מרים גרינפלד שתתה בקבוק נפט ליד הדקל הבודד על שפת הכנרת. יהודה הרועה מצא את גופתה, השדופה מרעב. היא הגיעה לארץ שלוש שנים לפני כן, כשהייתה בת 19. בהתחלה עבדה בפרדסי פתח-תקווה, וכשמלחמת העולם הראשונה פרצה והעבודה הדלדלה נדדה לגליל, והתקבלה לעבודה במטבח באחת הקבוצות בסביבה. בחורף האכזרי של 1917 עלה הירדן על גדותיו והציף את הגידולים בגן הירק של הקבוצה. מרים וחברותיה בוססו במים העכורים והבוציים ועקרו את הבצל הירוק מהשורש כדי להציל אותו ולשלוח אותו למכירה במרכז הארץ. מרים קדחה ונשלחה להתאוורר. כשחזרה השתנו התנאים בקבוצה, וכבר לא היה בה צורך במטבח. "'הצעירות פטרו אותי מהקבוצה', אמרה ובפניה חיוך גאה ועצוב", כתבה חברתה, חיה רוטברג, בספר העלייה השנייה שערכה ברכה חבס. היא נסעה ליהודה לחפש עבודה, ומשלא מצאה חזרה לגליל. חברתה חנה התקשתה לזהות אותה. "לא מרים, אלא שלד היה לפניה, כאילו אזלה טיפת-דם אחרונה מפניה", כותבת רוטברג. "קולה היה חלש, אך עוד שמרה על בת הצחוק הטובה שלה... נעולה הייתה נעליים גבוהות של עור גס, נעלי החורף, אבל מאז החורף רזתה כל כך, שהנעליים היו עתה רחבות עליה ורגליה נראו מתוכן כשני מקלות יבשים". הלווייתה התקיימה מיד עם מציאת הגופה. "על פני הדרך למטה נשאו ארבעה אנשים על שכמם את גופה של מרים. אל גבעות הכרך אשר על שפת הים נשאוה לקבורה. במורד הגבעה הטמינו את גופה הכחוש. ללא טקס והספד, ללא חברים ללוויה. אפילו ציון לא הוצב לה".
סופה הטראגי של מרים גרינפלד הוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של ההתיישבות החלוצית בעליות השנייה והשלישית, בין השנים 1904 ו-1924. התאבדות הייתה רק אחד האיומים שנשקפו לחייהם של הצעירים שהגיעו לארץ בתחילת המאה ה-20, חדורי אידיאולוגיה ציונית סוציאליסטית, נמלטים מהפוגרומים במזרח אירופה, או מאירופה השבורה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. בין 50 ל-75 אחוז מהם התייאשו, חזרו לארצות מוצאם, היגרו בשנית או מצאו את מותם מתשישות, מחלות או רעב. קבורתה החפוזה והסתמית של מרים מעידה עד כמה היו המוות, ואפילו ההתאבדות, חלק משגרת החיים. דבר אחד הבדיל את ההתאבדות משאר סיבות המוות התכוף: היא הייתה מבחירה. "באותו זמן שאנו חרדנו לגורלם של כמה מחברינו, ושהיינו נכונים להתאבק בכל מאמצי כוחנו כדי להציל אותם מן הסכנה, באותו זמן הוציא אחד מאתנו את עצמו ברצונו מרשימת החיים", כתב אליהו גולומב, לימים מפקד ההגנה, על חברו שהתאבד.

יתוש הייאוש

כמה נפוצה הייתה ההתאבדות בתקופה ההיא? על פי ספרו של מוקי צור "ללא כתונת פסים", לא פחות מעשרה אחוז ממקרי המוות בקרב החלוצים שדווחו בעיתונות התקופה היו תוצאה של התאבדות. פרופ' גור אלרואי, מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מזכיר שלרוב הסטטיסטיקה היא מקרה התאבדות אחד על כל מאה אלף איש. כאן, מתוך כ-85 אלף בישוב כולו וכמה מאות  חלוצים בלבד, ידוע בוודאות על 59 צעירים שהתאבדו בהתיישבות החלוצית בין 1910 ל-1923 – אחוז עצום.

עליות למגזין - העלייה השלישית
"בין 50 ל-75 מהחלוצים חזרו לארצות מוצאם, היגרו בשנית או מתו. קבוצת עבודה בתל-אביב, 1922

הם היו בגילאי 16-29, אך רובם בתחילת שנות העשרים לחייהם. מתוך 59 המתאבדים שמזכיר אלרואי 14 היו נשים (23 אחוז). האחוז הכולל של נשים בחברה החלוצית היה 33 אחוז. לרוב, אחוז הגברים המתאבדים גבוה משמעותית, כך שאחוז הנשים המתאבדות בעליות היה חסר תקדים. הדרכים להתאבדות היו מגוונות וכללו שתיית נפט, שתיית רעל, הרעבה עצמית, טביעה, תלייה וירייה. רוב הגברים התאבדו בירייה, והנשים, כדי לא להשחית את גופן לפני המוות, בדרכים אחרות. בכנרת התאבדו בזה אחר זה שני בני זוג - ראובן קריביצקי ירה לעצמו בראש על שפת הכינרת, ובעקבותיו בת זוגו, שושנה איזנשטדט, כמה חודשים אחר כך שתתה  נפט ומתה ביסורים קשים. חלק לא מבוטל ממקרי ההתאבדות רוכזו באזור עמק יזרעאל, בו נמצאו כמה מהמוקדים האידאולוגיים של העליות, כמו עין חרוד. "יש בהתאבדות משהו מדבק", אומר אלרואי. "ברגע שמישהו מתאבד זה גורר מעשי התאבדות אחרים, ואנחנו רואים את זה בחברה החלוצית היטב".

כדי להבין היטב את הרקע להתאבדויות, צריך להיזכר בתנאי החיים האיומים ששררו בארץ. כבר בהגיעם לארץ, לרוב לנמל יפו, נפלו אנשי העלייה השנייה קורבן למעשי רמייה וניצול מצד אנשי תעשיית התיירות הקטנה והנכלולית ששגשגה באזור הנמל, כך מספר אלרואי בספרו, "אימיגרנטים". בעלי המלונות "איבדו" למשל את דרכוניהם כדי שימשיכו לשהות אצלם ולשלם, וזה במקרים שבהם המלון לא היה בית בושת במסווה. רבים מהמהגרים התגלגלו לעבודה במושבות בשכר נמוך מאוד, ובעלי מלאכה רבים היו מובטלים מעבודה, כי ביישוב היהודי הקטן לא היה צורך במקצוע שלהם.

מלחמת העולם הראשונה חיסלה את עסקי הייצוא ובתוך כך את העבודה בפרדסים ובמטעים, ואחריה שרר בארץ רעב כבד מאוד. "במעט המזון שהצליחו להשיג, האכילו את התינוקות", מתארת זיוה מנדלר בספרה "אנשי בראשית". "הרעב היה גדול ולא היה היכן לשבור שבר. בכל חנויות המכולת לא נותר מזון והרעב הביא עמו כל מיני מחלות ומגפות שהפילו חללים... חיילים טורקים, רעבים, שערקו משדה הקרב, הגיעו במנוסה אל השכונה ודפקו על כל דלת, לא המתינו למענה ופרצו לתוך הבתים כרוח סערה המעיפה כל אשר נקרה בדרכה, ובצעקות ובצרחות, קורעי לב, דרשו לקבל מזון... את הלחם שהנשים אפו בתנור שבנו בחצר החביאו במחבוא שהכינו בפרדס יחד עם הפרות החולבות".

ארנסט פולאק היה נער יהודי בן 19 מזלצבורג, אוסטריה. הוא עלה לארץ ב-1920 בניגוד לרצון הוריו, שקיוו שיפנה לאקדמיה. כשהגיע לארץ שינה את שמו לנתן איכר, שם שביטא את רצונו להשיל מעצמו את הגרמניות ולאמץ שורשיות עברית. במכתב להוריו בימיו הראשונים בארץ כתב: "רגשות של בוז עמוקים ממלאים את לבי בהיזכרי בבורגנים השוטים היושבים ללא תכלית או מטרה באירופה המאוסה... מצחיק אותי, אבא, שאתה מזכיר דברים כמו בגרות ולימודים. אתה כנראה לא מבין היכן בנך נמצא ועבור מה... אין חשיבות לשום דבר מלבד החקלאות... אני שולט היטב בעברית ומתחיל להתעניין בערבית... אך כמה אני מרחם על כולכם היושבים וחיים ולא יודעים לשם מה...".

פחות משנה לאחר שהגיע לארץ החליט איכר לשים קץ לחייו. הוא השאיר אחריו פתק. "כולם בגדו בדרך...הוליכוני שולל...איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה...אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך, צחקו... הייתי קורבן של כוחות הקאפיטל המסואבים... לאהבה ולטוהר אין עוד מקום... אינני רואה עוד טעם...".
את מצבתו של איכר, איש ביתניה תחתית, צייר אריה אלואיל, חבר ביתניה עילית ולימים ממייסדי מוזיאון תל אביב. "בכתר המצבה מופיע יתוש הייאוש", מתאר מוקי צור בספרו. "זה המופיע בספרות התקופה כמנקר במוחם הקודח של החלוצים. כנפיו של היתוש שבורות. מסביבו ברקים ותרנגול כפרות, והכל מצטרף לדמות מפותלת ולפנים מיוסרות, שנפערות בהן עיניים שחורות כבורות עמוקים. הפנים מקורננות, כפרצופו של שטן".

עליות למגזין - קברה של מרים גרינפלד בכנרת
"מאז החורף רזתה כל כך, שהנעליים היו רחבות עליה ורגליה נראו מתוכן כשני מקלות יבשים". קברה של מרים גרי
עליות למגזין - נתן איכר
"רגשות של בוז ממלאים את לבי בהיזכרי בבורגנים השוטים היושבים באירופה המאוסה". קבר נתן איכר

מצבתו של איכר ביטאה היטב את תחושת התלישות של רבים מהחלוצים עצמם. המצבה נחשפה לאחר שהייתה מכוסה במשך שנים בצמחייה ונשכחה. שמועות מופרכות על פולחן השטן שחדר להתיישבות החלוצית הפכו את איכר למתאבד המפורסם של העלייה השלישית. רק לאחרונה הקדיש הזמר אריאל הורוביץ שיר לדמותו באלבומו האחרון.

חברת נוער אכזרית, ללא מבוגרים

משה שפירא, שהיה בן 18 במותו ב-1913, חבר קבוצת מגדל של יוסף טרומפלדור והמשורר צבי שץ השאיר אחריו מכתב התאבדות מצמרר. "אין לנו רגישות שתאפשר לא להעליב איש את רעהו... לא רציתם להבין שאם לא השתתפתי בשיחות שלכם, היה לי אולי בכל זאת עולם רוחני משלי... יחסכם לכל שביטאתי היה לעגני ויהיר, כאילו דבריי לא היו ראויים לתשומת לב. תוכחות המוסר שלכם על כל צעד וצעד, ההערות שאני חולה הרבה... העלבונות הללו לא נעשו בכוונה. לו הייתם יודעים עד כמה זה כאב לי, אין לי ספק שלא הייתם עושים לי כל זאת. אבל לא חשבתם להתחשב בי, להכיר בשוויון ערכי... מספיק. סלחו לי על האי נעימות אשר אני גורם לכם. שתצליחו בעניינים שלכם. שתהיו יותר פסיכולוגים. החבר שלכם משה. כתבו הביתה שנפטרתי ממלריה, בכל זאת יהיה להם יותר קל". וצבי שץ עצמו מסכם ביומנו את המכתב: "יש במעשה הזה משהו ילדותי, אבל במכתב יש הרבה אמת...".

שפירא צדק. המחויבות האידאולוגית הגבוהה הסתירה מהחלוצים לעיתים את נפשו הפגיעה של הזולת. "מדובר בחברה שמורכבת מאנשים בסוף שנות העשרה", מסביר אלרואי. "הם ילדים. הם עזבו את הבית והלכו לארץ רחוקה בתקופת המשברים של גיל ההתבגרות, ופה זה עוד יותר קשה כי מדובר על חברה חד גילית. זו חברה שבמובנים רבים היא חברה אכזרית, כי בני נוער לא תמיד מודעים לכל הסכנות. אם מישהו הוא מעט חריג, יורדים לחייו בלי שהם מודעים לזה אפילו ואין שום גורם מאזן. אין מבוגרים".

לגילם הצעיר של החלוצים היו עוד השלכות. אלכסנדר ברקנר, למשל, התאבד על רקע רומנטי. הוא עלה לארץ ב-1906 מרוסיה ונדד בין יפו, זכרון יעקב ושפיה. ב-1911, חודשיים אחרי שעבר למושבה כנרת, שלח יד בנפשו. "ביומן שלו הוא מספר שבכנרת הוא פגש את חנה מייזל, מייסדת חוות העלמות", אומר אלרואי. "במונחים שלנו היא מלכת הכיתה, היא האצולה החלוצית. הוא התאהב בה מיד והיא לא הייתה בעניין שלו, היא הייתה עם מישהו מהשומר, והוא התאבד". "נחלשתי אני איזה עצב עלה עליי... הימים של עליזות ושמחה משנים הראשונות חלפו ועוז הלב עבר", כתב במכתב לחבר. "כל דומם בנפשי, כמו תנועת דמי אפסה. אני עומד לי בצער אין האונים ומבט תועה על פני הדרך שעמנו הולך עליו. תוגה חרישית השתרעה עלי ורוח שמחה עברה ממני...".

חלוצות בעין חרוד
חברה חד-גילית, ללא מבוגרים. חלוצות בעין חרוד

מצבתו של ברקנר, שנקבר בבית העלמין כנרת, נעלמה במרוצת השנים. "אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שהגיע הזמן לעשות לו מצבת זיכרון. חלוץ צעיר, מסכן, חולה אפילפסיה - הגיע לארץ והתאבד". מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, מחנך וחוקר וחבר בצוות בית העלמין כנרת מבטיח כי העוול יתוקן בקרוב, "אנחנו בתהליכים של הקמת מצבה עבורו".

"פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, לא חלק מהתקוות, או רוב התקוות"

מה הוביל אנשים רבים כל כך למעשה נואש כל כך? "זה החלום ושברו", אומר אלרואי. "הם באו לכאן עם המון ציפיות: ליצור פה חיים חדשים, ליצור את היהודי החדש, ולפתוח בעצם בחיים חדשים בארץ ישראל. ככה הם דמיינו את זה בגולה. כשהגיעו לארץ התברר להם שבין מה שהם חשבו לבין מה שקיים המרחק עצום".

בחירה בהתאבדות הייתה בחירה מהעדר פשרות. הבחירה בחיים בינוניים וסבירים , נראתה לבני התקופה כאופציה גרועה בהרבה. "הם באו להגשים רעיון, וכשבאו לארץ הבינו שזה קשה יותר משהם חשבו, אז הם אמרו - או הכל לא כלום", מסביר אלרואי. "כמו שאומר השיר 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות', ולא 'חלק מהתקוות' או 'רוב התקוות' - כל התקוות צריכות להתגשם. ומה קורה אם מתגשמות רק חלקן? זו אכזבה, ואולי עדיף למות מלחיות בפשרה".

הוא מביא לדוגמה את מכתבה של רחל מייזל, אחותה של  חנה מייזל , אשר איבדה עצמה לדעת בטביעה ביפו: "סלחו לי כל הקרובים, באין אלוהים אין לעשות אף צעד אחד, החיים יפים ממרחק, אבל לי – אבד המרחק. מקרוב החיים גסים ולא יפים ואני הולכת לי. אני שלוה וטוב לי. שלום, רחל". "היא אומרת שהחיים בארץ ישראל מרחוק בגולה הם יפים", מסביר אלרואי. "הם חיים הרואיים, הם חיים של יצירה והגשמה, אבל אתה מגיע לארץ הזו והאקלים כל כך קשה, הארץ לא מיושבת, ולעבוד בעמק הירדן באוגוסט זה לא דבר של מה בכך, אלה חיים קשים מאוד. אתה חולם חלומות ואתה מגיע לארץ ומתאכזב. להודות בכישלון זה לא דבר קל, אז כדי לא לאכזב את החברים ואת עצמם, הם העדיפו להתאבד".

שושנה בוגן כתבה ביומנה בעקבות התאבדותו של נער שהכירה, "אומרים – האיבוד לדעת היא חולשה, ואחרים חושבים אותה לגבורה...זוהי לא גבורה ולא חולשה, כי אם מוצא הכרחי. על ידי המוות מתבטאת האמת שלו והשקר של החברה, כי להמשיך את חייו כמו שהם אין ברצונו, ולהשיג את חייו הוא – אין ביכלתו...". עוד כתבה כי, "נורא הוא אם ממשיכים את החיים המזויפים. אלה הם חיי תולעים עיורין, הרוצים להשכיח את נפשם ולהתנחם בתענוגים וקוראים להם טבע, חופש וכו'. אלה הם סימני מוות בחיים. אדם בריא אינו יכול לעכלם, ומתוך מצב נפש פנימי הוא מתגבר ונשאר בחיים או מת. אשרי המת בנצחונו. ועוד יותר – אשרי החי בנצחונו".

עליות למגזין - The camp of gdud Shomeria
התנאים בארץ היו קשים מאוד. מחנה גדוד שומריה לרגלי הכרמל, 1920

גם בוגן העדיפה, כנראה, את המוות על החיים החלקיים; חודשים ספורים לאחר מכן שלחה יד בנפשה בבן שמן בשתיית רעל, ככל הנראה על רקע של אהבה נכזבת.  את גופתה של בוגן השכיבו חבריה על אלונקה, עטפו בבד לבן וכיסו אותה בעלי אקליפטוס. בתצלום נראית בוגן שלווה וטהורה, באסתטיקה שנראית שאולה מהמרטיריות הנוצרית ולצדה חברותיה המלוות אותה בדרכה האחרונה. ברל כצנלסון, מבני העלייה השנייה וממנהיגי תנועת העבודה והיישוב היהודי, שהכיר את שושנה היטב, כתב לאחר מותה: "השאלה הישנה: את מי הצדק, אתנו הנשארים או אתם ההולכים. האם מפני שהם חורים, גאים, מחוננים באמת – הם גם עושים ברגע את השגיאה הגדולה; או מפני שהם כאלה – נגלית להם האמת והם אינם נרתעים מפניה. ועוד, אם כפי שאנו רגילים לחשוב, כי אין תכלית, כי בחיינו נגמר הכל, אזי ודאי מותר היה להם לבעוט. הם אשר רק טעמו בקצה הכף ונפשם בחלה במטעמי החיים, לא היה להם הצורך להריק את הקובעת עד תומה. ואזי הבושה לנו, הקמצנים, הזוחלים לקראת האפס. ואולם אם לאו – למה לא מילאו הם את חוקם".

סיבה אפשרית נוספת לתופעה שחוזרת בעיתונות התקופה היא המין, או ליתר דיוק, העדרו. "יש פער עצום במספרים בין גברים לנשים", אומר אלרואי. "בכל קבוצה של עשרה איש היו שלוש בנות. ומדובר על חברה פוריטנית, אין מתירנות מינית. הם מאוד שמרנים ומסורתיים בכל מה שקשור לבינו ובינה, ולרוב יש זוגות. זה משאיר בכל קבוצה שבעה אנשים לבד, וזה דבר שיצר מצוקות בלתי אפשריות".

אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, (אז"ר), שנחשב לזקן הסופרים בארץ ישראל של אותה תקופה, מצביע אף הוא על הנושא הטעון  במאמר שפרסם ב'קונטרס' ב-1921. "יש שמאבדים עצמם לדעת מפני שיבושי היצר המיני. כשיצר המין נעשה למרכז החיים, הריהו גורם לייסורים גדולים, עד לידי איבוד עצמו לדעת. ביחוד, קשה הדבר עכשיו, בשעה שאנו עומדים על סף שחרורה של האישה והיחסים בין שני המינים נעשו יותר חפשים ממה שהיו בדורות הקודמים, ולא נמצא הרגולטור שישמור על שיווי המשקל".

ואולי כל העניין נבע מהעדר ידע בבריאות הנפש? היום דכאון מוגדר כמחלה קלינית. יכול להיות שההסברים האידיאולוגיים הם רק משניים לזה?
"קשה מאוד לשפוט מה זה דיכאון קליני מזוקק", עונה צור. "שלא מגיב למציאות מסביב, שלא מוחה בדכאונו על המציאות שהוא מגלה, שבוכה בדכאונו על העובדה שהעולם נראה כמו שהוא נראה ובדמיונו יש עולם אחר. מי שמגדיר את עצמו כבריא נפש, לפעמים הוא מסתיר אובדן ערכים. בתקופה שיש בה גם המון דיכאון וגם המון אקסטזה – האיש החולה, כפי שאמר ברנר, הוא בהחלט לא האידיאל שלי. אני בעד אנשים בריאים, אבל לא בעד בריאות מדומה. האיש החולה עדיף בכך שהוא קורא את המציאות ולא מסתתר מאחורי אידאולוגיות. לכן קשה לעשות הפרדה בין 'סתם דכאוניים', לאנשים שהגיבו באופן רגשי לתקופתם".

קידוש השם החילוני

לא סתם החליף משה שפירא במכתבו את ההתאבדות במלריה - הוא החליף מחלה במחלה. יחס העליות למעשה ההתאבדות היה ייחודי, שונה מאוד מהיחס אליה בחברה המסורתית באירופה. "בהתחלה החברה החלוצית התייחסה להתאבדות באדישות ואפילו בהבנה", מסביר אלרואי. "היה פידבק חיובי לעשות את המעשה. רק בשלב מאוחר, כשהם הרגישו שזה הופך למגפה, הם נקטו בגישה שלילית. מנקודת המבט של החברה החלוצית מוטב היה לעזוב את החיים בארץ מאשר את הארץ בחיים. זה נתפס כמו שמתים ממלריה, מתאונת עבודה, כמו שמתים במאבק עם ערבים, אז גם מתים מייאוש. זה לא נתפס כמשהו פסול, ולכן למתאבדים היו הלוויות המוניות. קברו אותם לא מתוך הגדר אלא בתוך הגדר, וסיבת ההתאבדות לא הוסתרה וצוינה על המצבות: טרף נפשו בכפו, שם קץ לחייו בירייה. לא רק שזה לא היה מקור לבושה, זה היה הרבה יותר מכובד מלעזוב את הארץ. לעוזבים היה במה להתבייש"._OBJ

איך נולדה התפיסה החריגה הזו?
"אני קורא לזה קידוש השם בחברה החילונית. בחברה הדתית יש קידוש השם שהוא ייהרג ובל יעבור, אבל אפילו ביהדות לא אומרים לך תתאבד - זה פסיבי. יהרגו אותך ואל תעשה את זה. אז ההתאבדות בחברה החלוצית נתפסה כמין קידוש שם חילוני. העיקר לא לעזוב את הארץ. המתאבדים נתפסו כאנשים ערכיים".

מוקי צור, כמי שאוהב את העלייה השנייה והשלישית, איך אפשר לסיים את הכתבה הזו בנימה אופטימית?
"אני חושב שהם בסך הכל אמרו: אנחנו רוצים לחיות, ושכל הניסיון של הציונות זה לחיות חיים של ערך, אבל יש מחירים בלתי צפויים, ואלה הן תאונות קשות", עונה צור. "תאונות טעונות מאוד. אני לא חושב שהם ראו בזה תנועה של התאבדות או קידוש השם. הם רצו ליצור משהו, אלא שהיצירה פותחת בפניך סיכונים מאוד גדולים, כולל תאונה. האנשים האלה היו אנשים שהסכימו בתוכם גם לעמוד בפני הראי ולהגיד חבר'ה, אנחנו פישלנו פה בגדול. הם גם אומרים, אנחנו מזניחים את האנשים. אנחנו לא מטפלים בהם. לא מחבקים אותם. אני חושב שהסיפור של המתאבדים זה כתב אזהרה מאוד מאוד גדול שמוטל על צווארי כל מי שיוצר וכל מי שעושה דברים, ואני מקווה שזה לא כתב אזהרה שמשתק, אלא כתב אזהרה שאומר, אם אתה עושה משהו תיקח עליו אחריות הרבה יותר רחבה".

לכל כתבות המגזין