מחאת האתיופים
"המצב הקיים הוא פצצה מתקתקת". מחאת האתיופים | צילום: בני וודו

בפעם הראשונה שכברה קסאי נתקלה בגזענות היא קפאה במקום. זה קרה אחרי שהיא יצאה מאולפן ההקלטות, שם הקליטה מיקס לשיר עם עידן רייכל. קסאי, זמרת מוכרת ומוערכת בעשור האחרון, הלכה להסתובב להנאתה ונכנסה לחנות כלי בית. "התחלתי לשאול מחירים", היא מספרת, "וראיתי שבעל החנות מתעלם ממני. כששאלתי אותו למה הוא לא עונה הוא צעק 'אני לא מוכר לאנשים כמוך!'". קסאי התבלבלה, לא הייתה בטוחה ששמעה נכון. אבל בעל החנות התעקש לגרש אותה מהמקום.

לא אמרת לו כלום?
"לא רציתי לצעוק או להתעמת. ניגשתי אליו ואמרתי לו שהוריי לימדו אותי לכבד את המבוגר ממני. היה לי עצוב לחשוב שלאיש הזה יש ילדים ונכדים שגדלים עם דעות דומות לשלו".

כברה קסאי
כברה קסאי. קפאה במקום | צילום: מתוך קטלוג פמינה 2010, עידו לביא (ארכיון)

קסאי, 29, שחורשת בימים אלה את אירופה בסיבוב הופעות עם הפרויקט של עידן ריייכל, העבירה את ילדותה בקריית מלאכי, ונדהמה לגלות שהגזענות כלפי בני העדה שלה הכתה שורש דווקא בעיר שבה גדלה. "קשה לי לשמוע שהעיר שעיצבה את מי שאני היום הידרדרה לכזה מצב. שאנשים חותמים על מסמך רשמי שמונע מבני העדה שלי לקנות ולשכור דירות? זה מזעזע", היא אומרת בעצב.

מקרים של גזענות קשה כלפי אתיופים מתרחשים מדי יום, גם אם לא תמיד עושים את דרכם אל השיח הציבורי. גם בני העדה המשכילים והמצליחים, אלה שהצליחו לפרוץ את תקרת הזכוכית לכאורה, חיים במציאות מלאה בדעות קדומות וחווים על בשרם תגובות גזעניות מדי יום – בין אם אלה אמירות שנלחשות מאחורי הגב, ובין אם מחשבות שמתגלגלות החוצה במגע מקרי ברחוב. פרשת איסור השכרת הדירות היא רק קצה הקרחון, אבל בעבור רבים היא גם קו פרשת המים. המחאה החברתית הצמיחה שורשים בקהילה, ולצעירים שנולדו כאן מתחיל להימאס. 

אילנית (השם המלא שמור במערכת), סטודנטית למנהל עסקים, מספרת שבעקבות האירועים האחרונים ובאווירת המחאה החברתית של הקיץ הוקמו קבוצות מחאה רבות בפייסבוק והצעירים מתארגנים לפעולה. "אצלנו לא תשמעו התבכיינות", היא חורצת,  "להתלונן על גזענות נחשב לפדיחה. נמאס לנו שבתקשורת האתיופים מוצגים כמסכנים וחלשים, כאלה שאפשר להתעלל בהם. המטרה שלנו היא לשנות את המצב בחברה הישראלית והדרך ארוכה".

"יש מקומות שלא כדאי להסתובב בהם אחרי החושך"

אחד שלא שותק הוא שמואל ברו, 36, במאי קולנוע, שחקן תיאטרון וסטנדאפיסט. למופע הסטנדאפ שלו, "מילה של אתיופי", מגיע בעיקר קהל אתיופי, שזוכה לשמוע דאחקות מהולות בהומור שחור על גזענות. הדרך שלו להתמודד הייתה לפתח עור של פיל. ולצחוק. "למדתי להקהות את החושים", הוא אומר, "להגיד לעצמי שיכול להיות הרבה יותר גרוע, שערבים סובלים הרבה יותר ממני. גם הקטע עם הריח הוא לא מקורי, אמרו את זה לכולם".

שמואל ברו
שמואל ברו | צילום: נורית ברו

אבל שמואל, וזה כבר לא מצחיק בכלל, מתקשה לפעמים להגיע לעבודה. "מה שאני מספר לך קרה לי המון פעמים", הוא מדגיש. "שיחקתי באחת ההפקות הגדולות של תיאטרון הבימה. התפקיד שלי התחיל רק במחצית השנייה ככה שהייתי יכול להגיע לאולם אחרי שההצגה התחילה. אני מגיע, והשומר באולם לא נותן לי להיכנס. להופעה של עצמי! אני מתעקש שאני שחקן בהצגה, הוא חושב שאני מסתלבט. אני מפחד לאחר, והוא מחליט לעשות לי אודישן ובוחן אותי על צוות השחקנים, ואני חייב לענות לכל השאלות, לדקלם שורות, מנסה להוכיח שאני שחקן אמיתי".

נשמע הזוי שלא מכניסים אותך למקום העבודה שלך.
"אני באמת שחקן, והשומר לא יכול לממש את העליונות והכוח שלו. בסלקציה במועדון זה לא מצחיק בכלל – כי אתה נשאר בחוץ".

יוהנס אזנאו, 27, בוגר טרי של קורס העיתונות הראשון שמיועד לבני העדה ופעיל בקידום כהי עור בענף הבידור בישראל, באמת נשאר בחוץ. "הזמינו אותי לאירוע בקולוסאום כדי להתמנגל וליצור קשרים בתעשיית הבידור", הוא מספר. "יצאתי מהבית עם הזמנה רשמית, לא הייתה באוויר שום תחושה שהולך להתרחש משהו חריג, ואז בכניסה עצרה אותי אולגה, בלונדינית גבוהה וחטובה ממוצא רוסי, וסירבה לאפשר לי להיכנס. אני זוכר במדויק איך היא עיקמה את הפרצוף שלה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי גזענות לתוך הפנים. הפכתי לזר. זה היה כואב מאוד".

יוהנס אזנאו
יוהנס אזנאו | צילום: אורטל דהן

מה עשית?
"עמדתי מושפל וחנוק חצי שעה מחוץ לכניסה, מסתכל על המוזמנים הלבנים נכנסים בכיף. זאת תחושה שאי אפשר לתאר במילים. תמיד הרגשתי חלק מהמדינה, עשיתי צבא, למדתי באוניברסיטה, ופתאום בערב נחמד שאמור להיות מהנה – אתה מוצא את עצמך בחוץ. מגורש. אני זוכר שהגיע למסיבה זמר שחור מחו"ל והוא הסתכל עליי כמו כלב. הייתי מאוד מובך, וכשהוא אמר לי שהוא הופתע מגזענות בארץ הקודש, התביישתי מאוד, לא רק בשבילי אלא גם בשביל כל המדינה".

עוד אחד שמתבייש הוא יפתחאל רטה, בן 27 מקריית גת, בוגר סיירת גולני ומדריך סנפלינג. בחור מרשים, שעובד בעבודה מסודרת אך מעט מסוכנת – ניקוי חלונות בגורדי שחקים. הוא מתחיל לעבוד לפנות בוקר, באזור צפון תל אביב או הרצליה, ומגיע לעבודה באוטובוס. "אני מתקדם כמה מטרים מתחנת האוטובוס למקום העבודה ותמיד, אבל תמיד, עוצרת אותי משטרה או חברת אבטחה פרטית. אני צריך להראות תעודת זהות ולצלצל לבוס שידבר עם השוטרים, שיסביר להם שאני אתיופי 'טוב' ושיאפשרו לי להגיע לעבודה".

זה קורה רק בצפון תל אביב?
"בוא נגיד שיש מקומות שלשחורים בלי מדים אסור להסתובב, בעיקר בגלל הגזענות של השוטרים. אני לא מסתובב אחרי החשכה בהרצליה וצפון תל אביב, כי אני יודע שב-99 אחוז מהמקרים זה יסתיים במעצר. עם הזמן למדתי איפה מותר להסתובב ואיך לא ליצור בעיות, וככה אני חי. זה המצב והמצב חרא".

אגב, יפתחאל לא סתם מפחד משוטרים. הוא סוחב טראומה מגיל 13, אז הואשם בפריצה על ידי שכנה היסטרית בשעה שטייל לתומו עם חבר ברחוב. "האישה שנשדדה התחילה לצעוק בהיסטריה: 'זה הם, זה הפורצים!'. לקח לי זמן להבין שהיא מתכוונת אלינו, אני זוכר שהסתכלתי אחורה ולצדדים לחפש את הפורצים האמיתיים, וכמו שלפעמים ילדים מתנהגים – התחלנו לרוץ בפאניקה. הדבר הבא שאני זוכר זה שוטר שעושה לי קעקוע של מכשיר קשר על הגב לכל החיים. היו מכות בניידת, מכות בתחנת המשטרה. עד היום אני לא מסוגל לראות שוטר – אני פשוט נחנק. חקרו אותי בלי קצין נוער, בלי עורך דין, בלי מבוגר, רק מכות ושוטר שמאיים לזיין אותי, ואני רק בן 13. הכאב של המעצר וההשפלה רודף אותי מאז. אני עדיין סוחב את הסימן מהמכה של הקשר. זה עוזר לי לזכור שאני לא רצוי כאן בארץ, שאני זר".  

בעשור שחלף מאז המקרה הזה, המצב לא השתפר?
"זאת גזענות מושרשת. אני מבלה המון זמן באוטובוס, ותמיד מפנה מקום לקשיש או קשישה ומסמן עם היד, אבל הקשישים הלבנים לא רוצים לשבת לידי, הם מפחדים או נגעלים. צועקים לי 'כושי תחזור מאיפה שבאת!'. הפסקתי לספור".

איך אתה מתמודד עם זה?
"יש לי סיבולת גבוהה. הסיבה היחידה שאני לא עוזב את הארץ לארה"ב היא שאמא שלי הציונית לא מסכימה. אני מקווה ומחכה שדברים ישתנו".

הרבה יותר קל להיות שחור באמריקה

אז אמנם רבים מהצעירים האתיופים הפכו לדוברים רהוטים של המאבק, והם יודעים לספר במדויק ובלי מבטא על מספר התלמידים האתיופים ללא כיתה בפתח תקווה ועל בעיות רבות אחרות, אבל עדיין, כשזה מגיע לגזענות ישירה, אישית, כשמבקשים מהם לדבר על עצמם – מפתיע כמה מהם נאלמים דום. גאים מדי? מתביישים מדי? ברוב המקרים, למרבה הצער, מדובר באפשרות השנייה.

מחאת האתיופים
הצעירים האתיופים הפכו לדוברים רהוטים של המאבק | צילום: בני וודו

"לא בא לי להתראיין ולהתבכיין", אומרת צעירה אתיופית עם תואר שני בניהול שמסרבת בכל תוקף לדבר בשמה. "גם ככה זאת השפלה יום יומית, לשמוע במקרה שהחברים הנחמדים מהעבודה מכנים אותי מאחורי הגב 'הכושית'. אני צריכה להתמודד עם הגזענות הסמויה מהרגע שאני יוצאת לרחוב ועכשיו אתה מבקש ממני לבכות כמו עלובת נפש מול כל המדינה, הקולגות, המשפחה ולספר על הסבל שלי, לספר שאני מרגישה כמו אפס. יצחקו עליי בעבודה הרבה יותר וזה לא יעזור בכלום. להפך, זה רק ינציח את התחושות של הציבור כלפינו – מסכנים, מלוכלכים, מסריחים, כושים, רוצחים, מתאבדים".

"אם בחור ממוצע אתיופי יתראיין ויספר על גזענות, ממש לא בטוח שהוא יצליח לשנות את המצב", מסבירה יפעת עובדיה, מייסדת ומנכ"לית עמותת עולים ביחד, שפועלת להשמת אקדמאים ממוצא אתיופי במקומות עבודה.

תסבירי.
"סיפורים על גזענות לא ישנו את התפיסה של הציבור, את מה שאתה חושב עליהם. להפך, זה עשוי לשכנע אותך שזה רע להיות אתיופי. הבעיה היא בהלך הרוח הציבורי ויוצאי אתיופיה מבינים את זה". 

גם נ' (השם שמור במערכת) לא מוכנה בשום אופן לחשוף את עצמה. היא אקדמאית יפהפייה ממוצא אתיופי, שנשואה לרופא לבן. יחד הם מגדלים 3 בנות מחוננות מוזיקלית ביישוב אקסקלוסיבי באזור המרכז. השבוע, בשעה שישבה עם בנותיה במרכז המסחרי הסמוך לביתה, עבר לידן ילד מבית הספר של בתה הבכורה וצעק לעברה "כושית מכוערת!".

"אני אדם חזק, אישה משכילה עם הכנסה מכובדת, נשואה לרופא, ואין סיכוי שאתן למשהו לפגוע בי, אבל הילדות שלי עדיין פגיעות", היא אומרת בעיניים דומעות. "כל מי שיש לו ילדים יבין על מה אני מדברת. תחושת חוסר האונים, הכעס והתסכול על הפגיעה בדבר הכי יקר לך בעולם".

נ' מסבירה ש"ככל שעולים ברמת החיים ועוברים לשכונות טובות יותר, ככה רמת הגזענות הגלויה יורדת והגזענות הנסתרת מתגברת. מאוד קשה לי לשמוע ילדים קטנים מתבטאים בגזענות, אפילו בגן קוראים לילדה המתוקה שלי 'כושית מלוכלכת'. זה הורג אותי מבפנים".

מחאת האתיופים
מחאת האתיופים | צילום: בני וודו

איך הבת שלך הגיבה?
"היא אמרה לו ברוגע שהוא לא רואה טוב, כי היא מאוד יפה ובכלל היא חצי מרוקאית – אז שיקנה משקפיים. הייתי גאה בה. היא לומדת להתמודד עם הגזענות בכבוד. אבל עדיין, הילדים שלי לעולם לא יהיו ישראלים כמו כולם. הצבע, הגזענות והדעות הקדומות לא ייתנו להם לחיות בשקט כמו שאני מקווה ומתפללת. החלטתי להשקיע בשיעורי תגבור באנגלית. רק באמריקה יהיה להן סיכוי לחיות כמו כולם".

בניגוד לצעירים שרוצים לנסוע לאמריקה כדי להתבסס כלכלית, הצעירים האתיופים שגילו את אמריקה נמשכים לשם בגלל האפשרות לצאת מסיר הלחץ הנפשי ולהרגיש, לפעמים בפעם הראשונה, אזרחים שווים. באמריקה, ארץ המהגרים, הם פתאום פחות זרים.

יוסי (השם המלא שמור במערכת), גבר נאה עם עבר עשיר בחיי הלילה של תל אביב וחוש הומור ציני, נשלח להשתלמות בארה"ב במסגרת לימודי תקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה, והחוויה זעזעה את חייו.

"זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שהלכתי ברחוב ולא הרגשתי זר. באמריקה האנשים הרבה יותר רגישים לגזענות וגם רגילים לחיות עם שחורים. יש לי חברה ישראלית, בלונדינית לבנה, וכשהיא באה לבקר אותי באמריקה, כמעט בכיתי. נפל לי האסימון. התנשקנו ברחוב, ככה סתם, ואף אחד לא עצר להעיר הערות מגעילות או שאל אותה למה היא אוהבת לקבל 'זין כושי'. ללכת איתה יד ביד ברחוב היה מושלם. הרגשנו בעננים. פתאום הבנתי שהישראלים לעולם לא יקבלו אותי. תמיד אהיה כושי מסריח".

מחאת האתיופים
צעדת מחאה. "נמאס לנו" | צילום: בני וודו

המצב הקיים הוא פצצה מתקתקת

וכמובן שלא מדובר רק בהערות משפילות ברחוב. צעירים משכילים, ביניהם כאלה שעלו בגיל צעיר מאוד או שהם כבר דור שני בישראל, מתקשים למצוא את מקומם בשוק העבודה. "אפשר לעשות שמיניות באוויר, להיות לוחם בסיירת מובחרת ולהיות מצטיין דיקן, ועדיין אי אפשר להשיג ראיון עבודה", אומרת צעירה שביקשה להישאר בעילום שם. "המדינה העלתה אותנו ארצה, פירקה לנו את המשפחות ושלחה את הצעירים לחינוך מחדש בפנימיות. משם לצבא, לימודים באוניברסיטה ומלגות למצטיינים – ואז את מגלה שבעצם הכל היה לחינם. אני זרה.

בעדה האתיופית יש כל כך הרבה משכילים, בעלי תארים, עורכי דין, וכואב הלב לראות שרובם לא עוסקים במקצוע שלהם".

תהילה ישעיהו אדגה, 38, שחקנית בתיאטרון האתיופי-ישראלי ומנחת סדנאות העצמה לילדים ולנוער, הפסיקה ללכת לאודישנים. "להיות אישה אתיופית בישראל זה בעיקר מעייף", היא אומרת. "את צריכה כל הזמן להוכיח, להצדיק את היכולות שלך, להסביר. אני משחקת בתיאטרון ישראלי-אתיופי, מה שמוכיח שהצד השני עוד לא פתוח לקבל אותי ולשפוט את יכולות המשחק שלי. אני לא הולכת יותר לאודישנים כי מה שנותנים זה תפקידים קטנים של אישה אתיופית קשת יום או זונה אתיופית. מנציחים פה סטיגמה שלא באמת קיימת במציאות".

אדגה מככבת בהצגה "סאק בסאק", סאטירה באמהרית בסגנון "ארץ נהדרת". היא גרושה, אם לשני ילדים בוגרים, וחוותה בעבר קשיי התאקלמות עד שהייתה קרובה לארוז מזוודות ולעזוב לאוסטרליה. "חברה הציעה לי ויזה לאוסטרליה, ובאמת שקלתי לחפש מדינה פתוחה יותר, אבל ברגע האחרון קיבלתי רגליים קרות. הילדים שלי נולדו פה ולא רציתי לעבור שוב את מסע ההתאקלמות במקום חדש".

יש לך תקווה שהמצב ישתנה?
"בקרב חלק מהצעירים בקהילה יש כבר התעוררות והתקוממות. ראו את זה טוב מאוד בהפגנה לפני מספר שבועות – עד כמה הצעירים שהיו שם נחושים להילחם על זכותם להיות אזרחים מן השורה במדינה הזו. אם לא ייווצר שינוי בחברה עוד עלול לקום איזה מלקולם אקס מתוכנו ואז יהיה מאוחר מדי לשנות את כללי המשחק. אני חושבת שהמצב הקיים הוא פצצה מתקתקת, כי ילדים שגדלים לתוך שנאה, בידול והתנשאות, לתוך גזענות, יביאו למצב של מדינה בוערת כמו באמריקה של שנות ה-60".

ענת סרגוסטי, עיתונאית ותיקה ומוערכת ומנכ"לית ארגון אג'נדה, לקחה על עצמה שליחות ציבורית והיא מכשירה צעירים יוצאי אתיופיה לעבודה כעיתונאים. "אם היינו לומדים על יוצאי אתיופיה רק מהתקשורת היינו לומדים שהם עילגים, עניים, אלימים כלפי הנשים שלהם, שבני הנוער שלהם פושעים ושהם לא מצליחים למצוא עבודה. אני לא רוצה שכנים כאלה ואין פלא שגם אתה לא תרצה שכנים כאלה".

אז מה עושים?
"המטרה שלי היא לשנות את הדימוי של הקהילה האתיופית במדיה. אני עושה קורסים ומכשירה צעירים לעבודה בתקשורת. עיתונאי נחשב לאדם סמכותי וחזק עם מקצוע רציני, ואני בטוחה שתהיה מוכן שהוא יהיה שכן שלך".

דני אדינו אבבה
דני אדינו אבבה. לא עוזב מלחמה באמצע | צילום: תומר ושחר צלמים

גם דני אדינו אבבה, עיתונאי בולט ופעיל חברתי, עושה רבות על מנת להציף את הבעיה: "צריך לצאת באמצעי התקשורת ולמרוח את המציאות מול החברה – בלי פחד".

אבבה משווה את הגזענים לאנסים סדרתיים: "כל עוד לא עוצרים אותם ולא גורמים להם להתבייש, הם ימשיכו בשלהם. התפקיד שלנו הוא להגיד את האמת בפרצוף. אם נהסס או נשתוק המעגל של החוויות הקשות והדעות הקדומות יימשך. זה ממש דומה לנערה שאונסים אותה מספר פעמים והיא ממשיכה לשתוק – האונס לא ייפסק עד שהיא לא תדבר".

אתה אבא לילדים, חשבת על האופציה של לגור במדינה אחרת, יותר פלורליסטית?
"
אני לא עוזב מלחמה באמצע, אני נשאר כאן להילחם ואני מלמד את הילדים להיות חזקים. אנחנו לומדים להתמודד ביחד, מוצאים דרכים יצירתיות. חבר שלי, למשל, לקח את הילדים שלו לים והראה להם שכל הלבנים משתזפים כדי להיות דומים לאתיופים".

>> לכל כתבות המגזין