היחס שלנו כחברה למשפחות שכולות הוא טאבו שאנחנו, כחברה, מתקשים לגעת בו ולבחון אותו. ובצדק, משפחה שאיבדה את ילדה כחייל, לנצח תייצר בנו תחושה שהיא גדולה מהחיים, שהיא הירואית, ראויה לכבוד רב ולתהילה. לנצח נחוש אשמה אל מולה ומחויבות כלפיה.
אבל בתוך המרחב הרגשי הטעון והמורכב הזה חשוב שנעצור ונשאל שאלה ישירה: האם החיבוק החברתי החזק הזה, הרב-מערכתי, החיבוק שאינו מוגבל בזמן ומכסה כמעט כל חלקה בחייהן, מיטיב עם המשפחות השכולות? המטריה הלאומית חשובה ומוצדקת: אנחנו ניתן הכל למי שהקריבו את היקר להם עבור המשך חיינו כאן בארץ הזאת. אבל, האם יכול להיות ש״התפקיד״ הזה של להיות ״שכול״, גם פוגע בתהליך ההחלמה וההתמודדות של המשפחות?
כמטפלת מטעם משרד-הביטחון, המלווה מזה שנים רבות נפגעי טראומה ומשפחות שכולות, השאלה הזו מנקרת בי כל העת. המפגש עם השכול ועם דרכי ההתמודדות השונות של כל משפחה עימו, מזמן לי תובנות שלעתים קשות לעיכול אפילו לי.
ל"תפקיד" הזה, של להיות משפחה שכולה, פנים רבות - גם במרחב הפרטי וגם במרחב הציבורי. ברוב המקרים, מי שמגלמים תפקיד זה בעל כורכם מהווים עבורנו מקור לגאווה: ההיסטוריה של המדינה שלנו, כוחה ועוצמתה נסמכים כבר שנים על יקיריהם של המשפחות האלה.
אנו פוגשים את הפנים הכואבות בראיונות הטלוויזיה ובין דפי העיתון, בהדלקת המשואות בטקסי יום-העצמאות ובביטויים של המסוגלות והאופטימיות שרוב בני משפחות אלה נושאים מול התקשורת. יהיו מי שיתרמו ממרצם ומזמנם ויקדישו לזולת, יהיו מי שיאמצו חיילים בודדים ומי שיפתחו קנטינה להאכלת חיילים רעבים. כל אלה מהווים החומה הבצורה הזו שאף אויב לא יוכל לה - אנחנו כאן, ואנחנו כאן לתמיד.
במרחב הפרטי מצופה מהמשפחות לאסוף את השברים שבתוך ביתן וליבן פנימה. להנציח את הילד המת בדרכים שונות – פרטיות או ציבוריות, לאחות את הקרעים שבלב וגם את הקרעים שבין בני המשפחה ובמרוצת השנים תפקידן לייצר עבור עצמן גם את ההמשכיות לחיים.
אבל יש מי שהתפקיד הזה - להיות משפחה שכולה על פי הנורמות המקובלות - מציב בפניהם רף ציפיות של תפקוד שאינו מותאם למידותיהם מסיבות שונות. יש מי שקורסים אל תוך עצמם ולא מצליחים להזדקף בתוך החליפה אדירת הממדים הזו.
אותם, אנחנו חייבים לזהות. עבורם אנחנו חייבים להיות.
בעידן שבו קיימת ההכרה שכל אדם הוא ייחודי באופיו, בהיסטוריה שלו ובאופן שבו הוא מתמודד עם אובדן. ואף יש הסכמה עקרונית על השונות הלגיטימית בין המשפחות, אני רואה לנכון להזכיר ולהדגיש את הצורך במתן המרחב המותאם לכל פרט.
אני פונה בענווה רבה אל המטופלים שלי ומזכירה להם: נכון, אין קץ ליגון ולכאב שאתם חשים, אבל אסור לכם לוותר על השליטה בחיים שלכם. אם אב שכול אומר לי בכאב שהוא אינו מסוגל כבר לפקוד את טקסי הזיכרון בכל שנה כי הוא חושש להיראות כפוי טובה כלפי המערכת, אז אני אומרת לו – אל!
אם אחות שכולה מספרת לי בלחש שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד מול כלי התקשורת ולדברר את השכול שלה כי היא חוששת שהנצחת אחיה המת תתפוגג – ממש לא! אל תוותרו על הזכות להנהיג ולנהל את ההתמודדות שלכם עם השכול הפרטי והאישי שלכם. מיצאו את הנתיבים שיחזקו אתכם, ויהפכו את הכאב הנורא לניסבל עד כמה שניתן.
תחומי התמיכה של המדינה הם רבים ומגוונים, זה התפקיד שלה. אך לעיתים, עבור מי מאיתנו הכה מורכבים באישיותנו, הדבר עלול להיתפס כחונק. כמשבית. כמשייך לקבוצה בעל כורחנו.
למרות הכותרת המשותפת ״משפחת השכול״, כל אחד מכם הוא ייחודי ואנחנו, כחברה, מחויבים לחבק ולשחרר. לעטוף ולהרפות, לקוות, אך לשחרר ציפיות. להיות שם ולשחרר שיפוטיות.
"הרמת הגבה״ שמתייחסת לבחירות או לפעולות שלא ממש מקובלות עלינו, חייבת לרדת מסדר היום. לעיתים אנחנו מתבלבלים ונדמה לנו שאנו אמפתיים – אולם ברגע שבן משפחה שכולה מחליט להביע עמדה, דעה או תחושה שאינה מתיישבת עם הממלכתיות המצופה, אנחנו מצקצקים ומגלים אפס סובלנות.
למרות החיבור הלאומי שלנו עם המשפחות, לכל שכול יש זכות וחובה לסלול את מסע הריפוי הפרטי המותאם לו בתוך המתווה הלאומי.
חשוב שנזכור זאת כשאנחנו פותחים את העיתון או מזפזפים בין ערוצי החדשות.
הכותבת היא פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות מטעם משרד-הביטחון והוגת שיטת שלוש השלבים ליציאה ולצמיחה אפקטיבית ממשברים.