הכל אודות אבא/ רוני קובן נפרד מאסי דיין 

שלוש פעמים נפגשתי בחיי עם אסי דיין. כל פגישה נחרטה בי עמוק מקודמתה.

המפגש הראשון, יותר נכון מעקב מטריד של מעריץ מתנשף בן 17, התקיים באחד מטקסי האוסקר הישראלי. הייתי בכיתה י"א, תלמיד בביה"ס לאומנויו­ת שמתפוצץ מרוב תשוקה ליצור. בדרך לא דרך הצלחתי להתגנב לפואייה של היכל התרבות, שם התקיים באותה שנה הטקס. בימי טרום הסלפי והאינסטוש, הייתה לי מטרה אחת: ללחוץ לאסי דיין את היד. חשבתי שעולם הקולנוע הישראלי הוא כמו הוליווד ואסי דיין - מינימום קלינט איסטווד, סקורסזה או גודאר. עמדתי ליד דלת הכניסה הראשית וארבתי. אסי דיין הופיע תוך דקות. מהר מאד הבנתי שקלינט איסטווד הוא לא. "תגיד בחור", הוא אמר לי, "יש לך אולי סיגריה?". "אני לא מעשן" עניתי במשיכת כתף של חנון בתולי. "חבל" אמר לי והמשיך קדימה, מנסה לשנורר משהו מגילה אלמגור. אזרתי אומץ. זה הזמן. "מר דיין, רק שנייה". הוא הסתובב אליי בתמיהה. "אפשר אולי ללחוץ לך את היד?". הוא הביט בי המום. "את זה אני עושה רק במזומן". ואז, כשראה את מבטי הנעלב, התקרב אליי והוסיף "ילד, כדאי שתבין כבר עכשיו, הכל פה חארטה, לחצי מהאנשים פה יש חובות בגודל של הר והחצי השני חוזרים הבייתה באופניים". "אבל אני גם רוצה לעשות סרטים, לכתוב". אסי נאנח. "אם אתה באמת רוצה, לך לראות ת'סרטים שלי. אין לך מה לחפש פה, תאמין לי, יאללה זוז".

המפגש השני התרחש כמה חודשים אחר כך. קולנוע קטנטן ומחניק בקומה -1 של לונדון מיניסטור, ליד צווותא. מולי כותרות הסיום של "שמיכת חשמלית ושמה משה". בראש עוד רץ לי המשפט המכונן של הסרט "אין תוכנית. אין תוכנית. חיים נקודה". איזה סרט, איזה ביצים, תנופה של במאי מחונן, פרוע, חסר רסן, לא פוליטיקלי קורקט ולא מתחנף, מישהו שלא מפחד לחפש את התחתית של האימה הקיומית, להביט לאבסורד האנושי בעיניים. "האדם מנסה לא ליפול אל התחתית של האימה הקיומית", היה מצטט תמיד את אלבר קאמי, " וכל חייו הם ניסיון נואש למצוא את משמעות היותו בעולם". הערצתי אותו, קינאתי בו, שאלתי את עצמי אם אוכל, יום אחד, להיות קול אמיץ כמוהו. הלוואי.

המפגש השלישי התקיים לפני חמישה חודשים, בסוף נובמבר 2013. אסי הגיע להתראיין בתוכנית הראיונות שלי "שטרודל" בטלוויזיה החינוכית. זו הייתה תוכנית פתיחת העונה. בהתחלה, אני מודה, חששנו להזמין אותו. ההופעות האחרונות שלו בתקשורת היו לא טובות, לא מכבדות, לא רציתי להיות עוד מראיין שמנצל את הכמיהה של אסי לחיבוק, את החור השחור משחור הזה בבטן שהופך אותו שוב לקרקס נודד. אבל אסי בא חד. ומפוקס. עם הברק הדייני בעיניים. הוא היה במיטבו. דיבר על המוות, על הבדידות האיומה שבזקנה, על חייו שמתמצים לכדי כתיבת שירים בפייסבוק, על הנשים שמצ'וטטות איתו שם, מתלהבות, מסתקרנות, אבל אף פעם לא פוגשות אותו בעולם האמיתי. היו שם גם התבלינים המוכרים במיתולוגיה שלו: ארבע הנשים שהיה נשוי להן, הסמים, האישפוזים וכמובן גם אבא משה דיין. הכל אודות אבא. אני לעולם לא אשכח את הרגע שבו סיפר לי שוב על העלבון הנוראי שחש כשבא לאביו עם מחברת שירים ומשה דיין הביט במילים באדישות והפטיר "סתם קשקוש". הוא סיפר את זה בדמעות, כאילו היה בן 15 וקצת. חשבתי שאני מתפוצץ. "אסי", אמרתי לו, "אתה אולי אחד היוצרים המרהיבים שהיו כאן, שחקן, במאי ואתה יושב מולי בסוף שנות השישים לחייך ועדיין נעלב מאבא שאומר לך קשקוש?". "כן", הוא ענה לי, "משום שהוא פגע בחלום שלי. בעיסוק שלי. בתכלית. אני כותב, אני יוצר".

"ואם היינו יכולים", שאלתי, " לחזור לרגע ההוא במכונת זמן, אבא עומד לידך, קורא את השיר, מחייך ואומר 'אסי זה נהדר'?". "הייתי מאושר", אמר לי בחיוך של ילד, " זאת האמת. אם הוא היה רואה מה יש בי, הייתי יכול להיות באמת מאושר". 

אחר כך עוד פטפטנו קצת על המוות. "אני לא מפחד מהמוות אמר לי, רק מהכמה שניות שלפני, לדעת שזה בא". נוכח נסיבות פטירתו, אני מקווה שזה לפחות נחסך ממנו. אחר כך, בסוף התוכנית, הודיתי בפניו כמה אני אוהב אותו. כמה השפיע עליי. מראיינים לא אמורים לשבח את המרואיינים שלהם, זה עלול להיחשב כחנופה, המבקרים עלולים לצקצק משהו. האמת - שיזדיינו המבקרים. בנקודה מסויימת בזמן הצלחתי להשיב תודה לגיבור שלי. להודות לו על כל הרגעים הכואבים והמרטיטים שנתן לי, הצופה שלו, באפילת אולם הקולנוע. אסי הקשיב למחמאות וחייך כמו ילד. אחר כך הרצנו על הכתוביות את השיר שכתב לדני ליטני ב'חיים על פי אגפא' ואסי זרח עוד יותר. הבמאי כיוון עליו את הקלוז אפ, איזה קלוז אפ היה לו. ואסי צפה בסרט של עצמו ושר:

"שקט ברעש הזה/ וכולם על הקצה/ מחכים שמשהו יקרה/ בזמן ההולך וכלה/ ואיך שלא יהיה/ איך שלא יהיה/ לא..... לא יהיה". 

הראיון המלא:

****

במאי 2011 כתב אסי דיין בבלוג שלו באתר תפוז: "ניסיתי לחתוך את ורידי המרפק בסכין יפנית עם חוד קהה. אחרי מאמץ הצלחתי לחתוך ורידים ספורים וככה ישבתי על המיטה ונותן לדם לזרום באופן איטי ומעצבן כאילו נשא אופי חקלאי, והרהרתי בכותרת של מחר: 'אסי דיין מת לאחר שניסה להשקות את מצעיו בדם שחילץ מזרועותיו בשיטת הטפטפת'".

"כעסתי", הוא אומר שלוש שנים לאחר מכן בראיון לרוני קובן, שהיה לראיון האחרון שנתן. "התקלקל ליפנים באותה תקופה משהו במנוע. הטויוטה שלהם לא עובדת והסכין שלהם לא חותך. זה היה מצב פסיכוטי. במצב כזה הקשר שלך לאמת ולמציאות הוא בינוני מינוס".

וכשאתה מתעורר אחרי ניסיון כזה?
"אני צוחק על עצמי. בעיקר על הפתטיות. למזלי ניחנתי בקצת הומור, אחרת לא הייתי יוצא מזה".

על התגובה של בנו ליאור לניסיון כתב דיין, "אחר כך לבדי תפסתי כמה הייתי אידיוט ואבא מחורבן. הילד הזה שהוא צירוף של הגאוני והנסיך הקטן ואני אוהב אותו כל כך שהתחלתי לבכות. אני יודע שבגרונו התחבאה צעקה אדירה, אבל הוא הסתפק בלחישה לרצפה. אבא, תשאר קצת. זה מה שהוא אמר ליד המיטה. אבא תישאר קצת, תישאר קצת".

הרגשת שאתה וליאור מתחלפים בתפקידים?
"כן. כן. הוא באמת תופעה. הוא נגמל לפני שנתיים, חזר כאדם חדש ופנטסטי".

בתוכנית סיפר דיין על הבלוג וקטעי השירה שהוא מפרסם בעמוד הפייסבוק שלו ועל תחושת הבדידות והקריא: "3 השנים האחרונות עברו עליי בבדידות איומה. שלוש שנים אני ישן לבדי במיטה זוגית, שוכב על גבי ובוהה בקיר ממולי, אחת לשבועיים הקיר מתקרב אליי כמה סנטימטרים מנסה לנחם אותי, לעצור את הבכי החרישי של אדם זקן".

אסי דיין
"אומרים לי, 'אבל היית יפה'. מה הם רוצים להגיד לי, שאני מכוער?" | צילום: חדשות 2

הפייסבוק עוזר להפיג בדידות?
"ממש לא עוזר, לא התאהבתי ב-DEL או באף מחשב, לא יצא לי לצאת עם מחשבים לחדר המיטות, הבדידות היא נותרה בעינה והיא מובילה. מתחיל ליהנות ממנה קצת. יש לי עוזר פיליפיני שגם הוא בודד ושנינו לא מדברים אחד עם השני".

אתה בודד יותר ממה שהיית אי פעם?
"כן, כל השש שנים האחרונות אני ישן על מיטה זוגית חצי ריקה. החצי הריק מלא בספרים".

יש חברים מהרשת שבאים לבקר?
פה ושם נמצאו ידידות זמניות, כמובן שפגשתי והן פגשו אותי, ואחר כך הן כבר לא פגשו אותי. יש בי משהו שאני לא מצליח לעמוד עליו עד היום, הן לא אוהבות אותי באופן קבוע. לכולן יש חבר, הן מסודרות והן רק מעריצות אותי ורוצות את השם שלי".

בבלוג שלו כתב דיין גם על הגוף המתכלה. "אומרים לי, 'אבל היית יפה'. מה הם רוצים להגיד לי, שאני מכוער?"

אתה קצת חוגג על הזקנה. בואו תראו אותי, אני זקן, אני שמן, אני רופס. הנה אני. מה פשר חגיגת מה שנהיה איתך?
"זו לא חגיגה, זו עובדה. פשוט עובדה. אם היית קורא ספרות קצת יותר מוצלחת מאשר אייל גולן היית מבין שהיא משמעותית גם מבחינה ספרותית וגם מטאפורית. אני לא במיטבי והמיטב הוא לא בדיוק אצלי".

אתה מפחד מהמוות?
"לא, אני מפחד מהשנייה שבה אתה מת. זה קצת קשה, תודה. הרבע שנייה שבו זה קורה. אחר כך כלום, זה כרגיל. גם לפני זה, אין חיים לפני המוות אז למה שאחרי זה יהיה?".

מה מחזיק אותך בדרך לשם?
"ההנאה מהכתיבה. איך לאונרד כהן אומר לג'ניס ג'ופלין? 'אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה'".

אבא הסביר כמה הוא שונא אותנו

גם בגיל 68, דיין זוכר לאביו, משה דיין, את טראומות הילדות. "אני מצטער שהחמצתי אותו, בשבע השנים אחרונות לא דיברתי אותו".

למה זה הוחמץ?
זה התחיל בגיל 14 שבאתי אליו באופן חגיגי עם ספר שירה בהוצאת עקד. הוא מדפדף בזה ואומר 'קשקוש', .אני לא שוכח לו את זה עד היום".

אתה עדיין חי את הרגע הזה מגיל 14? אתה אחד היוצרים המרהיבים שישבו כאן ואתה יושב מולי בסוף שנות ה-60 לחייך ועדיין נעלב מאבא שלך שאמר קשקוש?
"זה עלבון כי זה העיסוק שלי".

אם הוא היה אומר לך, אסי זה נהדר? חייך היו משתנים?
"אני לא חושב שחיי היו משתנים אבל לא הייתי עושה את השיבה מהודו".

קריירה עטורת פרסים. דיין
עלבון זה העסק שלי | צילום: פלאש 90, משה שי

בסדרה "חיים כשמועה" סיפרת שבשיחה האחרונה שלכם לפני מותו סיפרת לו בעיקר כמה אתה שונא אותו.  
"זה היה רגע אחרי שתיקה רועמת של 7 שנים והוא הסביר בצורה רועמת כמה הוא שונא אותנו. חמישה מיליון דולר הוא הוריד ואל אגורה לאחותי שאוהבת אותו אהבה שאי אפשר לתאר. באנו לגלות את הצוואה וכלום, נאדה. נתן לנו שטח קטן ליד רשפון – זה אי תנועה! הפיצוי שקיבלנו היה 40 שקל ועשרים אגורות".

אתה בתחרות מולו? את מי יזכרו יותר בעוד 100 שנה?
"אין ספק שאותו. לדעתי הוא אחד מ-50 היהודים הכי גדולים בכל הזמנים".

>> לכל כתבות המגזין