לעמיר פרץ יש הרבה סיבות לחגוג. לא רק שהוא התפטר לאחרונה מהממשלה, מה שגורם לו להרגיש, לדבריו, "כמו ציפור חופשיה", אלא שהחודש גם חל Movember, חודש השפמים הבינלאומי שמתקיים מדי נובמבר במטרה להעלות את המודעות בקרב גברים לסרטן הערמונית. פרץ לא צריך לשנות את הרגליו לכבוד האירוע. את השפם שלו הוא לא גילח מאז שבגין היה בשלטון. "גם אם הייתי רוצה לגלח אותו, אני אצטרך לעשות משאל עם", הוא אומר בזמן שהשפם המדובר מתעקל לחיוך. "זה כבר לא שפם אישי שלי, הוא שייך לכלל הציבור".

את מכתב ההתפטרות שלו מהממשלה, ששיגר בתחילת החודש, נתניהו לא ראה בעין יפה. הוא הבין שבזה פרץ הפך את מה שכולם כבר ידעו לרשמי – שימיה של הממשלה ספורים - והנקמה לא איחרה לבוא. נתניהו לא הסתפק במסר הארסי ששלח לו ("אני שמח שהבנת שמקומך לא סביב שולחן הממשלה"), אלא גם ניסה לטרפד את החוק שהיה ספינת הדגל של פרץ כשר להגנת הסביבה – חוק השקיות – שנועד לצמצם באופן משמעותי את הזיהום שנוצר כתוצאה מהשימוש הבלתי מבוקר בשקיות ניילון: "אני שוקל לשלוח לביבי זר פרחים, כי האמת היא שהמעורבות הפוליטית הגסה בעניין החוק הזה רק מבטיחה שהוא יתקיים ומהר. עד עכשיו המודעות הציבורית לחשיבות שלו הייתה מאוד נמוכה, ופתאום האתר של המשרד להגנת הסביבה קורס מרוב תגובות של אהדה ושמחה".

עמיר פרץ למגזין (צילום: יונתן בלום)
"מחנה השמאל צריך לשחרר את השלום, לתת לו להיות עממי" | צילום: יונתן בלום

די למלחמות האגו בשמאל

בינתיים עברו כבר יותר משבועיים מאז שעזב את הממשלה, ופרץ לא עצר לרגע לפסק זמן. הוא התרוצץ מתחנה לתחנה, מערוץ לערוץ ומכנס לכנס, ובכולם הוא חזר שוב ושוב על אותם המסרים: ביבי הוא לא הפתרון, הוא הבעיה; מדינה שבה אין תחליף לשלטון היא דיקטטורה; התקציב שממתין בימים אלה לאישור הממשלה הוא אסון חברתי; אין יותר שמאל וימין, יש מחנה מתון ומחנה קיצוני, והדרך היחידה שישראל יכולה לצאת מהבוץ ששקעה בו היא על ידי יצירת אלטרנטיבה לשלטון.

מי ששומע את פרץ נואם עלול לחשוב שהוא כבר הזניק את קמפיין הבחירות שלו. שהסיבה שהוא בחר להתפטר דווקא ביום הזיכרון לרצח רבין היא משום שהוא רוצה להפציע בבחירות הבאות כמנהיג מחנה השלום. אבל פרץ טוען אחרת. לדבריו, ההתפטרות הייתה תגובה ספונטנית לתקציב החדש ולנאום שביבי נשא בטקס הזיכרון הממלכתי לרצח רבין, שבו חזר על אותן אמירות ממוחזרות בדבר ההסתה של אבו מאזן לטרור ואיום האיסלאם הקיצוני על ישראל - אמירות שאפילו חסיד מחזור כפרץ לא יכול לתמוך בהן.

"התחושה שלי הייתה שכבר אי אפשר לעשות הנחות לראש הממשלה ולהגיד שהוא נגרר אחרי קיצונים, הוא בעצמו הקיצוני", הוא מסביר. "אני שמח לומר שלא היו לי שום שיקולים בעת ההתפטרות חוץ מאשר התחושה שאני נותן לגיטימציה לדברים שאני לא מאמין בהם, שכל התירוצים שיכולתי להמציא לכך שאני נשאר בממשלה נגמרו".

יאיר לפיד, ציפי לבני ובוז'י הרצוג
כל אחד מהם יכול להנהיג את המחנה המתון. לפיד, לבני והרצוג

בשבועות האחרונים הוא עובד מאחורי הקלעים על הקמת תנועה אזרחית חדשה, חוץ-פרלמנטרית לעת עתה, שבאמצעותה הוא שואף ליצור איחוד של גוש המרכז-שמאל, אותו "מחנה מתון" כפי שהוא קורא לו. "זאת תהיה תנועה עם מוטת כנפיים מאוד רחבה", הוא אומר. "חיבור של מפלגות ותנועות חוץ-פוליטיות. המטרה היא קודם כל לשבור את התזה הזאת שאין תחליף לביבי, כי יש לו. הציבור צריך להבין שהתזה הזאת מסוכנת לדמוקרטיה, כי אם אתה ראש ממשלה ואתה יודע שאין לך תחליף, למה לך להתאמץ? אין לציבור כלי יותר חזק מול נבחריו מאשר הפתק בקלפי, וכשהפוליטיקאי יודע שהפתק בקלפי מאיים על עתידו, דפוס ההתנהגות שלו משתנה".

פרץ מעולם לא היה מהפוליטיקאים שמדברים מן השפה אל החוץ, כשאני שואל אותו אם הוא מתכנן לעמוד בראש הגוש המטאפורי הזה, הוא מפסיק למצמץ. כעת עליו לברור מילים בקפידה. "אני לא מבטל את עצמי בפני אף אחד, אבל צריך קודם כל לבנות מסגרת שתקיים דיון על הדרך שבה בוחרים", הוא אומר. "אתה שואל אותי מי יכול להוביל מסגרת כזאת? זאת יכולה להיות ציפי לבני, אולי בוז'י הרצוג, את יאיר לפיד אני מכיר פחות אבל ייתכן שזה יכול להיות גם הוא, או אנשים מבחוץ שיחשבו שהם מתאימים. נעשה בדיקה: מי מביא תוצאות יותר טובות, מי מקובל יותר על כל הפלגים והקבוצות שרוצים להיות חלק מהמסע הזה. ואני מדגיש, אני לא מבטל את עצמי. כבר הייתי מועמד לראשות הממשלה בעבר. יחד עם זאת, אני חושב שהגיע הזמן שזה לא יהיה הדבר המרכזי. אם ניקלע שוב לעניין הזה של מאבקי אגו וכל אחד יגיד לעצמו שעדיף לו לשמר את מפלגתו הקטנה, אז בזה זה ייגמר".

אם התכנית לאחד כוחות לא תצלח, תשקול להצטרף למפלגה של כחלון או לחזור למפלגת העבודה?
"אני עכשיו משקיע את כל כולי כדי ליצור תשתית רחבה ומכנה משותף לגוש הזה. למה מראש להתחיל לבנות תסריטים כאלה? אם בנית תסריט כזה, הודעת מראש שאין לך כוונה להצליח. לשמחתי הגעתי כבר למצב שאין במה לאיים עליי ואין במה לפתות אותי. אין לי שום בעיה אם מחר אני אצטרך להודיע שמיציתי את יכולתי ואני לא תורם יותר למערכת הפוליטית. אני לא חושש מזה".

בנימין נתניהו (צילום: ap)
על נתניהו: "הוא לא נגרר אחרי קיצונים, הוא בעצמו הקיצוני" | צילום: ap

"השמאל הפך את השלום למוצר אליטיסטי"

פרץ הוא כבר סוס קרבות ותיק בכנסת, אבל הוא מעולם לא שכח מאיפה הוא בא. אם הוא יישכח הוא יהיה בבעיה, כי הוא עדיין גר שם, בלב שדרות. המקום שאליו הגיע עם משפחתו מבוז'עד שבמרוקו כשהוא היה בן 4 וחצי, בתקופה שהוא עדיין ענה לשם ארמנד. בהתחלה הם התיישבו במעברה במבשרת ציון, אבל עד מהרה עברו למעברת דורות-רוחמה, שלימים הפכה לעיר שדרות. אותה שדרות שבה אנחנו נפגשים דקות ספורות לפני שפרץ עולה לנאום בכנס השנתי לחברה וידידות, ואותה אחת שב-1984, בתחילת דרכו הפוליטית, הוא נבחר לראשות המועצה שלה מטעם המערך: "אני ב-1984 הייתי ראש עיר בשדרות, אחד המקומות הכי ימניים בארץ. עמדתי מול תושבי שדרות ואמרתי להם שמה ששדרות צריכה זאת מדינה פלסטינית. אז עוד לא היה ערפאת, לא היה הסכם אוסלו, אפילו במפלגת העבודה דיברו במקסימום על זכות הגדרה לפלסטינים. ואני אמרתי לתושבי שדרות את מה שאני אומר גם היום לכל תושבי ישראל – אם נקים את המדינה הפלסטינית מהר היא תהיה יותר קטנה ופחות קיצונית, וככל שנתמהמה היא תהיה יותר גדולה ויותר קיצונית. לצערי המציאות מצביעה על כך שהעיכוב של המהלכים המדיניים לא פועל לטובתנו".

אתה חושב שבגלל שאתה פוליטיקאי מזרחי משדרות אתה יכול להגיד דברים כאלה שפוליטיקאי אשכנזי מתל אביב אולי לא היה מרשה לעצמו?
"אני מאמין שיהיה הסדר במדינה הזאת רק כאשר מחנה השמאל יפסיק לחבק את השלום חיבוק דוב. מחנה השמאל צריך לשחרר את השלום, לתת לו להיות עממי, שיהיה מוצר ששייך לכלל הציבור. שהפועל שעומד ליד המכונה במפעל ידע שביום שיהיה הסדר מדיני הוא ירוויח מזה. שתושבי עיירות הפיתוח ידעו שביום שיהיה הסדר מדיני יפסיקו להשקיע בהתנחלויות ויתחילו להשקיע בפריפריות. ביום שהמצרך הזה שנקרא הסדר מדיני יהפוך לעממי, כל התמונה תשתנה. אבל לצערי הרב, השמאל הפך את השלום למוצר אליטיסטי. עם כל הכבוד, שלום זה לא אליטיסטי. זה קודם כל משרת את החלקים החלשים והמוחלשים, ואנחנו צריכים להזכיר את זה לציבור, כי כשאין לאנשים מה לאכול בביתם אז הם מוכנים לבלוע את אותו מזון לאומני שמאכילים אותם בנט וחבריו. זה תחליף למצוקה".

ב-2006 סיים פרץ 10 שנים בתפקידו המיתולוגי כיו"ר ההסתדרות, תקופה שבמהלכה הוא הצליח להעמיד את הארגון מחדש על רגליו לאחר שקודמו בתפקיד, חיים רמון, כמעט וריסק אותו, ובזמן ששר האוצר דאז, בנימין נתניהו, עשה כל שביכולתו כדי להחליש אותו. בימים ההם פרץ היה מטאור פוליטי. הוא גבר על שמעון פרס ובנימין בן אליעזר בבחירות הפנימיות למפלגת העבודה, ונראה מועמד טבעי לראשות הממשלה. אלא שבסופו של דבר, קדימה הייתה זו שזכתה בבחירות, נשענת על אדי הדלק של התמיכה העממית הרחבה באריאל שרון, ופרץ נאלץ להסתפק בתפקיד סגן ראש הממשלה ובתיק הביטחון. בסופו של דבר, האיש שהבטיח לבוחריו בשורה חברתית חדשה סיפק להם שתי מערכות צבאיות עקובות מדם – מלחמת לבנון השנייה ומבצע גשמי קיץ בעזה – והאמון של הציבור במנהיג העממי משדרות התערער עד היסוד. אחרי שפורסם דוח ועדת וינוגרד ובעקבות זכייתו של אהוד ברק בבחירות הפנימיות לעבודה, פרץ התפטר מהממשלה ב-2007, רק שנה לתוך התפקיד. התמונה שנשארה צרובה בתודעה הציבורית מאותה תקופה עגומה היא זו של פרץ משקיף אל האופק מבעד למשקפת צבאית סגורה.

עמיר פרץ למגזין (צילום: יונתן בלום)
"אדם אחר היה מקבל ביקורת הרבה פחות ארסית וקטלנית ברמה האישית" | צילום: יונתן בלום

שנים אחר כך מערכת כיפת ברזל הוכיחה את עצמה בענק והעניקה מעין עדנה מאוחרת לקדנציה של פרץ, שאישר בזמנו את הפרויקט למרות התנגדות עזה של גורמים ביטחוניים, ואף השקיע משאבים רבים בפיתוחו. מאז הוא לא ויתר על הזדמנות לנפנף בהישג. במפלגת "התנועה" הוא פמפם את הסלוגן של "כיפת ברזל חברתית", ובמהלך מבצע צוק איתן אמר ש"מתוך משקפת סגורה, ראיתי מה שאחרים לא ראו במשקפות פתוחות". או במילים אחרות: אמרתי לכם. "העובדה שהייתי שם בזמן הנכון ובמקום הנכון להחליט על פיתוח כיפת ברזל, שאני מניח ששום שר ביטחון אחר לא היה מקים כי זה לא נובע מקונספציה צבאית, רק על זה אני יכול להגיד – דיינו", הוא מסכם.

אתה חושב שהעממיות שלך, המזרחיות שלך, היו לך למכשול? יש הרגשה שלאורך הקריירה שלך ניסו להשמיץ אותך ולשים אותך ללעג בגלל האנגלית שלך וצורת הדיבור שלך.
"בלי ספק, מה זאת אומרת. אני חושב שהחסמים כלפיי היו מאוד גדולים. ב-2006 לא הייתה שום סיבה שמפלגת העבודה לא תנצח את הבחירות. אני, כיו"ר מפלגת העבודה, התחייבתי להניע להצבעה אוכלוסיות מערי פיתוח, משכונות מוחלשות שהצביעו כל החיים שלהם ליכוד, שבשבילם לשים פתק 'אמת' זה היה דבר קשה ביותר, ואני את ההבטחה הזאת קיימתי. הבעיה הייתה שבכירי המפלגה, כולל שמעון פרס ואחרים, עברו לקדימה, ואז חלק גדול מתומכי המפלגה הוותיקים עברו איתם. בסופו של דבר העבודה קיבלה 19 מנדטים שמתוכם 7 היו של הליכוד, וקדימה לקחה מאיתנו 7 מנדטים שהיו אמורים באופן טבעי להיות שלנו. אם זה לא היה קורה - הייתי ראש ממשלה".

אז מי שאשם בזה שהעבודה לא ניצחה אלה בכירי המפלגה האשכנזים?
"זה שילוב של דברים. תשמע, לא היה פשוט לאנשים לעכל אותי. אני חושב שהיום זה הרבה יותר פשוט להם. אבל בסופו של דבר, לא בכל דמוקרטיה בעולם היה מתאפשר לילד שעלה ממרוקו, גדל בסמטאות המצוקה והעוני, בפחונים ובצריפים, להגיע למעמד של סגן ראש ממשלה ושר ביטחון. בכל זאת, על הדבר הזה אני צריך להוקיר ולהעריך את העם והמדינה שבה אני חי. יחד עם זה, אני מכיר גם בקושי. הדבר הכי קשה מבחינתי היה התקופה שבה ניהלתי את מלחמת לבנון השנייה. אנשים התנהגו בחוסר אחריות, כולל אותן הפגנות מילואימניקים שבוא נגיד את האמת – היום כבר ברור שחלקם הגדול היה ממומן על ידי הימין ועל ידי מי שמכהן כיום כראש ממשלה. הגענו למצב שכשאני ואשתי היינו מתעוררים בבוקר, היה בינינו ויכוח מי מביא את העיתון, מי יהיה הראשון לפגוש את המאמר היומי שלועג וקוטל. לא היה עיתונאי בישראל שהרגיש שהוא שייך לברנז'ה שלא דאג לכתוב מאמר קטלני שיוצא במתקפה נגד עמיר פרץ".

אלה היו מתקפות גזעניות?
"אני לא יודע. חלקן היו ענייניות, אבל בוא נגיד שמישהו אחר היה מקבל ביקורת הרבה פחות ארסית וקטלנית ברמה האישית. ידעתי איזה נתק הצליחו ליצור ביני לבין הציבור, ובשבילי זה היה הדבר הכי כואב, כי מה יש לי חוץ מאהבת הציבור? ביקשתי אי פעם משהו אחר לעצמי, לאשתי, לילדים שלי? אני לא מאחל לאף איש פוליטי לעבור תקופה כזאת. אני שמח שהחזקתי מעמד, הרבה אנשים היו נשברים".

רועה הצאן שהפך למדינאי ונשיא (צילום: מארק ניימן, לע
"אם פרס ובכירים אחרים בעבודה לא היו עוברים לקדימה, הייתי ראש ממשלה" | צילום: מארק ניימן, לע"מ

יש חלקים מהביקורת שאתה כן מסכים איתם? ועדת וינוגרד כתבה דברים חמורים מאוד על היציאה למלחמת לבנון וההתנהלות במהלכה.
"ברור שחלק גדול מהביקורת הייתה מוצדקת, במובן שלא הושגו כל היעדים ולוחות הזמנים. יחד עם זאת, אני חושב שהיום בדיעבד שופטים את מלחמת לבנון השנייה כאחת החשובות והמוצלחות שהיו במדינת ישראל. כשאתה מבקר היום בצה"ל, אמת המידה שלהם להצלחה היא מלחמת לבנון השנייה. במבצע צוק איתן, השאיפה המוצהרת של שר הביטחון הייתה להגיע לשקט כמו זה שהושג במלחמה ההיא. יחד עם זאת, אני לא יכול להתעלם מזה שהציבור חיפש איזושהי כתובת להאשים אותה, ואני הייתי כתובת די נוחה. גם כי לא הייתי איש צבא בעברי - כי הרי נפצעתי כחייל בסיני וזה היה ברור לי שייטפלו אליי בגלל הדבר הזה - וגם בגלל שהיו מספיק גורמים פוליטיים שהשפיעו והשקיעו הרבה מאוד מאמץ כדי שזאת תהיה המסקנה".

השפיעו גם על הוועדה?
"אני חושב שכן. אני לא אפתח מחדש את כל הפצעים האלה שכבר הגלידו, אבל בסך הכל הוועדה שפטה אותי בצורה שלא עמדה בקנה אחד עם הדברים שנאמרו בתוכה. ברוב הדברים שנכתבו בדוח שלה אני מקבל תשבחות, כמי ששאל את השאלות הנכונות, כמי שדרש הסברים לפני ואחרי כל פעולה, כמי שבדק דברים שלא נבדקו שנים רבות, אבל בסופו של דבר אתה צריך לקבל בהכנעה שהוקמה ועדה שבחנה את הדברים והגיעה למסקנות. היום הדברים נראים אחרת לחלוטין. שמונה שנים של שקט בצפון, איש לא השיג שקט כזה".

"הימין הציע לי להיות ראש ממשלה במקום אולמרט"

יש משהו בקריירה שלך שאתה מתחרט עליו? אולי היום ההוא שבו לקחת על עצמך את תיק הביטחון? אם היית הולך על האוצר הקריירה הפוליטית שלך היתה נראית היום אחרת.
"קודם כל, מבחינה פוליטית תמיד אפשר לשפוט את זה כטעות. אומרים לי, 'פוליטית, יכולת להשיג הרבה יותר'. אבל לי יש אחריות למדינת ישראל, ואני התמודדתי לראשות הממשלה, והגעתי מספיק בשל לכל תפקיד. רציתי את תפקיד שר האוצר, אפילו הוצע לי להיות ראש ממשלה על ידי מפלגות הימין, כולל נתניהו, ובתנאי שאולמרט לא ייבחר. אני חשבתי שזה מעשה לא ראוי, והודעתי לאולמרט שאני מתכוון לתמוך בו כראש הממשלה".

יכולת להפעיל עליו לחץ. למה לא התעקשת על תיק האוצר, שבסוף הלך להירשזון?
"התברר לי שראש הממשלה העמיד את תיק האוצר כאחת הדרישות החד-משמעיות מבחינתו. הוא הציע לי להיות בתפקיד שר הביטחון או שר החוץ, ואני העדפתי את הביטחון. אבל אסור לשכוח, היינו אחרי ההתנתקות ורציתי להיות שר ביטחון שמשנה את האווירה באופן מוחלט מול הפלסטינים, ליצור את התשתית להסכם משמעותי שמשנה את המציאות במדינת ישראל".

דיברת קודם על זה שהמעבר של פרס ורמון לקדימה הרס את הסיכוי של העבודה בראשותך לזכות בבחירות, אבל זה בדיוק מה שאתה עשית ליחימוביץ' בבחירות האחרונות כשחתכת לתנועה. זה לא היה מהלך אופרטוניסטי?
"אני רציתי מאוד לעזור למפלגת העבודה וליו"ר המפלגה הקודמת שנבחרה. הייתי אצלה, הצעתי את עזרתי כיו"ר מטה הבחירות שלה, כמי שינהל עבורה את כל המאבק הכולל, והיא העדיפה אחרים וזו זכותה. ברגע שהגעתי למסקנה שראש המפלגה מעדיפה שהכישורים שלי לא ימוצו, עזבתי".

01.12.12 (תמונת AVI: mako)
על יחימוביץ': "כשהגעתי למסקנה שהיא לא רוצה שהכישורים שלי ימוצו - עזבתי" | תמונת AVI: mako

מאיפה בכלל נולדה היריבות הזאת ביניכם? אחרי הבחירות יחימוביץ' הטיחה בך האשמות על קניית קולות וזה הרגיש כאילו יש שם לא מעט אגו ונקמנות, משני הצדדים.
"אני לא יודע, תשאל אותה. ההיסטוריה שלי עם שלי יחימוביץ' יש בה עליות ומורדות, היינו בשיתוף פעולה מאוד ראוי כשאני ביקשתי ממנה להצטרף למפלגת העבודה, ואני חושב שיכולים להיות תקלות ומשברים בדרך, וזה בסדר. אני חושב שיש ליחימוביץ' הרבה מה לתרום לדיון שאני מנסה לייצר, אין לי תכנון לקחת איתי משקעים לשום מקום".

בזמנו קראת לשלי לא להצטרף לממשלה של נתניהו, ובסוף התנועה הצטרפה. מה קרה שם?
"זה נכון. אני בהחלט חשבתי שמי שרוצה להתמודד לראשות הממשלה צריכה להודיע מראש שהיא לא מצטרפת לממשלתו של היריב. חשבתי שזאת האסטרטגיה הנכונה. מרגע שהסתיימו הבחירות מפלגה של שישה מנדטים לא יכולה לטעון לכתר, ולכן כשנתניהו הסכים לחדש את התהליך המדיני שהיה בקיפאון הרבה שנים ולהפקיד אותו בידי ציפי לבני, ראיתי בזה סיבה מספקת כדי לתת לזה הזדמנות".

למה המשא ומתן נכשל בעצם?
"הוא נכשל בגלל צירוף של נסיבות. בגלל חשדנות, בגלל אי אמון. כשאין הידברות, כשאין אמון בין המנהיגים, כל דבר קטן הופך לפיצוץ ולמשבר".

עמיר פרץ למגזין (צילום: יונתן בלום)
"הציבור חיפש כתובת להאשים אותה, ואני הייתי כתובת די נוחה" | צילום: יונתן בלום

אבל איך חשבתם שאפשר להגיע להסדר כשבנט וליברמן יושבים בקואליציה?
"קודם כל צריך להגיד את העובדות. היה תהליך מדיני, התהליך התפוצץ. סמוך לכך נחטפו נערים, פרצה מלחמה, ובמערכה הזאת היה חשוב שהתנועה תהיה שם. גם בתוך הקבינט ציפי לבני הייתה גורם ממתן, יצרה את האיזון הנכון מול בנט, שרצה להוביל את ישראל למהלכים קיצוניים ובלתי נשלטים. הוא הצליח להלהיט את הציבור וליצור חוסר אמון בצבא. אנשים שוכחים שהאיש הזה, שמדבר בשמה של הלאומיות והגאווה הלאומית, הוא מי שיצר תחושה של אי אמון בצה"ל ובמפקדיו. כשנגמר מבצע צוק איתן, אמר ראש הממשלה שהוא מעריך שהמבצע הזה יביא מהר מאוד לאופק מדיני. כולנו חשבנו שיש לו איזה דבר סודי ביד, איזו התחייבות בינלאומית. חשבתי שאני הולך להתעורר בבוקר ולשמוע הודעה שראש הממשלה נוסע למפגש פסגה עם הליגה הערבית. אבל שום דבר לא קרה, ואנחנו עכשיו לא בתהליך של קיפאון אלא ברגרסיה. כל הוויכוח הזה על חוק הלאום - למי זה טוב? נניח שזה היה עובר - האזרח הירושלמי היה מרגיש יותר בטוח לעמוד בתחנת הרכבת? לחכות לאוטובוס שיאסוף אותו? החוק הזה הוא חומר בידי הקיצוניים שרוצים לפגוע בביטחון האישי של אזרחי ישראל. זה חוק מיותר, איש לא צריך אותו בימים האלה. למה אנחנו צריכים להיכנס למערכה שרק נותנת כלים בידי אויבי ישראל להגיד שכל מה שהם אמרו עלינו נכון?".

דיברת על זה שאין אלטרנטיבה לביבי. יש כאלה שחושבים שבנט הוא האלטרנטיבה, שעוד נזכה לראות אותו ראש ממשלה.
"אני אמרתי לבנט בישיבת הממשלה שאיתו אין לי בעיה. הוא הציג את עמדותיו בצורה הכי בהירה, הוא לא מתעתע באף אחד, כולם יודעים מה הם הולכים לקבל. אני מעריך שבשלב מסוים כל ביטויי הכעס האלה שבאים לביטוי בסקרים, יירגעו. בשלב מסוים, כשאדם יצטרך להחליט מה הוא הולך להצביע ואם הוא רוצה להפקיד את מדינת ישראל בידי בנט, אני מניח הוא יבין שזה לא המצב. אני אעשה הכל כדי שמדינת ישראל לא תהפוך למדינת הלכה שחיה תחת דגלים של לאומיות ולאומנות והקצנה ושנאת האחר".

לכל כתבות המגזין