חלון הסקייפ עולה על המסך, ואיברהים מיד מתחיל לדבר. "רוצה לדעת איך יודעים שאתה בבגדד?״, הוא יורה מיד לחלל הווירטואלי ולא מחכה לתשובה. ״אתה יודע שאתה בגדדי כשהמרצה שלך באוניברסיטה מלפני עשר שנים הוא היום נהג המונית שלך, כשהפארק שאליו הלכת בילדותך הוא עכשיו יחידה צבאית, וכשחבר שלך מאחר לפגישה שלכם כי חמישה טנקים אמריקאים קטעו את הגשר שליד הבית שלו, ואתה מקבל את זה בכלל בלי לשאול שאלות".
בתו לינא מתיישבת לידו ומצטופפת מול מצלמת הרשת הקטנה. היא הייתה בת עשר כשכוחות הקואליציה פלשו לעיראק באפריל 2003 כדי להשתלט על "מאגרי הנשק הגרעיני של סדאם חוסיין". היום היא כבר בת 20, נוצרייה אדוקה שלומדת בסמינר ג'ורג' הקדוש בבגדד. כלי נשק להשמדה המונית, כזכור, לא מצאו ארצות הברית ושותפותיה במדינה שלה – אבל רגעי המלחמה ההם לא עוזבים אותה עד היום.
״כשהתחילו הקרבות בכלל לא הבנתי מה זה כל הרעשים שבחוץ", היא נזכרת. "אבא אמר שאלו ילדים שמשחקים, אבל אני התחלתי לבכות. הוא שם לי צמר גפן באזניים כדי לחסום את הקולות, וברגע שהם פסקו הוא לקח אותי ורצנו לבית של סבא שלי, שהיה בו מקלט. לא היה זמן לנעול את הדלת, וכשחזרנו הביתה גילינו שגנבו לנו הרבה דברים. היו לנו בסך הכל חמש שעות של חשמל כל יום, וכשאבא הלך לעבודה בכלל לא ידעתי אם הוא יחזור. אני זוכרת עד היום איך יום אחד חברה שלי נחטפה כשהיא הייתה בדרך לבית ספר. ההורים שלה שילמו את הכופר, אבל בכל זאת הרגו אותה".
עשור שלם עבר מאז, ולינא ואיברהים עדיין פה. במהלך השנים האחרונות נדרשו להתמודד לא רק עם פלישה ונסיגה של מדינות המערב, אלא גם עם שינויי משטר דרמטיים, עם כינון חוקה וניסיונות לפיתוח דמוקרטיה, עם מלחמות פנימיות בין השיעים לסונים – ומעל הכל: עם יומיום מתמשך ומאיים שכלל אינספור פיגועי התאבדות, מכוניות תופת ולוחמת גרילה. הן כחלק מהמרד המקומי בארה"ב ובשותפותיה, הן כחלק ממאבקים בין הכוחות העיראקים השונים. למעלה מ־110,000 אנשים מתו מוות אלים בשמונה השנים של "המלחמה בעיראק", שהסתיימה ב-2011 עם נסיגת כוחות הקואליציה. הרודן סדאם חוסיין אמנם נתפס, נשפט והוצא להורג, אך במקומו קמו הרבה מנהיגים בעיניי עצמם שמבקשים לנצל את הכאוס כדי לבסס שליטה בשטח, ולא חוסכים שימוש בנשק. היומיום, מעיד כל מי שביקר שם, מורכב משוק המתמלא אט אט בקונים, אך לצידו אווירת מתח תמידית ועוני קשה ברחובות. והתושבים עצמם? הם ראו את מדינתם "משוחררת" וזוכה להשקעה של מיליארדים, אך עדיין לא החליטו אם המאמץ היה שווה את המחיר.
"אני חושבת שטוב להיוולד עכשיו בעיראק, אבל היה יותר טוב לפני המלחמה", אומרת לינא בשקט. ״לפני המלחמה הייתה בגדד בטוחה. יכולת לבקר חברים, לצאת להסתובב. היום החיים שלי ריקים. אף אחד לא הולך לפארק, אין מסיבות, אין פיקניקים יותר. לאנשים צעירים אין פה מה לעשות חוץ מבית ספר, בית, כנסייה או מסגד. קשה לי לזכור את החיים ההם בהשוואה למה שיש לי עכשיו".
פחות מובטלים, מיליוני עניים
סדאם חוסיין, צעיר סוציאליסט ששאב את השראתו מסטאלין, נכנס לפוליטיקה העיראקית בשנת 1956. הוא הצטרף באותה שנה למפלגת הבעת', השתתף בניסיון התנקשות כושל במנהיג הצבאי הגנרל עבד אלכרים קאסם, וב-1959 הוכרח לברוח מעיראק לגלות של ארבע שנים בקהיר. עם חזרתו טיפס מהר יחסית בסולם הדרגות, וב-1979 הפך לשליט עיראק הרשמי כשלקח את תפקיד ראש הממשלה, יושב ראש משמרת פיקוד המפכה והמפקד הראשי של הכוחות המזוינים.
במדינה שבה הפוליטיקה תמיד הייתה משחק אלים, חוסיין היה כישרון טבעי: כבר בשנת 1980 החליט להיכנס עם צבאו לאזור מערב איראן כדי לנטרל "איום חדש" מכיוון הרפובליקה האסלאמית המתהווה, ובכך הכניס את מדינתו למלחמה של שמונה שנים שגבתה כמיליון קורבנות. בהמשך ביצע טבח בנשק כימי בעשרות אלפי כורדים בצפונה של עיראק, פלש וכבש את כווית, שלח סקאדים לעבר ישראל במסגרת מלחמת המפרץ הראשונה – ולאורך כל הזמן הקפיד לבסס את מעמדו כשליט רודן ואכזרי שמפר על בסיס קבוע זכויות אדם באזרחיו המרודים, בזמן שהוא חי בארמונות מפוארים שבנה מכספי המדינה.
נפילתו הגיעה כאמור בשנת 2003, עם פלישת כוחות מדינות הקואליציה בראשות ארה"ב של ג'ורג' בוש. הסיבה הרשמית לכיבוש הייתה שבידיו של חוסיין נשק רב להשמדה המונית שעלול לסכן את העולם – וכן, זה נשמע לכם מוכר – אלא שרבים מאמינים עד היום כי המניע האמיתי היה רצון להשתלט על מאגרי הנפט העיראקיים. עם רגע מתן ההוראה, הצבא העיראקי לא הצליח באמת להעמיד התנגדות משמעותית אל מול כוחות הקואליציה, ותוך זמן קצר נכבשה המדינה כולה. ג'ורג' בוש מיהר להגיע לאחת מנושאות המטוסים של ארה"ב ולהצהיר כי "המלחמה נגמרה" – אלא שבדיוק החלה בשטח התנגדות עממית של קבוצות גרילה מקומיות, שגררה את קרב הכיבוש הקצר למלחמה תובענית ואלימה במיוחד.
״ראיתי כל כך הרבה אנשים מתים ברחוב, נלחמים אחד בשני", נזכרת לינא. "היום כבר קשה לי להרגיש עצובה כשאני רואה תאונה נוראית כי בתקופה ההיא הלב שלי התמלא בכל כך הרבה עצב, שבאמת צריך מינון גבוה כדי לחדור אליו. יש לי חבר שאחת הפצצות הורידה לו את כל צד ימין של הפנים. עד היום הוא הולך ברחוב עם היד דבוקה לפנים, שאף אחד לא ידע. כמוהו כל העיר".
מוסטפא (18), שכותב על עצמו בפייסבוק שהוא ״תלמיד כשאפשר אבל בעיקר עובד״, דווקא היה אופטימי כשראה את האמריקאים מגיעים. הוא גר עם משפחתו בעיירה קטנה ליד בגדד, ועם הפלישה והלחימה המאומצת בעיר בין כוחות הקואליציה לחייליו של חוסיין, הצטופף עם כל אחיו במשך עשרה ימים בחדר השירותים שבדירתם החשוכה. בלי חשמל, בלי חימום, עם רעב שמלווה אותו עד היום. בעשור שעבר מאז, הוא טוען, אורחות החיים המוכרים לו השתנו מהקצה אל הקצה. העיירה השקטה שלו התמלאה מהומות, והוא עצמו לא מעז לצאת גם עכשיו מביתו ללא נשק אישי צמוד. את היום האחרון בבית הספר פספס כי כל הכבישים נחסמו, והדאגה המרכזית שלו לדבריו היא שמישהו מהחמושים הרבים בסביבה יאנוס את אחותו.
ויש גם את העניין הכלכלי: מתוך שבעת המבוגרים שבמשפחתו של מוסטפא, רק שניים עובדים – אחד מהם, עוזר משפטי בהכשרתו, מוכר לימונים בשוק המקומי. החמישה האחרים מצטרפים ל-16 אחוז מהעיראקים המובטלים. מדובר אמנם בצניחה משמעותית מנתוני העבר (ב-2003 60 אחוז מהתושבים היו מובטלים), אך היא עדיין מטרידה את נשיא עיראק הנוכחי ג’לאל טאלבאני, שכן אחוז העיראקים העניים נותר גבוה והוא עומד היום על כ-25 אחוז. למעשה, ולמרות העלייה האחרונה בייצוא הנפט העיראקי, עדיין חיים במדינה כשישה מיליון רעבים. משרד התכנון העיראקי הודיע לאחרונה כי יזדקק לכמעט 7 מיליארד דולר כדי להפחית את התופעה.
״אין דבר שאפשר לעשות היום מלבד להתקיים, כי המחירים עולים כל הזמן ואין עבודות אמיתיות", אומר מוסטפא. "אלה שכן מוצאים משרות עובדים כפועלי יום, ויש רק מעט אנשים שמרוויחים טוב, אנשים בממשלה. הם מנצלים את זה שהמערכת דפוקה".
מה משאיר אותך כאן אם כל כך קשה?
״מה זאת אומרת? 'מולדתי מולדתי, כבוד ויופי, רוממות ותפארת, בגבעותייך חיים וגאולה, ברכה ותקווה, באווירך, באווירך' (הבית הראשון של ההמנון העיראקי - א״ב). זו המולדת שלי, ואני אוהב את עיראק על הטוב ועל הרע. חוץ מזה, גם אם הייתי רוצה, כשעוד היה בסדר רבים עזבו לסוריה. עכשיו לאן יש שם ללכת? מהפח אל הפחת״.
"הפלישה הכפילה כאן את כמות הטרור"
נראה שהיעדר הברירה היא שם המשחק בחייהם של הרבה עיראקים כיום. לרובם פשוט אין מפלט מהחיים במדינה הזאת, הבונה את עצמה מחדש בייסורים רבים. אלו שמצליחים לבנות לעצמם חיים חדשים במקום אחר נחשבים כאן לברי מזל, והם גם מסוגלים לראות את המציאות מנקודה חדשה. כזהו אסד, כורדי בן 28, שחי כיום באזור כורדיסטן שבאירן. הוא מבקר לא מעט בעיראק, שעד לפני חמש שנים הייתה ארצו, ומספר שזאת תמיד חוויה מורכבת.
"אני שמח שסדאם חוסיין נפל אבל אני מודה שזו שמחה מהולה בעצב", הוא אומר. "אז נכון, בעיראק החשמל עדיין לא סדיר וגם לא שירותי המים, ובאיראן אנחנו יותר מרוצים, אבל צריך לדבר דוגרי - האזרחים כולם וגם אני מתגעגעים לסדאם. פעם היה סדאם אחד, היום יש מאה סדאמים בכל רחוב. אני כבר לא יודע מה אני מעדיף".
גם חדיג'ה, נערה בת 19 מפאתי בגדד שגדלה אל תוך המלחמה, מעיזה להשמיע געגוע לרודן המנוח. אז נכון, הוא התעמר באזרחיו והשליט טרור במתנגדיו – אבל לפחות הוא היה אחד משלהם. "סדאם הרג המונים, אבל כך גם הפלישה והטרוריסטים החדשים", היא אומרת. "ברור שבתקופה של סדאם שהיה רצח המוני במקרים רבים ושמתקפות הגז שלו על הכורדים היו מזעזעות, אבל בואו נסתכל על זה כמו שצריך: גם המתקפות על אזרחים לבנים בזימבבואה והמאבקים לחירות הפרט בסין היו קשים. איך שלא תסתכל על זה המציאות ברורה –האמריקאים נכנסו בשביל רווח נפט וציפו לצאת מזה בקלות. התירוצים הראשונים היו שלמדינה יש נשק להשמדה המונית. זה בולשיט ועכשיו כולם יודעים את זה".
צריך לזכור שבזכות האמריקאים מתקדמים אצלכם כעת לעבר דמוקרטיה אמיתית.
״האמן לי, אני יודעת היסטוריה. השורה התחתונה היא שהפלישה הכפילה כאן את כמות הטרור, והיום כמעט כל מי שרוצה לעשות פיגוע נכנס לגבולות עיראק. הכל קרה כי העם העיראקי כל כך כעס על הפולשים, וכל הרצון הזה להרוג אותם חבר לקנאות דתית וגרם לנו להתחבר לתוקפים במקום לברוח. זוכר מה קרה בצפון אירלנד כשהאנגלים נכנסו?"
חדיג'ה מתארת מציאות קשה, במסגרתה הזרמים האורתודוקסים בעיראק הקצינו בשנים האחרונות והחלו להילחם זה בזה ביתר שאת. למרות שמוסטפא מדגיש כי ״לא מעניין אנשים היום אם אתה סוני או שיעי", ספירת הגופות ממאבקי הסונה בשיעה מספרת סיפור אחר ומבהירה כי הדת היא עדיין נושא רגיש מאוד. איברהים למשל מספר שלפני המלחמה התגאה בהיותו נוצרי אך היום הוא חושש להתבלט. לפני שנתיים הותקפו מתפללים בכנסייה הסורית הקתולית בבגדד, מרחק הליכה בלבד מהכנסייה שלו, ו-58 נרצחו. בחודשים שלאחר מכן החלה רדיפה אחרי נוצרים ויהודים בכל רחבי המדינה. ״זה מצב שאפילו לא יכולתי לדמיין לפני המלחמה", הוא אומר. "בזמנו, השכן שלי היה יהודי ושאר הבניין מוסלמי, והיינו עושים הכל ביחד, כמעט כמו משק בית אחד. עכשיו הכל הרבה יותר מסוכן".
הקולנוע מת בבגדד?
אלא שבתוך כל הקושי היומיומי הזה, מתברר, יש גם ניצנים אמיתיים של שינוי, ניסיונות להעניק תקווה וליצור הזדמנויות במדינה שכבר עשר שנים עוברת ממאבק למאבק. לראייה: ביום שבת הקודם הוכרזה בגדד רשמית כבירת התרבות הערבית לשנת 2013, וברחובות בגדד, מספרים התושבים, כבר ניתן להרגיש רוח חדשה של שינוי: בתי האופנה המקומיים בפריחה, קונצרטים, סרטים והצגות תיאטרון – שהיו אסורים בתקופתו של סדאם – מתקיימים בתדירות גוברת, ובקרוב יערכו כאן מספר תערוכות ספרות ואמנות, כמו גם שולחנות עגולים וכנסים בנושאי מסורת וארכיאולוגיה. ״הפסטיבלים הקרובים יהוו הודעה ברורה לעולם שהמצב בבגדד השתנה", אמר בהודעה לעיתונות דובר משרד התרבות עבד אלקאדר אלגב'יל. ״בגדד היא עיר עשירה בהיסטוריה ובתרבות וכבר אינה עיר של פצצות, מוות וקונפליקט".
משרד התרבות המקומי, כך עולה מפעולותיו האחרונות, מנסה להשיב את בירת עיראק את מעמדה שאבד עם הפלישה, אך לא ברור האם העיר העקובה מדם מוכנה לקבל מחדש את מקומה כיהלום העולם הערבי. תשאלו את סעד האשם עבדאללה, שב-2003, עם פרוץ המלחמה, החליט להסב את הקולנוע הנטוש שלו לבניין משרדים. ב-2009, כשנדמה היה שהאווירה סופסוף נרגעה, המיר את המקום חזרה לקולנוע – רק כדי לסגור אותו חודש אחר כך. ״עכשיו אני מבין שהקולנוע והתיאטרון מתו בנפול בגדד,״ הוא מכריז. ״אני חושב כבר שעדיף לי להרוס אותו, מאשר להשאיר את השאריות לעכברים״
אמירה, בת 32 מבגדד, דווקא מחפשת מקומות חדשים בעיר לצאת אליהם. היא מודה שהיא לא מרגישה בטוחה ללכת ברחוב, אבל לעיתים היא מתגברת על הפחד ויוצאת למסע קניות קצר. יש לה עבודה מסודרת, והיא מספרת שמצבה הכלכלי של משפחתה דווקא השתפר בשנים האחרונות. המדד מבחינתה הוא "מדד המכונית": ב-2003 החזיק אביה מכונית דגם 82, והיום הוא מתנייד בגאון עם מאזדה משנת 2011. ״חיינו טובים, עד כמה שאפשר. לעומת שלטון סדאם הכל מעולה", היא אומרת. "חוץ מהמצב הביטחוני אני באמת מרגישה הקלה".
והמצב אכן קשה: את שנת העשור לפרוץ המלחמה "חגגו" בעיראק עם 98 הרוגים ולפחות 240 פצועים בהתקפות האחרונות של ״דולת עראק אלאסלאמיה״ (מדינת עיראק האסלאמית), ארגון גג למספר קבוצות מרד עיראקיות. מטרתם הפעם הייתה כוחות ביטחון עיראקים ואזרחים שיעיים, והם הזהירו מפני "ימים של דם".
"דודה שלי מתה בפיגוע של מכונית תופת, וזה היה הרבה אחרי שסדאם הסתלק", מספר מחמוד, מהנדס בחברת נפט בבצרה. "בתקופה שהוא היה כאן נערים הלכו לצבא בגיל 15 ובקושי היה אוכל, אבל היו לו את היתרונות שלו. סדאם או לא סדאם, עדיין לא בטוח ללכת כאן ברחוב".