעז לומר שרק הוא שילם מחיר.
למרבה העיוורון של מגל, רוטנר אפילו מסכימה עם חלק מדבריו. היא אמרה ולא פעם - שבאותו האירוע בה הוא דיבר אליה בגסות, היא התנערה ממנו והמשיכה הלאה. לא לקחה ללב. "לא היתה ילדה בת 12" כמו שהוא מתלונן בצווחות. אבל חצי שנה לאחר מכן, כשעמד להיות ח"כ חשבה שהחברה שבוחרת בו צריכה לדעת איך הוא מדבר. שהחברה הדתית לאומית, שגם היא כבחורה דתייה נמנית עליה, ראוי לה שתבחין בין שיח שיכורים לשיח מליאה. רוטנר הרימה ראש והניפה דגל בתוך הקהילה שלה. מגל מצידו הסתער וקרא לציבור שלו למסמר אותו אליה לכל חייה כמו לצלב.
"אז מה??" שואג מגל לעברו של אתגר "מה קרה?? אז אמרתי? אפשר לחשוב מה אמרתי".
אז אם זה לא היה ברור, אני אגיד לך מה בעצם אמרת במעשים שלך - אמרת שהן כלום ושום דבר, שהן ערימת ציצי ותחת, שאתה יכול לשחק איתן מתי שבא לך וגם דיברת על זה עם אחרים. אמרת שאם בא לך להתחכך הן צריכות להיעמד שם ולהתחבק כדי לרצות אותך, אמרת שאם הן חייכו אליך פעם או חלילה החמיאו, אז מגיע להן שתרייר על נוכחותן בעל פה או במטאפורה, אמרת להן שלא נעים להגיד אבל אתה שמח שהן רק בנות. כי בנות, אתה לא סופר, אתה לא רוצה באמת. אתה מהחונטה של הבנים. זה די ברור.
מגל סרח מהסביבה שגידלה אותו. אתגר משרטט את מסלול נסיקתו מהבטחה צבאית, דרך קריירה עיתונאית מבטיחה, אל כוכבות בשמי הפוליטיקה הישראלית. ואכן, הוא היה כל מה שרצינו שיהיו הפוליטיקאים שלנו, לא משנה מאיזה צד של המפה: צעירים, קולים, בעלי אתיקה עיתונאית ומצפון דתי. אני מניחה רגע בצד כל מיני התבטאויות מוזרות לגבי תקומתו של בית המקדש בימינו, משום שזכותו המלאה לדעתו המופרכת. דמוקרטיה ופלורליזם, וזה כל היופי - יכולים וצריכים להכיל גם את אורחיה הוותיקים והמוזרים ביותר של מסיבות התה. אבל הם חייבים להוקיע מופעים מיזוגניים ודוחים שרואים בנשים חפץ מעבר לשימון האגו.
מגל המטאור רותח על העוול שנעשה שלו. הוא כל כך רותח עד שהוא נע כמו מטוטלת שיצאה מאיזון בין "לא אמרתי כלום" לבין "תשמע אין עשן בלי אש, הייתי יהיר", בין "הן שקרניות " לבין "אבל היינו ידידים", והיפה מכולם - " זה לא קרה, תבין" לבין "זה נגמר בחוסר אשמה, בוא נגיד את האמת".
אז הנה, הן אמרו את האמת. אבל כשהיא התגלגלה לפתחך אתה יצאת מדעתך עד כדי כך שאפילו תקפת את אתגר, שיושב בכיסא העיתונאי - זה שישבת בו רק לפני רגע. "אתה אפס" הטחת בו ביהירות מהולה בבהלה. ״ירו לי בגב״, "זה היה סיכול פוליטי ממוקד" מיהרת להאשים. נו באמת. להרוג את השליח, אתה אמור לדעת, זו הצורה הכי לוזרית של פחדנות.
אגב, מעניין מדוע מגל לא כועס על נפתלי בנט שמיהר להדיח אותו עוד באותו הלילה מתפקיד יו"ר הסיעה, אבל כן כועס על אתגר שעושה את עבודתו נאמנה ועל ארבע נשים אמיצות, שאחרי לילות לבנים רבים אזרו אומץ להוציא החוצה את ההתנהגות שלו. לשים לו מראה, שמה שמשתקף ממנה הוא מקולקל ממש.
ולא, אף אחד לא אמר שזה פלילי. גם המשטרה. אבל זה כל היופי. מוסר, גם אם אוחזים בו חזק משני צידי הכיפה, הוא תקף לכל הכיוונים. ואתה ינון מגל, שרצית להיות פוליטיקאי, מחויב לאמץ נורמות התנהגות שלא ייביישו אותך ואף אחד אחר, ולא משנה כמה חתיך אתה חושב שאתה. רוצה להנהיג ולהוביל? (ו-וואלה יש מצב שהיית ראוי) רוצה לקבל מחילה או סוג של הקשבה? אז תתנקה מזחיחות הדעת, שטוף את הרעל, תתנצל מיד, ותתחיל לקחת אחריות ולהתנהג כמו בנאדם. כי אחרת, זה ברור לגמרי שמי שיצא פה האפס זה אתה.