איתי מור נרצח בגלל האור בחדר המדרגות. לא הייתה תגרה, לא סכסוך, לא ויכוח. מור רק ניגש לארון החשמל כדי לטפל בתאורה כששכנו, אמיר בסטיקר, יצא מביתו חמוש בסכין וסיים את חייו בחמש דקירות.
בחקירתו תיאר בסטיקר את מה שקרה באשדוד ב-17 בינואר ואת הסיבות שהובילו אותו לרצוח באלימות קיצונית את שכנו, אדם שבקושי הכיר. הדברים סופרו בפרטי פריטים מחרידים, אבל נותרו לא מובנים. לא נתפסים.
"ישבתי בבית ופתאום שמעתי רעש במדרגות", סיפר בסטיקר. "הצצתי דרך העינית וראיתי אותו (הכוונה לאיתי מור – ש.א) פותח את ארון החשמל וסוגר אותו. שמעתי אותו אומר שהוא רוצה להרוג אותי". לשאלת חוקריו הסביר בסטיקר: "שמעתי קול בראש. זה נכנס לי בראש".
מכאן לא הייתה כבר דרך חזרה. "מבחינתי 'הקם להורגך, השכם להורגו'", אמר בסטיקר לחוקרים. "ניגשתי למטבח, לקחתי מאחת המגירות סכין ארוכה בגודל של 13 ס"מ בערך ופתחתי לאט את דלת הבית... החזקתי את הסכין ביד, הוא היה עם הגב אליי. התנפלתי עליו ודקרתי אותו המון דקירות, עד שהסכין נשברה לו בעצמות. רציתי שימות. הייתי באמוק, באטרף. אחרי שהוא נפל על הרצפה הפסקתי לדקור אותו ונכנסתי מהר הביתה".
נכון להיום, עדיין לא ברור אם בסטיקר, המואשם ברצח בכוונה תחילה, היה אחראי למעשיו כשדקר את מור. שאלת מצבו הנפשי נבחנת בשבועות האחרונים במרכז לבריאות הנפש (מב"ן) של שירות בתי הסוהר. ספק אם המסקנות שייצאו משם יקלו על ההתמודדות של אלמנתו של מור, עמית, ועל ארבעת הילדים הקטנים שאביהם נרצח בגיל 44 מפני שפתח ארון חשמל.
"אומרים לי בראש לרצוח אנשים"
חודש לאחר הרצח, רק הזיכרון נותר מהטרגדיה שהתחוללה בבית מס' 10 ברחוב אשכול באשדוד. סרטי המשטרה האדומים שתחמו את הזירה, מהכניסה לבניין ועד למעלה המדרגות, הוסרו זה מכבר. אפילו מודעת אבל לזכרו של מור לא מתנוססת עוד על לוח המודעות.
זה בניין ישן שידע ימים יפים יותר. הצבע מתקלף, הטיח מתפורר, המבנה כולו מוקף גדרות מתכת לקראת שדרוגו במסגרת תכנית תמ"א 38. הבית נושק לחוף הים, מוקף חורשת אקליפטוס וטובל בפארק גדול. האזור מכונה "שכונת החשמל", זכר לימים שעובדי חברת החשמל התגוררו במקום. סביבה שקטה. זה יהיה נדל"ן נחשק כשהכתובת תיעלם מהכותרות.
בדירה מס' 2 מתגורר אמיר בסטיקר בן ה-25 עם אמו ואביו. דלת הבית עטופה בטפט חום, ללא שלטים או קישוטים. שתי קומות מעל, בדירה 7, דלת ביתה של משפחת מור מקדמת את הבאים עם מדבקת מועדון הגלישה שבו היה איתי מור חבר וציור של אחד מילדיו עם צדפות, כוכב ודולפין. משפחה של ים.
"איתי היה ארץ ישראל היפה", אומר אחד השכנים. "הוא היה בחור יפה, גולש, מתאמן בחדר כושר, איש משפחה למופת, כולו נתינה. כולם בבניין אהבו אותו, אפילו גלינה, האמא של הרוצח. ואז בא הבן של השכנים והרס שתי משפחות. השאיר אותנו יתומים".
"חטפנו מכה בראש", אומרת אינה, שכנה שהכירה היטב את מור. "איתי היה בוועד הבית והוא עזר לנו להתאקלם בבניין, סייע לנו בכל דבר, תמיד עם חיוך על הפנים. אנחנו עדיין לא מעכלים את מותו. זה משהו שילווה אותנו עוד חודשים ושנים. כואב לי על אשתו עמית שצריכה לגדל ארבעה ילדים קטנים, שהוא לא יזכה לראות את ילדיו גדלים".
השכנים בקושי דיברו עם בסטיקר. הם מכירים היטב את גלינה ומשה מהקומה הראשונה, אבל בנם היה נוכח-נפקד בבניין. "היינו רואים אותו באופן נדיר, פעם בכמה חודשים", אומר אחד השכנים. "בלילות הוא היה מסתובב ברחוב כמה דקות וחוזר הביתה. הוא לא תקשר עם הסביבה".
אלא שלפחות עם אדם אחד בסביבה הוא כן תקשר. כשבוע וחצי לפני הרצח נכנס בסטיקר, לבוש קפוצ'ון ואוחז בידו ספר תורה, למכולת בעיר. הוא היה לקוח ותיק ושוחח מעת לעת עם הבעלים. באותו יום הוא אמר לו: "אומרים לי בראש לרצוח אנשים. לא אוהבים אותי פה, אני מרגיש לא רצוי בעולם הזה".
בעדותו במשטרה טען בעל המכולת כי לא העלה בדעתו שבסטיקר באמת יפגע במישהו. "לא חשבתי שהוא התכוון לזה", אמר לשוטרים. "אחר כך ראיתי אותו הולך לפארק, יושב שם וקורא".
מה שלא התחולל באותה עת בנפשו של בסטיקר, נראה שאיתי מור היה קורבן כמעט רנדומלי של השדים הללו. הוא פשוט היה במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, מול הדלת הלא נכונה. "זה היה יכול להיות כל שכן אחר בבניין", אומר רס"ב משה אדרי ממשטרת אשדוד, החוקר הראשי בפרשה. "לאיתי פשוט לא היה מזל".
אמנון יצחק, אבא שלי
שניהם נולדו באשדוד, אבל חיו בעולמות שונים מאוד. בסטיקר הוא טיפוס מופנם, בנם היחיד של משה המאבטח ושל גלינה, פועלת לשעבר במפעל בסביבה שלאחרונה הפסיקה לעבוד כדי לטפל סביב השעון באביה בן ה-102. השניים הביאו לעולם את בנם לאחר שמלאו להם 40. אמיר היה תלמיד ממוצע שהתגייס לחיל התחזוקה ושוחרר כעבור שנה וחצי עקב בעיות התאמה. הוא עבד בעבודות מזדמנות ומעולם לא החזיק במשרה לאורך זמן. זוגיות משמעותית לא הייתה לו אף פעם.
איתי מור, מנופאי בנמל אשדוד, היה אדם חברותי וחייכן שכולם הכירו בכינוי "סבביתה" ("בגלל שהוא היה סבבה עם כולם", מספר אחד מחבריו). הוא היה טיפוס ספורטיבי, שחקן טניס וגולש גלים וסקטבורד. אמו, רחל, גידלה דורות של תלמידים כמורה לתיאטרון ב"מרו"ם", מרכז למחוננים ותלמידים מצטיינים. אביו, מאיר, עבד בתפקיד ניהולי בחברה למדבקות. לפני איתי נולדה להם אחותו, שני מור-עזריה. איתי ועמית, מורה לחינוך מיוחד ומטפלת רגשית בילדים באמצעות אמנות, הביאו לעולם שלוש בנות ובן. כיום הם בני שנתיים וחצי עד תשע.
מסלול חייו של בסטיקר השתנה לפני כארבע שנים, כשהחל להתחזק עד שחזר בתשובה. הוריו, שמנהלים אורח חיים חילוני, לא הבחינו בשינוי דומה במצבו הנפשי. "לא היו אצלו בעיות חריגות. קיבלנו את זה שהוא חזר בתשובה, השתדלנו בשבילו לא לחלל שבת. הוא דיבר הרבה על גיהינום וגן עדן, אבל אם היו לו בעיות נפשיות היינו דואגים לטפל בו, לאשפז אותו", אמרה גלינה לרס"ב אדרי. "אמיר לא איים על אנשים או פגע במישהו. הוא פשוט התעמק בעולם הקבלה והזוהר ובעיקר צפה בשיעורים של הרב אמנון יצחק ביוטיוב".
בסטיקר החל ללמוד בישיבה בירושלים אבל נזרק ממנה בתוך מספר שבועות. זה רק הגביר את נחישותו לחזור בתשובה: הוא נסע לישיבה של הרב יצחק בבני ברק, נפגש איתו וקיבל ברכה, ואז נשאר בסביבה וניסה להתקבל לישיבה ולחדור למעגל הפנימי של הרב. כשהפך למטרד של ממש, עוזרי הרב ביקשו ממנו שלא יגיע יותר למקום. בלית ברירה, הוא חזר לצרוך את אמנון יצחק ביוטיוב. "אהבתי לשמוע באינטרנט את השיעורים שלו", העיד במשטרה. "בשבילי הוא אלוהים, אין מישהו אחר. הלכתי להרצאות שלו והוא דיבר על החיים האמיתיים. יש לי רב אחד, אבא אחד, והוא אמנון יצחק".
בסטיקר הלך והתחרד, צפה בשיעורי הרב שוב ושוב. "הוא היה יושב בסלון עם המחשב רוב שעות היום ומקשיב להרצאות שלו", סיפרה גלינה במשטרה, שם מדגישים כי לתוכן ההרצאות של הרב יצחק ולרב עצמו אין שום קשר למעשה הרצח וכי בסטיקר פעל על דעת עצמו.
לצד ההרצאות שהאזין להן באובססיביות גוברת החל בסטיקר לרכוש ספרי קודש בתחום הקבלה והזוהר, ניסה לטפס לעולמות רוחניים גבוהים. לא פעם ציין בפני הוריו את החשיבות של העולם הבא. הוא לא עבד יותר ואת ימיו העביר בין ביקורים בבית סבו, אביה הישיש של אמו, לבין ניסיונות חוזרים וכושלים להיפגש עם הרב יצחק.
ההיסטוריה היהודית מלאה באזהרות מפני "כניסה לפרדס", חקר סתרי האלוהות בידי אנשים שאינם ערוכים לכך מבחינה רוחנית. בסטיקר ניסה להיכנס לפרדס, וייתכן שהתקדם צעד אחד יותר ממה שהמבנה הנפשי שלו היה מסוגל לעבד.
רק לסדר את האור
ההיכרות של אמיר בסטיקר עם איתי מור הייתה שטחית לגמרי. האחד דייר, השני נציג ועד הבית. כשהחוקר אדרי שאל את בסטיקר אם מור ניסה לפגוע בו או התגרה בו, בסטיקר השיב: "שמעתי קולות שהוא רוצה להרוג אותי. הוא היה קרוב לבית שלי. כשהוא ניתק את החשמל הבנתי שהוא רוצה לרצוח אותי".
בגרסאות מאוחרות יותר שמסר טען בסטיקר שלא התכוון לגרום למותו של מור. "הוא כל הזמן החליף גרסאות", מסביר אדרי. "בכל חקירה הוא אמר דבר אחר, אבל מבחינתנו החקירה הראשונית שלו היא החשובה. הוא שחזר את המעשה לפרטי פרטים ואפילו לא הביע צער או חרטה".
בניגוד לספקולציות שהועלו בתקשורת לאחר הרצח, חבריו של מור מתקשים להאמין שהרקע לפגיעה בו היה סכסוך שכנים. "איתי היה אדם נעים, לא היו לו סכסוכים עם אף אחד", אומר חבר ותיק שלו. "אי אפשר היה לעצבן אותו בכלל. הוא תמיד היה קר רוח, המבוגר האחראי".
גם דיירי הבית ברחוב אשכול הכירו את הצד האחראי של מור. במסגרת תפקידו בוועד הבית, הוא דאג לכל דבר בבניין. "איתי יזם את השיפוץ שעושים כאן", מספרת השכנה אינה. "הוא היה זה שהתרוצץ להחתים את הדיירים על תמ"א 38, ובעוד שנתיים העבודות יסתיימו והבניין הישן והעלוב יהיה פנינה בזכותו. אבל הוא כבר לא יזכה לראות את זה".
אחת הבעיות שהתגלגלו לפתחו של מור הייתה סוגיית האור בחדר המדרגות, שנשאר דולק 24 שעות ביממה. "הפריע לנו שאנחנו מקבלים חשבון חשמל מנופח", מספרת ולרי סמילנסקי על הפנייה לוועד הבית כדי שיטפל בבעיה. כהרגלו, מור לקח פיקוד על העניין.
כפתרון לבעיה, מור כוונן את התאורה בחדר המדרגות כך שתידלק רק בתגובה ללחיצה על אחד המתגים ולא באופן רציף. אלא שהמנגנון הכזיב מדי פעם, וכדי לטפל בו היה עליו לגשת לארון החשמל שמחוץ לדירה מס' 2.
שבועות אחדים לאחר שהבטיח לה לטפל בבעיה, סמילנסקי מצאה את מור מתבוסס בדמו ליד ארון החשמל. זה קרה בתום 48 השעות הסוערות ביותר שידע אמיר בסטיקר מימיו, משבר שלא היה לו דבר וחצי דבר עם איתי מור, אבל עלה למור בחייו.
רגע לפני תשע, התמונה האחרונה
בבוקר ה-16 בינואר יצא בסטיקר שוב לבני ברק במטרה לקבל ברכה מהרב יצחק. כהרגלם, עוזרי הרב ביקשו ממנו לעזוב את המקום, אבל בסטיקר לא חזר הביתה והחליט לישון באחד מבתי הכנסת בעיר. הוא לא אכל, לא שתה, לא התקלח, לא החליף בגדים. "פה אנחנו למעשה מבחינים במשבר הקיצוני שעבר על בסטיקר", אומר רס"ב אדרי. "מצבו הנפשי הלך והידרדר".
איתי מור הלך באותו יום לעבודתו כמנופאי. בשעות הערב חזר הביתה, סייע לבתו עם שיעורי הבית, קפץ למכון הכושר ונפגש עם אחד השכנים בנוגע להתקדמות בתמ"א 38.
ב-17.1, יום הרצח, בסטיקר חזר לחצר הרב יצחק ושוב נדחה. כששב הביתה לאחר הלילה שבילה בבית הכנסת, אמו גלינה הבינה מיד שמשהו לא בסדר. "הוא היה מוזנח מאוד, נראה כמו הומלס. הבגדים שלו היו מסריחים. הוא בכה שאף אחד לא רוצה אותו, שלא אוהבים אותו, שהוא דחוי", שחזרה בעדותה במשטרה. "ניסיתי להרגיע אותו שזה לא נכון, שאנחנו אוהבים אותו, שלא יחשוב על דברים כאלה בכלל, שהחיים יפים".
בסטיקר סירב לאכול או לשתות, התכנס בתוך עצמו ולא החליף מילה עם הוריו. הוא בהה במסך המחשב, מדי פעם עלעל בספר קודש. גלינה ניסתה לדובב אותו, אבל הוא המשיך לשתוק.
בשעות הצהריים הלכה גלינה לבקר את אביה. בסטיקר ביקש להצטרך אליה. "לא ראיתי אצלו משהו חריג או התנהגות קיצונית", סיפרה האם במשטרה והוסיפה שבסביבות השעה שבע בערב הוא החליט לחזור הביתה.
שעות אחדות לפני שבסטיקר שב לדירה מס' 2, מור חזר מהעבודה לדירה מס' 7 אחרי טיול קצר בחוף הים. הוא התיישב עם ילדיו ואשתו לארוחת ערב משפחתית ואז נכנס לחדרו של בנו כדי להקריא לו סיפור. לאחר כמה דקות הכריז על הפסקה ואמר שהוא יוצא לזרוק את הזבל.
בשעה 20:50 יצא מור מביתו בקומה השלישית. באותה עת ישב בסטיקר בדירת הוריו לבדו. אמו נשארה אצל הסבא, אביו עוד לא חזר ממשמרת. מור ירד לעבר חדר הזבל כשבידו שקית. בדרך חזרה פגש את אחד השכנים והם שוחחו במשך כשתי דקות בענייני הבניין. אחד הנושאים היה האור בחדר המדרגות. ייתכן שזה מה שהזכיר לו לגשת אל ארון החשמל.
זו הייתה הפעם האחרונה שבה מישהו שוחח עם מור. התמונה שבפתח הכתבה מתעדת את סוף המפגש הזה: מצלמת אבטחה המותקנת בעינית הדלת של אחת הדיירות צילמה אותו שניות לפני הרצח.
מור עלה במדרגות לכיוון ארון החשמל שבקומה הראשונה. כשפתח את הארון, בסטיקר נטל את הסכין מהמגירה במטבח, יצא החוצה ודקר אותו. אחרי חמש דקירות, שהסכין נשברה מעוצמתן, חזר במהירות הביתה ונעל את הדלת.
מור הספיק לזעוק לעזרה כשהוא מאבד דם רב ומנסה לקום על רגליו. השכנה ולריה סמילנסקי מספרת שהספיק לומר: "למה הוא עשה לי את זה? למה הוא דקר אותי?". עמית, ששמעה את הצעקות, ירדה במהירות לקומה הראשונה. אחד השכנים הכניס את ילדיה הביתה כדי שלא יראו את אביהם.
ניידת טיפול נמרץ של מד"א הגיעה לזירת האירוע, אבל מור כבר היה מחוסר הכרה וללא דופק. הפרמדיקים ביצעו בו פעולות החייאה כשבסטיקר יצא מפתח ביתו, צפה לרגע במתרחש וחזר פנימה. דקות אחדות לאחר מכן פונה מור לבית החולים "אסותא" בעיר, שם נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.
והאב יושב שבעה על הקורבן של הבן
אלפים ליוו את איתי מור בדרכו האחרונה. אלמנתו עמית ספדה לו: "אמרת שהים הוא התרופה שלך. אני מסתכלת על הילדים ורואה אותך דרך העיניים שלהם. הילדים מנסים להיות חזקים. היום בבוקר הילדה אמרה לי: 'אבא בעבודה', והאחים ענו לה: 'אבא לא בעבודה. אמא בוכה כי אבא לא יחזור'. השארת לי ארבע מתנות יפות. אני מבטיחה שאדאג לילדים. כשרק הכרנו אמרת שנתחתן כי זה כתוב בכוכבים. אני תוהה אם גם זה היה כתוב שם. אני מבטיחה שאמשיך את הדרך שלך עם שמחה ואושר. אני פשוט אוהב אותך לעולמים". באחת השבתות האחרונות, שהייתה גשומה וסוערת, עמית לקחה את הילדים לחוף הים. המקום הכי קרוב לאבא.
חבריו הרבים של איתי הציפו את דפי הפייסבוק שלו ושלהם בסיפורים עליו ובהספדים אישיים. "לכל אחד יש תפקיד בעולם הזה, ואתה איתי מור אהובי, אחי היקר, היה לך תפקיד חשוב. פשוט להיות אתה, מודל לחיקוי, האור והאהבה, הפשטות, הפרופורציה לחיים של כולנו... ניפגש על גל כחול במים צלולים על חוף לבן", ספד שי חתואל. חבר אחר, שלומי אוחנה, כתב: "מקווה שאתה על גל טוב של אהבה בדרך לגן עדן". חבריו הגולשים של מור החליטו בינתיים לקדם החלטה שתעניק לחוף שבו נהג לגלוש איתם את השם "סבביתה".
אמיר בסטיקר נעצר מיד לאחר הרצח. הוא נלקח לתחנת המשטרה באשדוד ואז הוחזר לזירה בליווי שוטרים ושחזר את מעשיו באמצעות סכין מקרטון. כשנכנס לביתו שטף את ידיו, שהיו עדיין מגואלות מדם.
משה בסטיקר החליט לשבת שבעה על איתי מור, גידל זקן והסתגר בביתו. הוא וגלינה נמנעו מביקור תנחומים בבית משפחת מור מתוך חשש לתגובות קשות מצד האלמנה ובני המשפחה. "אני מכירה את איתי, את אשתו והילדים שלו", אמרה גלינה במשטרה. "כואב לי עליהם מאוד, אנחנו בהלם. אני בוכה כל הזמן ולא מאמינה שזה קרה. יכול להיות שאם הייתי בבית, זה לא היה קורה. אני לא מעכלת ולא יכולה להבין מה עבר לבן שלי בראש באותם רגעים. מאיפה בא לו השיגעון הזה לרצוח את איתי".
פסיכיאטר שנפגש עם בסטיקר בבית המעצר קבע כי היה במצב פסיכוטי בזמן הרצח. פרקליטות מחוז הדרום הגישה בשבוע שעבר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה, עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. כנימוק נטען שבסטיקר מסוכן לציבור ואסור לשחררו עד שתתקבל חוות דעת של פסיכיאטר מומחה בשאלת המפתח: האם היה אחראי למעשיו בעת הרצח.
אם יימצא שבסטיקר לא היה אחראי למעשיו - וההערכה בקרב גורמים מקצועיים היא שאכן כך יהיה - כתב האישום נגדו יימחק והוא יישלח לאשפוז. אם הפסיכיאטר ייקבע שהוא אינו כשיר לעמוד לדין, כתב האישום נגדו יוקפא עד שיוברר מצבו הנפשי בהליך הסתכלות ממושך. נכון לכתיבת שורות אלו, הוא מאושפז תחת שמירה קפדנית במרכז לבריאות הנפש של שירות בתי הסוהר. בסטיקר עצמו טען בדיון האחרון בבית המשפט שהוא שפוי, אולם בהארכת המעצר האחרונה אמר דברים שמחזקים לכאורה את הטענה על מצב פסיכוטי: "קולות של בשר ודם דיברו מהחלון... ואותו איתי, הוא דיבר מהחלון".
עמית מור הביעה לאחרונה באוזני מקורביה כעס על הוריו של בסטיקר, שלא דאגו לאשפזו בבית חולים פסיכיאטרי: "הם היו צריכים לשמור עליו, לטפל בו. לא היו צריכים לאפשר לו להסתובב חופשי. זה מה שמכעיס אותי".
הפסיכיאטר המחוזי יגיש את חוות הדעת שלו לבית המשפט בתוך כשבועיים. בינתיים, בחדר המדרגות ברחוב אשכול 10, האור שוב דולק 24 שעות ביממה. כבר אין מי שיכבה אותו.
תגובות
בני משפחתו של איתי מור בחרו שלא להתראיין לכתבה ולא להגיב לתוכן הדברים.
עורכת הדין נוגה לב, המייצגת את אמיר בסטיקר, מסרה בתגובה: "מדובר באירוע טראגי לכל הצדדים. מרשי נשלח לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית. אנחנו מחכים לקבל את תוצאות חוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי ורק אז נוכל לדעת לאן יימשך ההליך".
מפרקליטות המדינה נמסר: "כתב האישום ובקשת המעצר עד תום ההליכים נגד אמיר בסטיקר הוגשו אך ביום 14/2/18. במסגרת הדיון שהתקיים בעניינו בו ביום הופנה הנאשם לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו אשר תבחן, בין היתר, את כשירותו לעמוד לדין וכן את מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה. בתאריך 25/2/18 נקבע דיון בעניינו לצורך קבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית. לבקשת הפסיכיאטר המחוזי ובהסכמת הצדדים הוגשה בקשה לדחיית הדיון מתאריך 25/2 לתאריך 6/3/18.
יובהר כי מטרת חוות הדעת הפסיכיאטרית אשר ניתנה בשלב הארכת המעצר היתה להעריך אם בשלב הארכת המעצר מסוגל הנאשם לשהות במעצר 'רגיל' או זקוק לאשפוז, ולאור עמדת הפסיכיאטר הורה ביהמ"ש על אשפוזו של הנאשם במסגרת מב"ן בשירות בתי הסוהר".