פחות מיממה לאחר מתקפת הפתע של חמאס נגד ישראל, אליהו (שם בדוי), יהודי אזרח איראן, החל את המסע של חייו: מסע העלייה. הוא ואחותו, שניהם בעשור השלישי לחייהם, ארזו במזוודות קטנות כמה זיכרונות, נפרדו מבני משפחה ומחברים, וב-8 באוקטובר הגיעו לשדה התעופה עם הפנים לישראל. הדרך לארץ המובטחת עברה במדינה שלישית, שם שהו השניים 72 שעות שבמהלכן עברו תשאולים והליכים ביורוקרטיים עד שאושרה בקשתם לצאת לישראל. ב-12 באוקטובר הם נחתו בארץ, בדיוק עם אחד ממטחי הטילים של חמאס.

"תכננתי את העלייה במשך חודשים ארוכים, פניתי בזהירות לארגונים יהודיים שעזרו לי להבין מה לעשות", מספר אליהו השבוע. "זה צעד משמעותי מאוד, כי מי שעולה מאיראן לישראל לא יכול לחזור. היה לי ברור שאם אעשה את זה, לא אוכל לראות יותר את המשפחה שלי. ועדיין, החלטתי לעשות את זה כדי לחיות חיים טובים יותר".

ונחתת לתוך מלחמה.
"היא פרצה יום לפני הטיסה שלי. ברגע הראשון לא ידעתי מה לעשות, כמעט התחרטתי. פתחתי וסגרתי את המזוודה שלי עשר  פעמים לפני שהחלטתי סופית שאני עוזב את איראן וטס לישראל גם במצב הזה. זה היה לעזוב את הבית שלי, אבל ידעתי שבשביל חופש, בשביל להרוויח כסף ובשביל להתחתן עם אישה יהודייה, אני צריך לעשות עלייה. זו הייתה ההזדמנות שלי לחיים חדשים".

סיון שאהב (צילום: אזיטה סמילנסקי)
צילום: אזיטה סמילנסקי

סיון שהאב, יו"ר עמותת שימור והפצת תרבות איראן בישראל: "יהודי איראן לא חיים בקהילה מאוחדת. יש כאלה שכמהים להגיע לישראל, ויש שמאמינים בלב שלם שהיא מדינה עוינת"

כבר חצי שנה שאליהו, מוזיקאי בהכשרתו, מתגורר כאן. כשאנחנו מדברים הוא עדיין במרכז קליטה, משתדל להשתלט על השפה החדשה. "חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קשה להשתלב בישראל, אבל הופתעתי. אני כבר מרגיש לגמרי חלק מהמקום הזה", הוא מספר באחת משיחותינו. "אני יודע לדבר עברית, אבל עדיין חסרות לי הרבה מילים וקשה לי לומר בדיוק את מה שאני מרגיש. לדבר רגשות בעברית זה יותר מורכב עבורי, אבל אני אני אוהב את ישראל, כי אני אוהב את האנשים. באיראן הייתי יותר דתי, והיום אני חילוני וציוני יותר מאי פעם, גם זה רק בגלל האנשים. סוף-סוף חי במדינה חופשית".

יהודים נגד ישראל

בשבוע שבו תקפה איראן את ישראל במאות טילים בליסטיים וכטב"מים, ברגעים שבהם העולם כולו נדרך לקראת תגובה ישראלית אפשרית, קל לשכוח ממי שבמובנים רבים נמצא בין הפטיש לסדן: קהילת יהודי איראן, המונה על פי ההערכות 15–30 אלף איש.

כל אמירה על ההתמודדות של יהדות איראן עם המתיחות בין המדינות חייבת להיות מסויגת. התבטאויות של יהודים עשוית להיות מוטות בשל החשש מהמשטר הפונדמנטליסטי – וזה בהנחה שמישהו מהם אכן מעז כלל להתבטא. עקב הסיכון להאזנות והלשנות נערכו הראיונות לכתבה זו דרך פרופילים ברשתות החברתיות, ולעיתים גם בעזרת גורמים מתווכחים ממדינות אחרות; חלק מהמרואיינים הסכימו בשלבים כאלה ואחרים להיחשף בשמם, אבל כדי להגן על ביטחונם ובטחון משפחתם הם מופיעים בשמות בדויים. זהירות נדרשת גם מכל סוג של אמירה גורפת, מפני שיהודי איראן אינם מקשה אחת. למעשה, בעוד שחלקם תומכים בישראל, יש ביניהם כאלה שרואים בה מדינת אויב לכל דבר – או לפחות מתבטאים כך בפומבי.

אילוסטרציה (צילום: עיצוב סטודיו קשת באמצעות מידג'רני )
צילום: עיצוב סטודיו קשת באמצעות מידג'רני

אליהו (שם בדוי): "המלחמה פרצה יום לפני הטיסה שלי. ברגע הראשון לא ידעתי מה לעשות, כמעט התחרטתי. ועדיין, החלטתי לעלות לישראל כדי לחיות חיים טובים יותר"

שעות לאחר המתקפה האיראנית נגד ישראל יצא לתקשורת נציג הקהילות היהודיות בפרלמנט בטהרן, ד"ר הומיון שמח, ושיבח את צבא איראן: "המתקפה האדירה של הרפובליקה נגד עמדות המשטר הציוני היוותה מקור כוח לכל שוחרי החירות בעולם, במיוחד פלסטין. אנו מקווים שבקרוב העם הפלסטיני יחזור לבתים שלו ויחיה בשלום. ישראל הייתה צריכה ללמוד לא לפלוש שוב לאדמתנו. אני מברך את האומה האיראנית על הניצחון הגדול הזה". מסרים דומים עלו מהפגנות שערכה באוקטובר הקהילה היהודית באיראן, ושבחלק מהן נראו שלטים בעברית בגנות "פשעי המשטר הציוני".  

אפשר לתהות מי ומה עומדים בדיוק מאחורי ההתקוממות היהודית האנטי-ישראלית, אבל דבר אחד בטוח: זה לא חדש. כבר ב-2020 אמר הרב הראשי של איראן, יהודה גראמי: "אנחנו, יהודי איראן, רוצים לשלוח מסר לציונים ובראשם לנתניהו. דעו לכם שאתם לא מייצגים את היהדות ולא את העם היהודי: אתם מייצגים רק תנועה פוליטית שרעיונותיה וערכיה נוגדים את הרעיונות והערכים של תורתנו הקדושה ושל הדת היהודית".

השנה, ימים אחדים לאחר מאורעות 7 באוקטובר – ובשעה שעשרות אלפי איראנים הפגינו ברחובות נגד ישראל – קרא לקהילה היהודית אחד ממנהיגיה, הרב חכם ד"ר יונה חמאמי, לתמוך בפלסטינים בעזה. במכתב רשמי שפרסם כתב חמאמי: "בעקבות הפשעים הברבריים של המשטר הירושלמי הכובש נגד העם המדוכא בפלסטין, ומות הקדושים של ילדים, נשים וגברים חסרי הגנה בעזה, חובה על יהודי איראן להביע את מחאתם נגד המעשים האיומים של משטר ירושלים הכובש".

הפגנה באיראן. (צילום: GettyImages)
צילום: GettyImages

לאחר המתקפה נגד ישראל שיבח נציג הקהילות היהודיות בטהרן, ד"ר הומיון שמח, את צבא איראן. בהפגנות שערכה הקהילה היהודית נראו שלטים בעברית בגנות "פשעי המשטר הציוני"

בנובמבר, בראיון לסוכנות הידיעות האיראנית "מיזאן", חמאמי החריף את הטון: "הציונות ליהדות היא כמו דאע"ש לאסלאם. דאע"ש מציג את עצמו כנציג העיקרי והיחיד של האסלאם, אבל הוא מוקצה בגלל הרדיקליות שלו וכולנו יודעים שאין לו שום קשר לאסלאם [...] וגם לציונות אין שום קשר לדת היהודית". בהמשך אמר חמאמי דברים שמהם ניתן אולי להבין את הסיבה האמיתית להתבטאויות שלו ושל אחרים: "אנו, יהודי איראן, נמצאים במצב טוב. היהודים פה נפרדים מהציונים, תמיד היו נגד המשטר הציוני, ומדיניות זו הבטיחה שזכויות המיעוט היהודי יכובדו".

יותר משני עשורים חי אליהו באחת הערים המרכזיות באיראן, והוא מכיר היטב את הגישה שמייצג הומיון שמח – משונה או מרתיחה ככל שהיא עשויה להיראות בעיניים ישראליות. "לגדול כיהודי באיראן זה לחיות בין שני עולמות", אומר אליהו. "באופן אישי ידעתי תמיד שישראל היא מדינה טובה, ואני חושב שכל היהודים יודעים את זה. יש לי במשפחה המורחבת אנשים שעלו לישראל, היה לי איתם קשר בסיסי לאורך השנים, ומאז שאני זוכר את עצמי ההורים שלי קיוו שכשאגדל אצליח לעשות עלייה. אבל בבית הספר לימדו אותי ואת שאר היהודים דברים אחרים לגמרי, אז אין פלא שזה משפיע על חלק מהאנשים בקהילה".

מה אמרו בבית ספר?
"שמדינת ישראל לא קיימת, שישראל זו פלסטין, ושחיים בה אנשים רעים שרוצים להרוג את כל הפלסטינים. כשהייתי מספר לאבא שלי מה אמרו, הוא היה משתיק אותי ואומר שאסור להגיד שום דבר רע על ישראל. האמנתי לו, אבל לא רציתי שינדו אותי או יפגעו בי, אז שתקתי והנהנתי בכל פעם מחדש למרות שכאב לי לשמוע את הדברים האלה".

מחוץ לבית ידעו שאתה יהודי?
"כן, מעולם לא הסתרתי את הזהות שלי. כילד סבלתי מאנטישמיות, אבל בשלב מאוחר יותר למדתי במוסדות ליברליים שקיבלו אותי כמו שאני. רוב החברים שלי מוסלמים, והם אוהבים אותי בזכות מי שאני. כיהודי שחי יחסית לבד בחברה הזאת, תמיד הרגשתי שאני צריך להיות אדם טוב כי מבחינתם אני מייצג את כל היהודים. כלומר, אם אפגע במישהו, הם ישר יחשבו שכל היהודים הם הפוגעים. אגב, הרבה אנשים שאני מכיר בטוחים שכל היהודים הם מוזיקאים רק בגלל שאני מוזיקאי".

לפי ההיגיון הזה אפשר לומר שהם אוהבים את הישראלים, כי הם אוהבים אותך.
"תשמעי, לרוב העם האיראני אין שום שנאה כלפי ישראל. השנאה מגיעה מהשלטון, אבל העם ובעיקר הצעירים הם אנשים מאוד ליברליים ופתוחים".

קהילה אחת, שני קולות

סיון שהאב מכירה היטב את הפנים השונות של יהדות איראן ואת היחס כלפיה: היא עלתה מאיראן לישראל לפני שלושה עשורים, ומשמשת כיום יו"ר עמותת שימור והפצת תרבות איראן בישראל (אם כי לדבריה, מאז אוקטובר היא עוסקת יותר בהסברת מצבו של העם באיראן ושל היהודים במדינה). "כל היהודים שם חיים במציאות בלתי אפשרית, אבל זו לא קהילה מאוחדת ואי אפשר לכלול את כל היהודים תחת אותה קטגוריה", אומרת שהאב. "יש כאלה שגדלים בבתים ציוניים וכמהים להגיע לארץ, אבל אסור להם להשמיע את העמדות שלהם מחוץ לבית. הקטגוריה השנייה היא יהודים שמאמינים בלב שלם שישראל היא מדינה עוינת. אלו בעיקר משפחות צעירות שלא שמעו שום דבר אחר. הרי החינוך, התקשורת והתרבות באיראן מוטים נגד ישראל. מגיל קטן שומעים שהיא מדינה רעה, את הילדים מאכילים בזה שישראל הורגת פלסטינים, ועם הזמן הם פשוט לומדים לשנוא אותה".

גרפיטי באיראן.  (צילום: מתוך רשתות חברתיות )
צילום: מתוך רשתות חברתיות
 

לצד ההפגנות נגד ישראל צצו באיראן כתובות גרפיטי שקוראות לתקיפה ישראלית. קשה לדעת מי בדיוק עומד מאחוריהן, אבל המסרים ברורים: "מדינת ישראל, אל תפחדי לתקוף"

לארה (שם בדוי), צעירה יהודייה שמתגוררת בימים אלה בטהרן, משתייכת לקבוצה השנייה. היא לא רואה בעצמה ציונית ולא מרגישה כל קשר רגשי או אחר למדינת ישראל; החלום שלה הוא להצטרף למשפחתה המורחבת בארצות הברית, שם היא מאמינה שתרגיש מוגנת כיהודייה.

לארה פוקדת באופן שוטף את ההפגנות נגד מדינת ישראל. איתנו היא סירבה לדבר ישירות מחשש להתנכלויות, ועל עמדותיה מספר מתווך ממדינה שלישית: "היא מפגינה כי היא מאמינה בלב שלם בדברים הקשים שנאמרים כאן על ישראל, ומעבר לזה, כיהודייה באיראן מסתכלים עליה הרבה יותר מאשר על מוסלמית. מבחינתה, אם השלטון ביקש להפגין נגד ישראל – מה שהיא צריכה לעשות זה להראות נאמנות לעם האיראני. כיהודייה, כל 'טעות' יכולה לסכן אותה".

איך עובר עליה השבוע האחרון?
"מאז המתקפה של איראן בישראל היא חוששת לשלומם של הילדים שלה. בשבוע האחרון היא לא שולחת אותם לבית הספר מחשש שיחשבו שכיהודים הם קשורים לישראל, אז עד להודעה חדשה הם לא יוצאים מהבית".

ולארה עצמה?
"היא חוששת, אבל ממשיכה בחייה כרגיל. אגב, היא מספרת שבשבוע האחרון בתי הכנסת מלאים עד אפס מקום. אלו המקומות היחידים באיראן שיש בהם רק יהודים, והיא מרגישה שייכת".

לצד ההפגנות נגד ישראל צצו לאחרונה באיראן כתובות גרפיטי לוחמניות שקוראות באופן נחרץ דווקא לתקיפה ישראלית באיראן. קשה לדעת מי בדיוק עומד מאחוריהן – יהודים, מוסלמים או גם וגם – אבל המסרים ברורים. "ישראל, תתקפי באיראן!"; "מדינת ישראל, אל תפחדי לתקוף"; "לשלטון האיראני אין ביצים לצאת למלחמה עם ישראל". גם רבים מיוצאי איראן הביעו לאחרונה תקווה ברשתות החברתיות שישראל תתקוף, ובחודשים האחרונים נתלו מספר פעמים דגלי ישראל ברחובות טהרן. בפברואר תיעד אזרח איראני דגל כזה וכתב בטלגרם: "הכאב של העם בישראל והעם באיראן הוא אותו דבר, זה כאב של מאבק בטרוריסטים".

"העם באיראן מתפלל שישראל תתקוף", אומרת שהאב. "גם היהודים וגם המוסלמים שם חולמים להפיל את השלטון האסלאמי הקיצוני, והמצב הנוכחי הוא מבחינתם ההזדמנות לחזור לחיים ליברליים וחופשיים כמו שהיו באיראן לפני המהפכה הפונדמנטליסטית במדינה ב-1979. שנים ידיהם כבולות על ידי משטר ומאיים, ועכשיו – כשישראל ומדינות נוספות מעורבות במתיחות – הם מרגישים שהחלום שלהם יכול להתגשם".

אז חלקים בעם האיראני מייחלים לתקיפה ישראלית, ודווקא נציגי היהודים יוצאים נגד ישראל. איך את מסבירה את זה?
"על פי חוקי המדינה, התנגדות פוליטית לשלטון האיראני דינה מוות. זה מה שיקרה לנציגים יהודים שיתבטאו בעד ישראל. אני לא יודעת מהן הדעות הפרטיות של נציג כזה או אחר, ויכול מאוד להיות שהוא באמת מאמין בדברים, אבל מבחינתי ברור לגמרי למה הם נאמרים".

הפתעת פורים של האסלאם הקיצוני

כ-100 אלף יהודים חיו באיראן עם קום מדינת ישראל. כ-70 אלף מהם עלו ארצה בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, והיחסים בין המדינות היו טובים, בוודאי בהשוואה ליחסיה של ישראל עם מדינות אחרות באזור.  היהודים שבחרו להישאר באיראן באותן שנים נהנו מחירות חברתית, כלכלית ואקדמית – עד לקיץ 1978, כשרוחות המהפכה האסלאמית החלו לנשב במדינה, ויהודי איראן החלו לסבול מהסתה ומרדיפה של כוהני דת שיעים שקראו ברחובות "מוות ליהודים". בספטמבר אותה שנה הוצאו להורג מספר יהודים בעיר משהד שבצפון מזרח המדינה, ופצצה הוטמנה בבית הקהילה היהודית בהאמדן שבמערב איראן.

מחבלי חמאס ב7 לאוקטובר.  (צילום: מתוך רשתות חברתיות)
צילום: מתוך רשתות חברתיות

על פי תחקיר "וול סטריט ג'ורנל", גורמים באיראן סייעו לחמאס לתכנן את מתקפת הפתע. בספטמבר עברו כ-500 מחבלים הדרכות ואימונים במתקנים צבאיים של איראן כהכנה למתקפה

המהפכה האסלאמית ב-1979 הביאה איתה תפיסה אנטי יהודית ואנטי ציונית. עם עלייתו לשלטון של האייתוללה חו'מייני קראה איראן בפומבי להשמדתה של מדינת ישראל, ובשנים האחרונות היא תומכת כלכלית, צבאית ומדינית בחמאס, בג'יהאד האסלאמי ובחיזבאללה. בעשורים האחרונים התמתנו ההצהרות של השלטון האיראני נגד היהודים והמשטר גילה סבלנות כלפי יהודי המדינה, אך לא כלפי מדינת ישראל. על פי ההשקפה השלטת במשטר האיראני, היהדות והציונות הן שתי ישויות נפרדות לחלוטין; התפיסה הזו מתבטאת גם באופן שבו יהודי איראן מתבטאים ופועלים במרחב הציבורי.

מלחמת חרבות ברזל, שבאה לאחר שנים שבהן ניצבה ישראל בחזית המאבק בפרויקט הגרעין האיראני, מסמנת הקצנה ביחסה של הרפובליקה האסלאמית לישראל. על פי תחקיר שפורסם לאחרונה ב"וול סטריט ג'ורנל", גורמים ביטחוניים באיראן סייעו לחמאס לתכנן את מתקפת הפתע נגד ישראל כבר בחודש אוגוסט; על פי התחקיר, בספטמבר עברו כ-500 מחבלים פלסטינים הדרכות ואימונים במתקנים צבאיים של איראן כהכנה למתקפה.

באוקטובר, ימים לאחר פרוץ המלחמה, החל מאבק סביב המקום הקדוש ביותר ליהודי איראן: קבר אסתר ומרדכי, שנמצא על פי המסורת בעיר המדאן, מערבית לטהרן. עם תחילת המלחמה שרפו אלמונים את דגל ישראל שהתנוסס מחוץ לאתר הקבורה, ובהמשך ביקשו אנשי דת מוסלמים לשנות את שם המבנה ל"מוזיאון לפשעי המשטר הציוני" ולהקים במקום משרד יחסי ציבור ל"כוחות ההתנגדות הפלסטינית". לקראת פורים ביקר במקום הרב גראמי, והופתע לגלות שבמקום נתלה דגל של הרשות הפלסטינית והושלכו בקבוקי תבערה לעבר הקברים.

נתנאל (שם בדוי) עזב את איראן לפני כשנתיים ועלה לבדו לישראל. כיהודי, הוא אומר, היה לו "חלום ציוני" שלא הניח לו. עד לאחרונה הוא הצליח לשמור על קשר עם המשפחה שהשאיר מאחור, אבל המלחמה גרמה גם לו וגם להם לנתק מגע. "כשפרצה המלחמה קיבלתי הודעה ממספר שאני לא מכיר. כתבו לי שאם אצור קשר עם בני המשפחה שלי באיראן, הם יהיו בסכנה. זה היה נורא מפחיד", מספר נתנאל. "אבל גם בלי קשר להודעה ההיא, בסוף אני יהודי שברח מאיראן ומאוד ייתכן שיש תוכנת מעקב על הטלפונים של בני המשפחה שלי. אז היום אנחנו מתכתבים קצת באפליקציות, אבל אלו שיחות חולין, רק 'מה שלומך?' ו'הכל בסדר?'. אם אמסור להם מידע, או הם לי, הם יהיו בסכנה ממשית. אני מאוד דואג להם".

אתה יודע איך עובר עליהם השבוע האחרון?
"מהם אני לא יודע כלום. חברים שלי שחיים באיראן, מוסלמים, מספרים שהם מאוד רוצים שישראל תתקוף באיראן כדי שהשלטון ייפול, ומצד שני הם גם מאוד מפחדים מתקיפה כזאת. אין להם כיפת ברזל ואפילו לא חדרים ממוגנים. הם יודעים שישראל הרבה יותר חזקה מאיראן, והאמת היא שהחלום הגדול שלהם הוא שנוכל יום אחד לחיות בשלום".

התקיפה האיראנית. (צילום:  Photo by Wisam HashlamounFlash90)
צילום: Photo by Wisam HashlamounFlash90

מתווך ממדינה שלישית מספר על צעירה יהודייה: "היא לא ציונית, אבל מרגישה שבאיראן מסתכלים עליה. מאז המתקפה על ישראל היא לא שולחת את הילדים לבית הספר"

נתנאל גדל בבית דתי, ונחשב באיראן לאחד החזנים המבטיחים בבית הכנסת המקומי. "גדלתי בתוך פרדוקס", הוא אומר. "בבית חייתי כיהודי וכציוני, חלמתי לעלות לארץ, אבל אסור היה לי להגיד את זה לאף אחד. שמרתי הכל בבטן".

בחברה שגדלת בה הסיתו נגד מדינת ישראל?
"כל הזמן. למזלי, בגלל שבבית שלי חינכו אותי כמו שצריך, הדברים נכנסו מאוזן אחת ויצאו מהשנייה. אבל הכרתי יהודים שבאמת האמינו להשמצות על ישראל, זה היה כל כך טבוע בהם שהם לא היו מוכנים לשמוע שום דבר אחר. אני זוכר שאחד המורים שלי בתיכון, שלא ידע שאני יהודי, אמר בכיתה שהציונים אוכלים ושותים את הדם של השונאים שלהם. ידעתי שזה לא נכון, אבל לא יכולתי להתנגד, אז רק הרמתי יד ושאלתי בנימוס איפה זה כתוב בקוראן. למורה לא הייתה תשובה, הוא רק גמגם משהו וקרא למפקח של בית הספר. אחר כך הגיעו שני אנשים, הוציאו אותי מהכיתה ונזפו בי על זה שהתנגדתי למורה. אמרתי שלא התנגדתי ורק שאלתי שאלה. הם השתיקו אותי ואמרו, 'המורה יודע הכל. כל מה שהוא מלמד נכון במאה אחוז'".

החברים שלך ידעו שאתה יהודי?
"כן, והם ידעו גם שאני חזן. לסביבה שלי, שהייתה ברובה מוסלמית, מעולם לא הייתה בעיה עם זה שאני יהודי. להפך, הם מאוד העריכו את זה שאנחנו שווים וחיים ביחד. החברים שלי הם אנשים חכמים, גם הם שמעו שבישראל שותים דם וכל זה, אבל הם יודעים שזה שקר ושישראל היא מדינה טובה, בניגוד לשלטון באיראן".

איך אתה כיהודי מאיראן משתלב בחברה הישראלית?
"אני מרגיש שמצאתי את המקום שלי, ועד לאחרונה לא היו לי הרבה דאגות. אבל מאז אוקטובר, ובעיקר בשבוע האחרון, אני עובר ימים מאוד קשים. אני לא מפסיק לחשוב מה עובר על ההורים שלי ומה יהיה איתם. בכל פעם שאני רואה בחדשות ידיעה שקשורה לאיראן, הלב שלי נופל".

ובסוף אתה מופיע מול ניצולי הנובה

לפני עלייתו ביקר אליהו בישראל – פעם אחת, לפני קרוב ל-15 שנה, תקופה שבה יהודים יכלו לצאת ולהיכנס מאיראן כמעט ללא הגבלה (ודרך מדינה שלישית, כמובן, במקרה של ביקור בארץ). "זכרתי קצת את ישראל מהילדות", הוא מספר. "הרושם שלי היה שזאת מדינה יפה, אבל שהחיים בה לא קלים".

ואיך אתה מתרשם ממנה כיום?
"אני חושב שהחיים פה הרבה יותר פשוטים ונוחים מאשר באיראן, אבל הכל קורה מהר מאוד. באיראן כל דבר לוקח זמן".

איראן.  (צילום: Photo by HOSSEIN BERISMiddle East ImagesAFP via Getty Image)
למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה | צילום: Photo by HOSSEIN BERISMiddle East ImagesAFP via Getty Image

נתנאל (שם בדוי) גדל בבית דתי ונחשב לאחד החזנים המבטיחים בבית הכנסת שלו באיראן. "גדלתי בתוך פרדוקס", הוא אומר. "חלמתי לעלות לארץ, אבל אסור היה לי להגיד את זה"

במהלך שיחותינו מעלה גם אליהו חששות לבני משפחתו. לדבריו, מאז שעלה לישראל פנו אליהם מספר אנשים בשאלות על חייו כאן ועל הקשר בינו לבינם. "מהפחד שיפגעו בהורים שלי אני כמעט ולא מדבר איתם על מה שקשור לאיראן ולישראל, בטח שלא בטלפון", הוא אומר.

הקרובים שלך רוצים להצטרף אליך ולעלות לישראל?
"הם רוצים, אבל גם חוששים להתחיל חיים חדשים. אין להם כסף לזה, ולמרות השאיפה שלהם לחיות כאן, הם כל הזמן דוחים את העלייה. 'אולי מחר', 'אולי בשבוע הבא' וכן הלאה".

אליהו מספר שכחודשיים לאחר שעלה ארצה מצא את עצמו מגשים חלום כמוזיקאי, מופיע בישראל – ובאותה הזדמנות סוגר מעגל שקשה לדמיין, מפני שהקהל הורכב משורדי מסיבת הנובה. "היה לי מאוד חשוב להופיע מול הצעירים שהיו במסיבה", הוא אומר. "אלה אנשים כמוני שלא עשו רע לאף אחד, וכיהודי חשוב לי לתרום במשהו לשיקום שלהם. זאת התרומה שלי למדינה".