הוא היה שחקן כדורגל מבטיח באחת מקבוצות הנוער של מכבי חיפה, חלוץ שכובש שערים ומרגיש על גג העולם. אבל היום א' שוכב במיטה בקומה השנייה בבית הוריו בנצרת, בחור בן 21 שכל החיים עוד לפניו, כשהוא סובל מ-100 אחוז נכות, פיזית ושכלית. יכולת הדיבור שלו נפגעה והוא מתקשה לחבר שני משפטים קוהרנטיים ברצף. כשהוא מתנייד, וזה לא קורה הרבה, הוא עושה זאת בעזרת קביים. בכלל, הוא לא יכול לבצע פעולות בסיסיות ללא עזרה צמודה. הוריו מספרים שהוא ער למתרחש סביבו אבל מעייף אותו מאוד לתקשר עם אנשים, ולעתים, כשזה חשוב, הוא עושה זאת בכתב.
מטבע הדברים השיחה איתו מתבצעת בסוג של טלפון שבור, בתיווכו של אביו. רוב הזמן המילים שלו נשמעות כמו ג'יבריש. הוא רוצה מאוד לספר את סיפורו, אבל לא מצליח.
הוא התחיל לשחק כדורגל בגיל 5 וחלם תמיד להיות כוכב. נער בריא, אתלט, שלא היה יכול לתאר את החיים שלו בלי כדור שצמוד לרגל, וכיום לא נותר לו אלא לבהות בשידורים בטלוויזיה או בילדים שבועטים מחוץ לחלון. "כשהוא מסתכל על אנשים משחקים כדורגל הוא מתחיל לבכות", אומר האב (שמות הקורבן ומשפחתו אסורים לפרסום), "הכדורגל היה כל החיים שלו".
אהבת לשחק כדורגל?
"כן. רציתי להיות שחקן כדורגל בריאל מדריד", עונה א' בקושי רב.
איזה שחקן אתה הכי אוהב?
"את כריסטיאנו רונאלדו".
תגיד, ומה שלומך?
"אני מרגיש בסדר. אני לא יכול ללכת".
זה סיפור על הקלות הבלתי נסבלת שבה יכולים שני צעירים לתקוף צעיר אחר, לשבור לו את הגוף, את הנפש ואת החלום, ולהמשיך בחייהם מבלי שיצטרכו להעביר יום אחד מאחורי הסורגים ופחות או יותר מבלי שידבק בהם רבב.
הוא רק הסתכל עליהם
זה קרה אחר הצהריים אחד לפני שלוש שנים וחצי. א', אז תלמיד י"א בן 16.5, היה בדרכו חזרה הביתה ביחד עם אחד מחבריו, כשבדרך הם נתקלו בשני נערים בני אותו גיל. הוא הכיר אותם בפנים, אחרי הכל הם היו אלופי אגרוף לגילאי נוער ובעיר ידעו מי הם. אלא שא' עשה טעות מרה, טעות שעלתה לו ביוקר. הוא הסתכל עליהם. לאלופי האגרוף זה כנראה לא בא טוב בעין, אז הם קראו לא' שיבוא לכיוונם ואז התחילו לחבוט בו. כל כך פשוט. מכות נמרצות, רק בגלל מבט.
א' החל לחוש ברע ואף הקיא, ככל הנראה מאחר שסבל מזעזוע מוח. הוא התקשר לאביו שהגיע למקום ואסף אותו הביתה. כשחזרו, הוא הלך לישון ולא התעורר. הוריו הזעיקו אותו לבית החולים האנגלי בנצרת ומשם הבהילו אותו לבית החולים רמב"ם בחיפה. זה כבר היה מאוחר מדי. התברר שכתוצאה מהמכות א' סבל מדימום בראש שגרם לו לאיבוד הכרה. הוא התעורר מהתרדמת רק כעבור שלושה חודשים בבית לוינשטיין והמשיך לחיות שלושה חודשים נוספים כשהוא למעשה במצב של צמח.
ראוי להדגיש: המקרה הזה לא אירע על רקע לאומני, אלה לא יהודים שתקפו ערבים או להפך, ולא היה כאן שום קשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני או לאיזשהו הקשר פוליטי ולמתיחות שנובעת ממנו. בסך הכל נער שעבר ברחוב ובא לא טוב לשני חבר'ה אחרים.
את הדיווח הראשוני למשטרה, אגב, העביר בית החולים, שמחויב לעשות כן. הנערים התוקפים, וכן חברו של א' שנכח במקום זומנו להעיד בתחנה. גרסאותיהם היו דומות והתוקפים אכן סיפרו בחקירה שהם פגשו את הנער ושהוא "הסתכל עליהם", אז הם קראו לו והרביצו לו. אחד מהם אמר שהוא היכה את א' פעם אחת, בזמן שהשני החזיק את הקורבן ואחר כך היכה אותו גם כן.
כשהמקרה הגיע לבית המשפט ולנערים הוצמד סנגור, הם כבר שינו מעט את גרסתם וטענו שא' התגרה בהם ואף איים עליהם עם סיגריה, טענה שלא היה לה כל ביסוס. השניים אמנם הודו בתקיפה אך לא בתוצאותיה. במהלך המשפט, שארך שלוש שנים, משפחתו של הקורבן הציגה עדות של כירורג מומחה שהעיד שגם אם א' היה סופג את המכה הזו בפתחו של חדר המיון ומועלה מיד לניתוח, הוא היה נשאר נכה. גם אם לא באותה חומרה.
השופט קיבל את הגרסה של השתלשלות האירועים כפי שהופיעו בכתב האישום כמעט כלשונם, ואף כתב בגזר הדין כי הנאשמים "גרמו חבלה בראשו של הנער" וכי "הדרך לשיקומו עשויה להיות מורכבת ומוגבלת", ולמרות זאת הוא הסתפק בעונש מקל במיוחד של שישה חודשי עבודות שירות, חצי שנת מאסר על תנאי ועוד 50 אלף שקל פיצויים כל אחד. כלומר בסך הכל 100 אלף שקל פיצוי לקורבן. "העונש שהם קיבלו זה לא עונש, זו מתנה", אומר היום אביו של א' בכאב רב, "ציפינו למשהו הרבה יותר קשה, להרבה שנים בכלא".
הציפייה לעונש חריף פי כמה על הנערים המכים ברורה, אבל בית המשפט, בשבתו כבית משפט השלום לנוער, פעל לפי רוח חוק הנוער, שהרעיון שלו הוא לשקם את העבריינים הקטינים. כלומר, אם בהליך פלילי רגיל של אדם בגיר המטרה היא גמול וענישה, בבית משפט לנוער המטרה הראשית היא שיקום העבריין הקטין.
יותר מזה, השופט יובל שדמי ציין בפסק הדין את העבר הנקי של השניים ואת העובדה שהתוקפים (שאת שמותיהם אסור לחשוף מאחר שהיו קטינים בעת ביצוע העבירה) הם ספורטאים מצטיינים, והשתמש בכך כנימוק על מנת להימנע מלגזור עליהם מאסר בפועל. אבל דווקא משום שהנאשמים עוסקים באגרוף, אלופי נוער, ההיגיון אומר שזו לא הייתה סתם קטטת רחוב של בריונים אלימים – אלה היו שני נערים שיודעים בדיוק איך להכות, היכן לפגוע ובאיזו עוצמה כדי לגרום לנזק חמור, כך שההצטיינות שלהם בספורט כזה הייתה יכולה באותה מידה להביא להחמרה בעונש. "סך כל השיקולים", כתב השופט שדמי, "הביאוני למסקנה כי יש להימנע משליחתם לבית הסוהר, על אף התוצאה הנוראה של מעשיהם".
מערכת המשפט נוטה משום מה להקל עם עבריינים במקרים מסוימים, גם כשהם בגירים. זה קורה עם עברייני תנועה סדרתיים, שמאפשרים להם לחזור שוב ושוב אל הכביש ומעניקים להם, למעשה, רישיון להרוג, וזה קורה עם אנסים, שמקבלים במקרים רבים עונשים מגוחכים שרחוקים מלהיות תואמים לחומרת מעשיהם. במקרה של א' – האלימות של התוקפים קיבלה מעין לגיטימציה משפטית. כך סבור עורך הדין טארק ספדי, בא כוחה של המשפחה. "בסיטואציות של קטינים, השופטים נוקטים בשיטות לקולא", הוא אומר, "כך שעברם הנקי והעתיד שלפניהם מהווים שיקולים מהותיים אצל בית המשפט. אבל המקרה הזה זעק לשמיים, והיה מקום להשית מאסר בפועל היות והתוצאה היא מחרידה. השופטים היו רחמניים עם אנשים אכזריים שלא מגיעה להם שום רחמנות. התוצאה כאן לא רצויה גם מבחינת האינטרס הציבורי. אתה לא היית רוצה שהאנשים האלה יפגשו את הבן שלך ברחוב ויתקפו שוב. הם לא קיבלו עונש שירתיע אותם מלפעול באותה דרך בהמשך".
בית המשפט ציין שהוא לוקח בחשבון את "רגשות האשם הכנים" שהביעו שני התוקפים. את אביו של א' זה מרתיח. לדבריו, הוא לא נתקל בשום ביטוי של חרטה או התנצלות, וגם הורי התוקפים מתעלמים מהמצב. "הם לא עשו מאמץ לעשות סולחה. כאילו שהילדים שלהם לא אשמים", הוא אומר. "אם הם היו באים אלינו ועושים סולחה זה היה משהו אחר. אבל כשהם לא מסתכלים ולא שואלים, זה מאוד מרגיז. הבן שלי שוכב במיטה כל היום, הלך העתיד שלו, והם מסתובבים חופשי והחיים שלהם ממשיכים. הם אפילו נסעו לתחרות בחו"ל".
פרקליטות מחוז צפון מספרים שמשפחת של א' הייתה מרוסנת ועדינה לאורך כל ההליך. איש מההורים לא השתלח, וההתנהלות הייתה מכובדת. הם גם יודעים לומר שהדבר הכי חשוב למשפחה היה שהתוקפים יודו בבית המשפט במעשיהם ושתיערך סולחה. העניין הוא שסולחה כזו, אם הייתה נערכת כמיטב המסורת, עלולה לשמש כראייה בתביעת הנזיקין שהמשפחה מתכננת להגיש בהמשך, משום שהמשמעות שלה הוא הודאה בתקיפה.
בינתיים, בכל מקרה, המשפחה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ולכשיסתיים ההליך הפלילי, היא כאמור מתכוונת להגיש גם תביעה אזרחית ולדרוש פיצויי נזיקין גבוהים.
"אנחנו חייבים שהוא יקום מהמיטה"
לזוג מנצרת יש עוד שלושה ילדים חוץ מא'. הגדול בן 22, עובד במאפייה ולומד מחשבים, השני בן 18 והצעיר בן 12. בזמן שההורים השתדלו לשמור על איפוק, הבן הגדול הסתובב כמו ארי בסוגר ותכנן לנקום בתוקפים. "זה השפיע עליו מאוד וכל הזמן היינו צריכים להרגיע אותו שלא יילך להרביץ להם חזרה", אומר האב, "אמרנו לו שיש חוק, יש משטרה, יש בתי משפט והם עושים את העבודה שלהם, ואם נעשה משהו עכשיו נהיה אשמים וזה יעבוד נגדנו. לא רצינו שהוא יעשה משהו".
אתם מפחדים שיקרה משהו לילדים האחרים שלכם?
"כן. הרחובות בנצרת נהיו מסוכנים. תמיד יש קטטות ובעיות. אני מודאג כל הזמן שלא תהיה לנו עוד פגיעה. הספיק לנו אסון אחד".
האסון הזה שינה למשפחה את החיים מהקצה לקצה. שנה שלמה הם בילו עם א' בבתי חולים, ברמב"ם, בבית לוינשטיין, בבית ציון, בתהליך שיקום מפרך ולא נגמר. האם נשארה לישון איתו בלילות והאב, קבלן במקצועו, נאלץ לקחת חופש מהעבודה ולהישאר בבית עם שאר הילדים.
כשא' חזר סופסוף הביתה מבתי החולים, אמו נאלצה לסגור את המספרה שבבעלותה והפסיקה לעבוד כדי לטפל בו מסביב לשעון. "אנחנו כל הזמן משגיחים עליו", מסבירים ההורים, "אנחנו איתו במקלחת, עוזרים לו להתלבש, ללכת, לאכול. אי אפשר לעזוב אותו. הוא מאוד רוצה לחזור למה שהוא היה קודם אבל אי אפשר, מה לעשות".
המצב שלו עוד צפוי להשתפר?
"לא מבחינה פיזית. אמרו לנו בבית לוינשטיין שהוא כבר לא יוכל להתקדם יותר. הוא הגיע למצב שהוא הוא הולך עם קביים אבל יש לו חולשה מצד שמאל ברגל וביד. רוב הזמן הוא שוכב במיטה בלי כוח, כל הזמן ישן. לפעמים הוא מתייאש מהמצב. נגיד לך את האמת – אנחנו חייבים שהוא יקום מהמיטה, הוא משגע אותנו, לא רוצה לעשות כלום. הכי הרבה שהוא עושה זה לשבת על האינטרנט. אנחנו מחפשים כל הזמן להעסיק אותו במשהו אבל אין לו חשק לעשות כלום".
אתם מצליחים לתקשר איתו באופן שוטף?
"תראה, לפעמים אנחנו בקושי מבינים אותו, אבל התרגלנו אליו. אם אנחנו לא מבינים הוא כותב לנו".
מדי פעם מגיעים לבקר אותו חברים, במקרים אחרים אביו לוקח אותו אליהם. "מאוד אוהבים אותו", אומר האב בגאווה. מה לגבי העתיד? זה ברור לכל שא' לא באמת יוכל לעבוד ולפתח קריירה אמיתית במצבו. "אנחנו מנסים לפתח אותו, שיתקדם בחיים, אבל זה מאוד קשה", מסביר האב. קשה שבעתיים כשא' לא מביע חשק ורצון אמיתי לעשות עם עצמו משהו.
כחלק מהניסיון לשפר במשהו את איכות החיים שלו, או לפחות להקל על מצבו הנפשי, לקח אותו האב לספרד, לטיול כדורגל. הם היו בברצלונה ובמדריד וצפו במשחק במסגרת ליגת האלופות בין ריאל מדריד, מושא אהבתו של א', לבין מילאן. החוויה הותירה אותו פעור פה. זה בסדר, גם אנשים בריאים לא תמיד יכולים לבטא במילים את ההתפעמות מלהיות באצטדיון ענק ובמשחק בסדר גודל כזה.
הוא מקבל קצבת נכות וקצבת ניידות מביטוח לאומי, ובמשפחה מנסים בכל זאת לייצר איזשהו אופק עצמאי עבורו. בקרוב יתחיל אביו לבנות לבנו בית בסמוך לבית המשפחה בשאיפה שיום אחד הוא יוכל לעבור לגור בו. "אנחנו רוצים שיהיה לו עתיד, אולי אפילו לסדר שהוא יתחתן".
א', מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"כמו שהיה קודם, לשחק כדורגל".
יש משהו שאתה רוצה להגיד למי שיקרא את הכתבה?
"שלא ישתמשו באלימות".