ביומיים האחרונים הרשת גועשת בעניין הקליפ החדש של עדי ביטי.

אני דווקא לא רוצה להתייחס לקליפ שלה באופן ספציפי כי היא לא המציאה את הז'אנר - קליפים מוסיקליים שמציגים נשים בתנוחות מיניות קיימים כבר שנים. הם היו פה לפניה וימשיכו אחריה. היא בסך הכל מייצגת תופעה גדולה ופופולארית: סקס מוכר.

השימוש בהתנהגות מינית כדי לעורר תשומת לב לא תיעלם מן העולם, ולכן הדבר החכם והנכון לעשות כשאנחנו לא יכולים לשנות את המציאות זה לסגל לעצמנו כלים כדי להתמודד בדרך המיטבית עם התופעה.

השאלה זו מטרידה אותי רבות, גם כאמא לשתי בנות וגם כחוקרת של התכנים במדיה. האם לאסור עליהן לצפות בתוכניות עם מסרים מיניים בוטים? הרי זה לא באמת ריאלי.

אז מה כן?

פשוט לדבר. כמה שיותר: עם החברים, עם הילדים, עם קולגות. לא לתת לתופעה להתקיים בלי לחשוב עליה. לא לבלוע את המסרים ולא לאפשר להם לחלחל לתודעה באופן אוטומטי.

רוצים לייצר שיח? מעולה.

אז ככה - כשאתם יושבים מול מסך וצופים בקליפ או בסרט תמיד העלו את השאלה: מה המסר שעובר אלינו עכשיו?

יש תיאורה שלדעתי מי שצופה במסכים חייב להכיר אותה. היא נקראת MALE GAZE, ובעברית: המבט הגברי. לפי התיאוריה הזו, נשים מוצגות ומתנהגות בסרטים בפרסומות וגם בקליפים כאובייקטים לסיפוק העונג והתשוקה של גברים סטרייטים. הנקודה המעניינת היא שהתרגלנו לצפות דרך עיניים של גבר עד כדי כך שזה מרגיש נורמלי גם לנשים לצפות כך בנשים אחרות.

נשים ונערות מוצגות בלבוש ובתנוחות שנחשבות מושכות ושמייצגות כניעות מינית: שפתיים פעורות, האישה מלטפת את איבריה, מנענעת אגן מול מצלמה או משרבבת לשון.

יש שישאלו מה הבעיה עם זה? הרי כל אישה רשאית לנהוג בגופה כרצונה, לא ככה? אז פה המורכבות הבעייתית: התרבות שהופכת אישה למושא למבט גברי בלבד משפיעה על נשים ועל הרצונות שלהן. ככל שנערות חשופות יותר לתרבות שבה הן אובייקט ומושא למבט הגברי, הן יקדישו תשומת לב רבה יותר למראה החיצוני.

ולא רק נשים שמופיעות בקליפים, אלא כמעט כל ילדה בת 12 שמעלה תמונה לאינסטגרם. נערות מפנימות את המבט הגברי עליהן עוד לפני ההתבגרות המינית ומחקות את הדפוסים, עד כדי כך שהן משתכנעות שזה בעצם נובע מרצון עצמאי ולא מלחץ חברתי. מחקרים מוכיחים שנערה המתייחסת לעצמה כמושא למבט גברי תהיה בסיכון גבוה יותר לדימוי עצמי נמוך, להפרעות אכילה, לדיכאון ואפילו לאובדנות.

זו לא גזירת גורל - אנחנו מסוגלים להחזיר לעצמנו עצמאות מחשבתית גם אם התכנים האלו ימשיכו להתקיים.

איך?

הכלל הבסיסי הוא: אל תתנו לילדים שלכם לצפות מבלי לבקר את מה שהם רואים.

שאלות שחשוב לשאול בזמן הצפייה:

האם נשים וגברים בקליפ לבושים באותו סגנון? למה הנשים בבגד ים או בבגד חושפני, בעוד גברים בלבוש מלא?

למה לדעתכם המצלמה מתמקדת באיברי המין של האישה אבל לא באלו של הגבר? מה מנסים לגרום לנו להרגיש?

האם כך נראות ומתנהגות הנשים שאתם פוגשים בחיים האמיתיים? מה שונה בהן? למה זה כך לדעתכם?

מהניסיון האישי שלי עם שילה וארבל אני יכולה לספר לכן שנולדות שיחות מרתקות, הילדים שלנו צמאים לשיח על המחשבות והרגשות שלהם. התכנים האלו מבלבלים אותם והם רק מחכים שתדברו איתם, גם אם לעולם לא ייזמו את השאלות ממבוכה או מסיבה אחרת.

אז כן, סקס מוכר, וימשיכו להשתמש בו כדי למשוך את תשומת לבנו. אין לנו שליטה על זה. אבל יש לנו שליטה מלאה על המודעות שנפתח ועל האופן שבו ננהג מול ההחפצה גוברת של נשים שמשקיפה עלינו מכל מסך.

צפו במונולוג המלא מתוך "פאולה וליאון"