תחנה מרכזית - קומה 4
יש לה את הקסם האפל והאנושי שלה. התחנה המרכזית החדשה | צילום: עודד קרני
הצעירה שהתאבדה בקפיצה מהקומה השביעית של התחנה המרכזית החדשה לפני ארבע שנים לא הייתה הראשונה שעשתה זאת. היו כבר כמה לפניה, שבחרו דווקא במבנה המגושם והמוזנח, כדי לסיים בו את חייהם. אבל משהו בפניה של אותה בחורה, בת 28 במותה, נצרב בזכרונו של דורון בנימיני, קצין הבטחון של התחנה, לנצח. "אני זוכר את העיניים שלה, שהתגלגלו כשהיא ניסתה להגיד לי משהו, רגע לפני מותה", הוא משחזר, "למרות הפנים המרוסקות, אפשר היה לראות כמה היא יפהפייה. זה היה סיפור של אהבה נכזבת. בתוך המכנסיים שלה מצאנו ארבעה מכתבים שהשאירה לבני משפחתה. בתוך כל מעטפה היו גם אלף שקלים".

אהבה נכזבת זו הגדרה קולעת גם לסיפורה הכולל של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. היא אפילו נמצאת בגיל המתאים – באוגוסט הקרוב ימלאו לה 20 שנות פעילות. נערה מלאת אופי, מבית קשה, שאי אפשר שלא לחוש משהו כלפיה: נוסטלגיה, רתיעה, צער או חיבה. גם כיום, כשהפכה למבנה מתפורר, ספוג בריח שתן, המשרת בעיקר את הפליטים והעובדים הזרים – עדיין יש לה, לתחנה, את הקסם האפל והאנושי שלה.

בנימיני, 38, מכיר את הקסם הזה היטב. כמעט מכור לו. 17 שנים הוא עובד כאן – התחיל כמאבטח רגיל והתקדם עד תפקיד ראש מערך האבטחה, החולש על 120 עובדים ועל מוקד המצויד בכ-100 מצלמות. כל בוקר שלו נפתח בשעה 06:45 בדיוק, עם תדריך קצר שהוא מעביר למאבטחים של  משמרת הבוקר – כ-20 במספר, כמעט חצי מהם נשים, שרבים מהם יגויסו בעתיד לשורות המשטרה והיס"מ. לאחר שכולם מתפזרים לעמדותיהם, הוא רומז לי בתנועת ראש לבוא אחריו ומתחיל לצעוד במהירות במסדרונות. "אני תמיד אומר למאבטחים שלי שהתחנה המרכזית היא כמו טירונות", הוא אומר כשאנחנו נכנסים עמוק יותר למסדרונות האפלים של המבנה. "מי שעבר כאן ושרד – יוכל כבר לעבור הכול".

תחנה מרכזית - הטלפונים הציבוריים
חללים מתפתלים שמהווים זירה נוחה לתקיפות ולמקרי שוד | צילום: עודד קרני

כמו סרט אימה ישראלי

קומה 7 היא החדשה ביותר במבנה המרכזית כיום – כולה בת עשר. אומנם פועלים בה מסופי האוטובוסים של "דן", אבל פרט לכך, לא תמצאו בה בה עסקים או חנויות. במקום זאת, מתנוססים על הקירות עשרות ציורים של אמני רחוב, המקנים לה לוק מוזר אך חינני של גלריה אורבאנית מפוייחת. 

בנימיני חולף ליד כמה חיילות שהשכימו קום, מכוון אותנו לפינה אפלה ומאיר אותה בעזרת הפנס שלו. אלומת האור חושפת פיר מעלית, שאינה פעילה. "לפני כמה שנים מאבטח שלנו מצא שם למטה בחור אתיופי, שנפל מהקומה השישית", הוא מציין בלקוניות, "הוא שבר את שתי הרגליים ושכב יומיים, עד שמצאנו אותו במצב של אפיסת כוחות. אם לא היינו עושים כאן סיורים יומיים הוא לא היה נמצא לעולם".

המאבטחים של בנימיני מבצעים סיורים כמה פעמים ביום. מטרתם לוודא שאף אחד בתחנה לא מותקף, נחבל, או להבדיל – מסתנן לתוך המקלט האטומי העצום הממוקם כמה קומות מתחת לאדמה ויכול להכיל 16 אלף איש. אגב, זאת לא התשתית הבטחונית היחידה שנמצאת כאן: בקומות התחתונות של התחנה נמצא גם חדר גנראטורים ענק, שיכול לספק חשמל לכל תל אביב. אתם יודעים, לכל מקרה שלא יבוא.

תחנה מרכזית - דורון בנימני קצין האבטחה
"מי ששרד כאן – יוכל לשרוד הכול". דורון בנימני, קצין האבטחה | צילום: עודד קרני

"כל יום כאן שונה מקודמו ואי אפשר לדעת מה אנחנו הולכים למצוא", אומר בנימיני בעודו סורק בעיניו את העוברים ושבים, "באחד הימים היה לנו מקרה של אונס בחניון של התחנה. הנאנסת יצאה בבכי וסיפרה לבעלת חנות שהכירה מה קרה. בעלת החנות התקשרה אליי מיד ומסרה לי תיאור של האנס. סגרתי את כל השערים והתחלתי לסייר באזור, כשלפתע הוא מגיע מולי ושואל אותי איפה היציאה. לא רציתי להתעמת איתו לבדי, אז אמרתי לו בנחמדות שאקח אותו אל היציאה. הובלתי אותו לכיוון מאבטחים נוספים, כשלפתע הנאנסת הבחינה בו והתחילה לצעוק 'זה הוא, זה הוא!' הבחור התחיל להתפרע, ולא היה פשוט להשתלט עליו".

ובכן, אם זה עוד לא היה ברור, בנימיני מזכיר שחלליה המתפתלים של התחנה המרכזית החדשה מהווים זירה נוחה לתקיפות ולמקרי שוד, שיכולים להתרחש כאן כמעט באין מפריע. מסדרונות חשוכים, מקלטים, מעליות לא פעילות, חדרי מדרגות נידחים – אין ספק שאפשר לצלם פה יופי של סרט אימה. "הייתה תקופה שפעל כאן שודד סדרתי", הוא מספר בזמן שאנחנו יורדים קומה, "הוא היה מתחזה למאבטח, מוביל אנשים לפינות חשוכות, ואז שודד אותם באיומי סכין. יום אחד הוא שדד בחור עיוור ואז נשבעתי שאני לא נח עד שאני תופס אותו. זה לקח קצת זמן אבל בסוף הצלחנו. כשלקחתי אותו למשטרה התקשרתי לעיוור, שהגיע עם דמעות בעיניים כדי להודות לנו".

קומה 6 היא הקומה של "אגד", והיא שוקקת חיים למרות שעת הבוקר המוקדמת. בנימיני מכיר את כולם, מחליף ברכות בוקר טוב עם בעליה של שווארמייה ועם עובדת בחנות בגדים. אנחנו עוברים ליד חדרי השירותים והוא מציץ פנימה ומספר על חייל שהתאבד כאן. "הכניס את הנשק מתחת לגרון וירה צרור", הוא אומר, "בהתחלה חשבנו שזה פיגוע". אחר כך הוא מצביע על מעקה בצמד למדרגות הנעות ומציין: "מכאן ניסתה פעם מישהי, ששוקלת יותר ממאה קילו, להתאבד. היא קפצה ושברה את כל הגוף, אבל לא מתה. לכל פינה בתחנה הזו יש סיפור, ולפעמים כמה".

תחנה מרכזית - הכניסה עם כל העובדים הזרים
בעיקר פליטים ועובדים זרים. מרפאה ציבורית בתחנה המרכזית | צילום: עודד קרני

גם ניסיונות לפיגועים היו כאן לא מעט. אנחנו נעצרים בשער הכניסה לקומה 4, ממש בפתח מדרחוב נווה שאנן, הלב הפועם של שכונת הפליטים והעובדים הזרים. "בוקר אחד הגיעה לכאן מחבלת עם מטען של 7 קילו, שהוסתר בתוך קופסת אבקת כביסה", מספר בנימיני, "היא השאירה את הקופסה וחמקה בלי ששמנו לב אליה. המאבטח שלי, בחור בדואי, קרא לי לבדוק את הקופסה החשודה ואני הזמנתי את חבלני המשטרה. פינינו את המתחם, חבלני המשטרה שהגיעו פירקו את המטען וגם את המחבלת הצלחנו לתפוס. זו הייתה אחת ההצלחות, אבל בתקופת הפיגועים היו כאן כמה וכמה מטענים שכן התפוצצו. אני זוכר במיוחד את הפיגוע ביום שישי בבוקר במדרחוב של נווה שאנן. אני הגעתי לשם ראשון ואת הריח לא אשכח בחיים".

אתה צעיר יחסית, נשוי ואב לילד קטן. איך שורדים בתפקיד כל כך קשה ואינטנסיבי?
 "אשתי באמת מפחדת, אבל אני מכור לאקשן. חייב מקום עם סף ריגוש גבוה".

קפה אתיופי, ספרים ברוסית

ואולי זה בכלל סיפור של קארמה רעה? בכל זאת, חוסר המזל הכלכלי מלווה את התחנה המרכזית החדשה מראשית ימיה. היוזמה לבנייה שייכת ליזם אריה פילץ ז"ל, שבשנות השישים גייס את האדריכל הנודע רם כרמי ז"ל במטרה לתכנן קניון ענק, ראשון מסוגו, שינצל את כוח הקנייה העצום של כמיליון איש אשר שעברו מדי שבוע במתחם התחנה המרכזית הישנה הסמוך. אלא שמהר מאוד התברר כי בתל אביב, חלומות לחוד ומציאות לחוד: מתחילת הבנייה, בסוף 1967, נתקל הפרויקט בהתנגדות חריפה של התושבים באזור, עד שהבנייה הופסקה בשנת 1976, בשל קשיים כלכליים של הקבלנים. שבע שנים עמד השלד נטוש בלב השכונה, עד שב-1983 רכש את המקום הקבלן מרדכי יונה, מבעלי קבוצת "חפציבה", והבנייה חודשה.

באוגוסט 1993 נפתחה התחנה סוף סוף, תחת השם הרשמי "קניון תל אביב", ובמעמד ראש הממשלה דאז יצחק רבין ז"ל. העיכובים הרבים הובילו לכך שכבר עם פתיחתה היא נחשבה מיושנת, והתגלו בה בעיות רבות: רוב שטחה לא נוצל לתחבורה ציבורית, וחלקו לא נוצל כלל; ההתמצאות בה התגלתה כמסובכת ולא ברורה והרציפים היו רחוקים זה מזה. עם השנים המצב התחזוקתי רק החריף, והתחנה נותרה גוף מבודד שלא באמת מתקשר עם מערך התחבורה מסביב. כך, למשל, למרות שרק מאות מטרים ספורים מפרידים בינה לבין תחנת רכבת "ההגנה" הסמוכה, מעולם לא נוצר קישור בין השתיים.

תחנה מרכזית - בזאר בגדים בקומה 5
מסדרונות סבוכים, פינות אפלות - וקומה שלוש ססגונית ועליזה | צילום: עודד קרני

ובכל זאת, אלו שמבלים כאן מדי יום מתעקשים להזכיר שלא הכל רע. בנימיני אמנם מצייר תמונה מפחידה ומדכאת, אבל במקביל מהלך בבטחה בקומות מלאות החנויות והגלריות, אשר חושפות במבנה הזה צד נוסף, שונה לחלוטין ומלא בצבע. הבולטת מכולן היא הקומה השלישית, שמאכלסת בין היתר את "רחוב הנעליים", ה"רחוב הפיליפיני", וה"מדרשוק" הססגוני. בקצה הקומה, ממש מתחת למדרגות הנעות, מתחבאת לה חנות יד שנייה אלגנטית של ספרים ברוסית. מחוץ לחנות ניצבים מדפים צנועים, הגדושים בספרים מצהיבים מרוב יושן – ובפנים, מספרים הלקוחות, יש עולם אחר, רחוק מכאן שנות אור.

בקומה הרביעית מתחבאת עוד פנינה שובת לב – "אפרו שופ", חנות ייחודית המייבאת בייבוא אישי את כל מה שקשור לתרבות אתיופיה. תוכלו למצוא כאן פולי קפה הנקראים "בונה", סרטים ודיסקים של מוזיקה אתיופית, מוצרי טיפוח, כלי בית מסורתיים, שמלות לבנות ("קמיס") וגם חליפות חגיגיות לחתן ולכלה ("קאבה"). "פתחנו את החנות לפני 13 שנים, כדי לתת מענה לבני העדה האתיופית, שרצו שיהיה להם בישראל את מה שהיה להם באתיופיה", מספר טדי הבעלים. אני מצטייד בשקית פולי קפה ובסט כוסות ייחודי, שנמכרים בצירוף הוראות הכנה קפדניות של טדי: "לבשל לאט לאט, עד שהריח משגע אותך".

אפרו שוק
קפה, סרטים, מוזיקה, מוצרי טיפוח, כלי בית ובגדים מאתיופיה. אפרו שופ | צילום: יריב פלג

הקומה החמישית, שנחשבת לקומה האמנותית של התחנה, כוללת חלל ענק ומפתיע המשמש כגלריה מרכזית ומציג תערוכות מתחלפות. בצמוד אליו ממוקמים 25 חדרי סטודיו, אותם מקצה עיריית תל אביב לאמנים שיוצרים ופועלים במקום. שניים מהאמנים האלה הם גידי גילעם ויותם שפרוני, שפתחו כאן לפני כשנה את "סטודיו ספוג" – בו הם מעצבים, בונים ומוכרים רהיטים וכלי בית העשויים מחפצים שמצאו ברחוב. "המקום הזה הוא הצלחה מבחינתנו", אומר גלעם, "מחיר השכירות נמוך ויש כאן חללים גדולים ונוחים לעבודה. זה אולי לא המקום האידיאלי ביותר להזמין אליו אורחים, אבל אנחנו אוספים את מי שבא אלינו מהכניסה ומרככים עבורו את החוויה. בנוסף לזה, בכל יום אחרי הצהריים, מגיעים אלינו לסטודיו ילדים של מהגרי עבודה ואנחנו עושים איתם חוג יצירה, ככה שאנחנו  מרגישים מסופקים גם בעניין החברתי".

"אנחנו פוגשים אנשים שלא יוצא לנו לראות ביום יום ומתחככים בחיים האמיתיים, ולא בתדמית הגרועה שיוצאת לאיזור הזה דרך אמצעי התקשורת", אומרת איילת משיח, מעצבת גרפית שפתחה לפני כשנתיים את סטודיו "אדרבא ואדרבא" יחד עם הצלמת גל בן זאב, כשלאחרונה הצטרף אליהם הצלם יקיר יעיש. העסק שלהם מתמחה "במיתוג עסקים וביצירת תכנים ויזואליים לחברות", ולדבריה – אין מקום טוב יותר לעשות את זה מאשר כאן.

מוזיאון היידיש בתחנה המרכזית החדשה
"יש כאן הרבה קסם". מוזיאון הידיש | צילום: אייל לנדסמן
סטודיו אדרבא ואדרבא
מתחככים בחיים האמיתיים. סטודיו אדרבא ואדרבא | צילום: יריב פלג

לא מלחיץ אותך לעבוד בתחנה?
"תראה, עד היום היו מעט מאוד מקרים לא נעימים, אבל אם אני כאן לבד בלילה, אני עדיין מקפידה לנעול את הדלת מבפנים. מצד שני, יש כאן גם הרבה קסם: אנחנו בהחלט מקבלים כאן השראה, שאני לא חושבת שאפשר לקבל במקומות אחרים".

ממש בסמוך למתחם ממוקם יהלום של ממש – "יונג יידיש", מוזיאון ובית לתרבות היידית. בחלון הראווה מוצגים ספרים וכרזות ישנות בשפה המיוחדת, ובפנים מתגלה חלל גדול, הכולל ספרייה של אלפי ספרים, מהם נדירים ביותר, וכן בית קפה ובמת תיאטרון. "היידיש זו תרבות בת אלף שנים, והמטרה שלנו היא להנגיש את העושר שבה לקהל הרחב", מספר איש התרבות מנדל כהנא, הרוח החיה שמאחורי המרכז. "אנחנו רוצים לעודד יצירה מקורית ועכשווית, ביידיש ובכלל. זה נהדר". 

האמנות תביא את השינוי?

השעה מתאחרת והרעב מתחיל להציק. התחנה המרכזית אמנם מציעה המון אפשרויות לאוכל מהיר ושומני – אבל בקומה 3, לצד חנויות לאביזרי מין ופאבים של מהגרי עבודה, מתחבאות גם שתי מסעדות זולות ומצוינות ממש: "תיאודורס" האתיופית ו"רסט פיליפינו", הפתוחה רק בסופי שבוע. אצל תיאודור אגאי, הבעלים של התיאודורס, יש מבחר מצומצם אבל משובח –  מנה בשרית של "טיפס" או "קאיוואט", בליווי הפיתה האתיופית אינג'רה, ותג מחיר מחמם לב של 30 שקלים בלבד.

מסעדת תיאודורס
מסעדת תיאודורס האתיופית | צילום: יריב פלג
בעלי העסקים כאן, עולה מהר מאוד מכל שיחה, מחכים לשינוי שיבוא: כבר שנים ארוכות שהם נאבקים בתדמית הנוראית ובאלימות המאיימת, וכעת הם נתלים בכל שביב רכילות על שינוי מקיף ושיפוץ מאסיבי. על הנייר, אין להם הרבה למה לצפות – כיום נמצאת התחנה בבעלותם של אנשי העסקים קובי מימון וחיים צוף, שרכשו את חובותיה מבנק דיסקונט לפני כשלוש שנים, אולם הספיקו להתייאש ממנה במהרה. לבקשתם, הכריז בית המשפט בשנת 2011 על הקפאת הליכים והעביר את הניהול לידי קבוצת נאמנים. הסיבה: חובות כספיים בגובה 250 מיליון ש"ח שבהם שקועה התחנה, שמימון וצוף אינם מוכנים לשאת בהם לבדם.
התחנה המרכזית במספרים
נעים להכיר: התחנה המרכזית החדשה

אם יבוא שינוי, הוא יגיע מעיריית תל אביב, אשר מקדמת תוכנית שאפתנית חדשה, לפיה תפונה התחבורה הציבורית מהתחנה ותפוצל לשני מרכזי תחבורה מטרופוליניים: בצפון – בסמוך לתחנת הרכבת מרכז, ובדרום – בסמוך לצומת חולון. על פי התכנית, שטח התחנה המרכזית החדשה ייפתח לשימוש למלונאות, למגורים ולשטחי ציבור – אך כרגע, לא ברור מתי כל זה יקרה, אם בכלל. אם תשאלו את מנכ"ל התחנה בשלוש השנים האחרונות, אל"מ (במיל')  מיקי זיו, אין טעם לבזבז זמן על חלומות רחוקים, וצריך להשקיע בכאן ועכשיו.

"ההתמודדות עם התדמית של המקום היא האתגר הגדול ביותר שלי", הוא מודה. "חודשיים אחרי שהגעתי לכאן, הבנתי שלמרות שכל העובדים כאן מסורים ונאמנים ועושים עבודה מעולה, לבניין הזה יש תדמית פשוט נוראית. החלטתי לנסות להתמודד איתה בדרך מקורית, דרך האמנות, והאמת היא שזה מתחיל לעבוד. לפני שלושה חודשים הצגנו בקומה 3, בשיתוף מרכז מנדל לתרבות, אופרה מקורית בשם 'איבון', עם שתי הופעות שמשכו מאות אנשים. בתחנה פועלים גם באופן קבוע שלושה תיאטראות, והעניין האמנותי יוצר שינוי גם מבחינה תקשורתית. פתאום עושים עלינו כתבות שלא קשורות לאונס או רצח. החלום שלי הוא להפוך את התחנה ל'סוהו' של תל אביב, ואם יהיה שיתוף פעולה ונצליח לגייס כסף, השמיים הם הגבול".

מה כרגע מעכב אתכם?
"תראה, זה אחד המקומות הקשים לניהול. הוא אתר עם חשיבות ציבורית גדולה, אבל יותר מ-50 אחוז מהעסקים כאן נמצאים בבעלות פרטית, ככה שאני כמעט ולא מסוגל להתמודד עם הפרות מצידם, כמו פלישה לשטח או זיהום. כשאני פונה לעירייה או למשטרה ומבקש עזרה, אומרים לי שאני מקום פרטי ושאתמודד לבד. מה שעשיתי זה להקים מוקד מאויש 24 שעות ביממה, השולט גם על ענייני הביטחון אבל גם מספק מענה לכל שאלה או בקשה מצד בעלי העסקים, ממש כמו מוקד עירוני. המקום הזה הוא ממש עיר, וצריך להתנהג אליו בהתאם".

תחנה מרכזית - מיקי זיו המנכל
"התדמית של המקום היא האתגר הכי גדול שלי". מיקי זיו, מנכ"ל התחנה | צילום: עודד קרני

זיו מתגאה בשני בתי כנסת ושתי כנסיות, אחת מהן פיליפינית, הפועלים בתחנה, ומוסיף כי במקום גם קיימת מרפאה חדשה וגדולה לפליטים ועובדים זרים, וגם שני גני ילדים. מבחינתו, יש כאן פוטנציאל אדיר לשילוב תרבויות כמו ברובעי הערים הכי אופנתיות בעולם –  אבל אם תשאלו את בעלי העסקים בתחנה, הם יציגו מציאות הרבה פחות אופטימית. "נו באמת, הישראלים פשוט מפחדים להגיע לכאן", אומר הספר רמי דוידוב. "אני כאן עשר שנים ובהחלט מרגישים ירידה במספר הלקוחות. יש לי קליינטית מרמת אביב שהמליצה עליי לחברות שלה,  אבל הן לא רוצות לבוא. גם ילדים אני כמעט ולא רואה כאן, אולי כי המקום מוזנח מאוד. את מנורות הניאון שברחבה מחוץ לחנות שלי קניתי ביחד עם בעלי החניות הסמוכות, כי ההנהלה לא עשתה את זה בעצמה. לדעתי צריך לשכנע חברות גדולות לפתוח כאן חנויות אאוטלט ועודפים. זה ימשוך הרבה קהל".

פרויקט מסקרן במיוחד שראה אור לאחרונה ועשוי לסייע בשיקום התדמית של התחנה הוא "מדריך למשתמש בתחנה המרכזית" – ספרון כיס הכולל טקסטים עיוניים, מסמכים ארכיוניים, ראיונות ויצירות גרפיות יפהפיות, כולם קשורים בתחנה. על הספר חתומים האדריכלים הצעירים טליה דוידי ואלעד הורן, שמנחים במקביל גם סיורים ברחבי התחנה המרכזית, בתשלום סמלי. הסיורים מאפשרים לכל המעוניין ללמוד על ההסטוריה של המקום ולגלות את כל הפינות הנסתרות והסיפורים המסקרנים המסתתרים מאחוריו – ולפי השניים, לא חסרים כאלה. "ככל שהעמקנו במחקר, הבנו עד כמה רחב העניין בתחנה וכמה רלוונטי העיסוק בה", כתבו בהקדמה לספרון, במסר מדויק במיוחד.  "אנחנו מאמינים שכדי להשפיע על עתידה של התחנה, יש להבין את ההיסטוריה שלה ולהכיר אותה כפי שהיא כיום, חפים מדעות קדומות".

>> לכל כתבות המגזין