ביום שישי לפני כשבועיים, עורך הדין ברק כהן היה בדרכו להופיע עם הלהקה שלו, תזמורת יאפא, כשלפתע מחזה חריג צד את עינו. בצד השני של הרחוב, לא רחוק מביתו שבשכונת הצפון הישן בתל אביב, פסע בבטחה חבר הכנסת דני דנון עם בתו. כהן, שבין כובעיו הרבים הוא גם במקרה אחד מפעילי המחאה הבולטים בישראל בשנים האחרונות, לא יכל לעמוד בפיתוי. כמה רגעים אחר כך הוא כבר כיוון את מצלמת הסמארטפון שלו אל מי שכיהן עד לא מזמן כסגן שר הביטחון, והחל לשאול שאלות.

"תגיד, את הילדה אתה מלמד לשנוא ערבים? איך אתה מחנך את הילדה שלך, לגזענות גם כן?", הוא שאל בסרטון שמאז הספיק כבר לחרוך את הפייסבוק. משלא קיבל תשובה פנה לילדה: "את שונאת ערבים או שאת חושבת שהם צריכים לחיות איתנו בשוויון?".

כמה ימים לאחר מכן התארח דנון ב"צינור לילה" והגיב לסרטון: "אפשר להטיח ביקורת באישי ציבור, זה לגיטימי, אבל מה שראינו פה זאת אלימות מילולית", הוא אמר, "את הילדה שלי, ושל כל נבחרי הציבור, בואו נשאיר בצד". כהן, מצדו, לא נשאר חייב: "מה שהוא מחשיב כלגיטימי וכלא לגיטימי זה לא מה שאני מחשיב", הוא מסביר לי. "הוא מפרסם בדף הפייסבוק שלו שראוי להחריב בתים של משפחות של טרוריסטים כאמצעי הרתעה, גם כשבני המשפחה חפים מפשע. בשבילו זאת לא אלימות אלא אהבת המולדת. מנגד, לשאול אותו ואת הבת שלו על ערך השוויון, זאת אלימות. אנחנו נשענים על תשתית ערכית הפוכה. זה ברור שיש חוסר נעימות אצל איש משטר לקבל בהפתעה דיאלוג מול אזרח. שיתרגלו. אגב, אין לי משהו אישי נגדו. באותה מידה זה יכל להיות גם איש מרצ או חד"ש. אני לא מבחין על פי עולם המושגים המקובל פה של ימין ושמאל. זה לא מעניין אותי".

למה לא?
"העיסוק שלי הוא במערכת יחסי הכוחות המעוותת בחברה, והניסיון להתמודד מול המערכת הזאת. אלה קיימים גם אצל מי שמזהים את עצמם כשמאל. אני לא רואה בזהבה גלאון מישהי שפועלת לשנות את מערכת יחסי הכוחות המעוותים. מה שמעסיק את דנון, כמו עוד קבוצה גדולה של אנשי משטר, זה מה יביא אותם למשרה יותר בכירה. הרי ברור שהאמירות שלו בקבינט שהוא ידע שיביאו לפיטוריו, הניסיון הזה לאגף מימין, זה מתוך איזו מחשבה שהציבור עכשיו צמא לגישה יותר כוחנית. הוא לא מדבר את מה שבתוכו כי אין לו תורה משל עצמו, הוא מדבר את הניחוש שלו לגבי מה שאנשים אחרים רוצים לשמוע, והגישה הזאת, של 'מה שהולך היום בשוק', מאפיינת את 120 החלאות שיושבים בכנסת. בגלל זה הם נראים ככה".

ברק כהן
"ציונות לא קשורה ליהדות". ברק כהן | צילום: זיו שדה
חתרן בלתי נלאה

מי שמכיר את מעלליו של עו"ד ברק כהן, ששיטות המחאה היצירתיות והפרובוקטיביות שלו כבר זיכו אותו בכמה כתבות בעבר, לא הופתע מהסרטון הזה. בקיץ 2011 הוא הפך לעורך הדין הצמוד של מחאת האוהלים, זה שייצג מאוחר יותר את מרבית הפעילים החברתיים שהוגשו נגדם כתבי אישום. בה בעת הוא נרתם בהתנדבות למטרות נוספות, בהן המאבק של התא הקיצוני של אוהדי בית"ר, "לה פמיליה", להחלפת הנהלת ומאמן הקבוצה, והמאבק של החרדים נגד גיוס בכפייה. המשותף למאבקים אלה, מבחינתו, הוא הניסיון של הממסד להפעיל כוח, לעיתים פיזי ממש, על קבוצה מסוימת, במטרה להשתיק מחאה לגיטימית.

הפעולות החתרניות החוזרות ונשנות שלו נגד משטרת ישראל הובילו לפתיחת תיקים מרובים נגדו בהאשמות כגון העלבת והטרדת עובד ציבור, רובם ככולם גוועו בטרם הולידו כתבי אישום. באחד המקרים תלה כרזות בדבר שוטר שלכאורה הטריד מינית פעילות חברתיות, ובמקרה נוסף העלה ליוטיוב שיר מחאה בשם "נחש ירוק עיניים מסתובב ברחובות" שמדבר על שוטר אחר ש"מכה ללא רחם בכל הילדים". שירי המחאה של כהן זיכו אותו בכינוי "העורך דין המזמר".

לפני כשלושה חודשים הגיע כהן לפתחה של מפקדת יחידת להב 433 בלוד, בעקבות הפרסומים על מעורבותו של ניצב לשעבר מנשה ארביב בפרשת פינטו. כמה חודשים לפני כן הוא נחקר באותה תחנה ממש, אבל הפעם הוא הגיע לשם חמוש בצלם ובמגאפון והכריז בחגיגיות: "מפקד להב 433 חשוד בטובות הנאה ושוחד ובאנו להגיד לו תודה שהוא מחריב את מדינת ישראל, בדיוק כמו שצריך", הוא קרא. "באנו גם לברך שתמשיכו לתת מכות, תמשיכו לתפור תיקים, תמשיכו לשבש הליכים. כל עבירה שאתם עושים עוזרת לנו להחריב את מדינת ישראל בדיוק כמו שאנחנו רוצים, כדי לייסד משטר חדש".

כשברק מדבר על כינון משטר חדש, הוא לא צוחק. מבחינתו, המשטר הציוני מתקרב לקצו. "הפעולה הפוליטית שלי היא להחליף את מדינת ישראל במשטר אחר, דמוקרטי. כרגע מדינת ישראל היא לא מדינה דמוקרטית ולא יהודית, היא מדינה ציונית. מערכת החינוך עבדה פה טוב-טוב כדי לטשטש את ההבדל המהותי בין משטר ציוני לבין משטר יהודי. הציונות לא קשורה ליהדות, הציונות היא תנועה שהציעה לעם היהודי פתרון על ידי החלפת התוכן של הדת היהודית לתוכן של זהות לאומית".

ברק כהן
"כל כולך זועק ערביות, אז מה אתה מתבייש?" | צילום: זיו שדה
מה לגבי החוק שאוסר לפתוח חנויות בשבת, או למכור חמץ בפסח? איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה סמכויות מרוכזות אצל הרבנות?
"אם כל הקונספט של מדינה יהודית מתמצה בתקנת עזר עירונית לסגירת עסק בשבת או בחג, זאת בדיחה. הרבנות היא באמת מוסד של שיתוף פעולה, מה שאני קורא לו משת"פיות, של קבוצות מהזרמים החרדים עם המשטר הציוני. זה כמו שטיבי הוא משת"פ של הציונות. הלוא המדינה הזאת לא הוקמה מתוך שותפות עם אדם כמו אחמד טיבי. הוא משתתף במשטר הציוני, אבל הוא לא שותף למשטר הציוני. לכן הוא וחנין זועבי תמיד יהיו בגדר זרים שצריכים להגיד תודה שנותנים להם את האפשרות לקחת חלק במשטר הציוני ה'נאור'. אותו דבר עם ש"ס והמפלגות החרדיות. הם תופסים את הרעיון הציוני כעבודה זרה וכרעה חולה. דבר התורה הוא בסופו של דבר זה שחל עליהם ולא דבר המחוקק. אז אין מדינה יהודית. יש מדינה שנשלטת על ידי בני אדם מן הגזע היהודי".

אתה מגדיר את עצמך כאנרכיסט?
"אני לא נגד משטר. אנחנו היהודים מתפללים כל בוקר 'ומלוך עלינו אתה לבדך', אבל זאת תפילה. בפועל אתה מכיר במשטר כרע הכרחי. אבל אני לא חייב לקבל את הרע מכל. בראשי אני רואה כאן פדרציה, לא משטר אחד שחל על כולם. יש פה יותר מדי קבוצות מכדי לכפות עליהם משטר משותף. הייתי שמח שאלה שקוראים לי אנרכיסט היו קוראים לי ככה אחרי שהם למדו תורות אנרכיסטיות, ולא כמילת גנאי שמתאימה לתעמולנים ולא לדיון אמיתי. אני לא חושב שהם קראו את קרופוטקין ואמה גולדמן לפני שאמרו את האמירות האלה".

"אני רואה את עצמי כערבי-יהודי"

כהן (37) גדל בשכונת מזכרת משה בירושלים. אביו, הרצל כהן, שהיה פנתר שחור בשנות השבעים, נטע בו את זרעי המחאה הפוליטית, גם אם המחאה של בנו לא מתרכזת בנושא העדתי. "אני שחור, מזרחי, משכיל ומאמין מתל אביב, שמתנגד למשטר - לאנשים קשה לשים אותי במשבצת", הוא אומר. "יש איזה עולם דימויים דפוק שנוצר פה, שהמזרחים הם הימין והאשכנזים זה שמאל, מין חיתוכים כאלה שאני לא נכנס אליהם, לא נכנס להגדרות האלה, הרי ממילא אני שולל את עולם המושגים הזה. זה מייצר בלבול בעולם הדימויים שנצרב פה".

הוא עובד מזה שנים כעורך דין פלילי, וגר, כאמור, בצפון הישן של תל אביב, בדירה שכורה וצנועה עם זוגתו לאה ושתי החתולות שלהם. את הסלון, שמחובר למטבח, מקשט פסנתר ואוסף מרשים של תקליטים יוונים, וחוץ מזה יש גם חדר שינה ומרפסת קטנה. על חיי המותרות שמתלווים למקצוע שבחר הוא ויתר ביום שבו החליט להילחם במשטר. היקף הלקוחות הידלדל. "לכאורה זה אמור להיות הפוך, כי בכל זאת אני מתנגד לשלטון שמגיש נגד הלקוחות שלי אישומים. הם היו אמורים לחשוב שכדאי להם שמישהו כזה ייצג אותם", הוא מעיר בחיוך. "אבל ברוך השם הכל בסדר. לא נולדתי בכפר שמריהו, לא הייתי עשיר אף פעם, אבל שמח הייתי כל הזמן, ולעשות את מה שרציתי גם עשיתי כל הזמן, ואת זה אני לא יודע כמה אנשים עשירים יצליחו לקנות בכסף שלהם. יש לי הרבה חברים עשירים שאת מה שאני מרשה לעצמי לעשות, חשבון הבנק שלהם לא מאפשר להם".

בפועל, יש רק שני מוסדות שלטוניים שכהן מקבל על עצמו את תוקפם – אלוהים ואשתו. "אני לא תופס את משטר האדם כמשטר שיש בו קדושה, לא רואה הבדל בין הכנסת לוועד בית", הוא מסביר. "זה בסך הכל אמצעי לחיים משותפים, לא אמונה. אותו דבר לגבי דגל. בשבילי זה סמרטוט בד. זה לא אומר לי כלום. זה לא טלית. הלאומיות, מה שהיא עושה, היא מכניסה לתוך המציאות הגשמית אלמנטים של קדושה. במובן הזה מבחינה דתית-הלכתית עובדי העבודה הזרה הגדולים ביותר הם מי שמכנים את עצמם הציונות-הדתית, שהם בשבילי מפלצת דו-ראשית שלא יודעת להחליט לאיזה צד להתייחס, הרוחני או הלאומי. אלוהים או המדינה, הטלית או הדגל".

כהן מדבר בצורה רהוטה וצלולה. את המבטא המזרחי הוא לא מנסה להסוות, להפך – הוא אף מדגיש את העיצורים הגרוניים באופן שיש בו מימד של התרסה, או לפחות גאווה שורשית. "אני רואה את עצמי כערבי-יהודי, חד וחלק", הוא אומר. "הרבה מזרחים מתביישים להודות בזה, כי הם ספגו במשך שנים רבות תעמולה שאמרה להם שערביות היא האויב. ערביות היא לא אויבוּת, היא התרבות שממנה אני מגיע, והיא המוזיקה שאותה אני שומע. גם כשאתה הולך לחתונות אצל מזרחים-ימנים אתה שומע מוזיקה ערבית, והם רוקדים אותה ושרים אותה. אתה יודע מה היה שמו המקורי של הרב עובדיה יוסף? הרב עבדאללה. אנחנו ערבים, וזה מעודד כי אנחנו חיים בסביבה ערבית והשייכות למקום היא טבעית. זה הרבה יותר זר להיות אירופאי במרחב ערבי. גם במובן הזה הציונות היא נטע זר".

הרבה מזרחים לא מגדירים את עצמם כערבים, חלקם אפילו מצטרפים לקריאות של "מוות לערבים". מאיפה זה מגיע לדעתך? משנאה עצמית?
"אני לא יודע אם זאת שנאה עצמית, אבל זה בוודאי תולדה של מערך חינוך ועבודה טובה על התודעה שערביות היא האויב. ואז מתוך הרצון לברוח מלהיות מזוהה עם 'האויב', אז אתה אומר 'מוות לערבים'. זה לא משנה את העובדה שאתה ערבי. כל כולך זועק ערביות, אז מה אתה מתבייש?".

הצל שלי ואני

לפני פחות מחודשיים, בעקבות האלימות שהפעילו אנשיו של יואב אליאסי ("הצל") נגד מפגיני השמאל בהבימה, העלה כהן סרטון נוסף לערוץ היוטיוב שלו. הכותרת שנבחרה הייתה "אליאסי תזדיין", והלחן נלקח מתוך שירו של עומר אדם "תל אביב". מאז הסרטון כבר הוסר מיוטיוב עקב תלונות גולשים, אבל המסר של כהן עבר. "ההפגנה שאירגן הצל הייתה לגיטימית בעיניי, האלימות הפיזית שהופעלה כלפי אזרחים שדעתם שונה משלו, לא לגיטימית", מבהיר כהן. "בשלבים המוקדמים של ההתנהלות הזאת התחיל להיווצר דימוי של אליאסי כמי שצריך להיזהר ממנו, ואני אומר שחוששים רק מהשם. אם הוא חושב שאנשים צריכים לפחד ממנו, מצאתי ערך לבוא ולהגיד 'לא מפחדים ממך'".

אליאסי העלה סרטון שבו הוא וחבריו תקפו את גדעון לוי בשאלות, קצת כמו מה שעשית עם דני דנון. זה גם לגיטימי בעיניך?
"זה היה לגיטימי. אני יכול אולי לחלוק על התכנים, אבל זאת לא הייתה פעולה אלימה. גדעון לוי הוא חלק ממקבלי ההחלטות, הוא חי במציאות שקולו בשיח נשמע ואפשר לקיים איתו דיון כזה ברחוב בלי בעיה. גדעון לוי ברוך השם חי טוב גם אחרי הסרטון הזה, לא קרה לו שום דבר".

ברק כהן
החברה מתנהגת כמו אישה מוכה. ברק כהן | צילום: זיו שדה
בזמנו, כשהיית שותף למחאה החברתית, אמרת שאם המהפכה תיכשל, היא תהפוך בעוד חמש שנים למהפכה של קליעים.
"חמש שנים זה מספר שלא צריך לתת לו חשיבות, אבל הפרינציפ הוא שברגע שאתה מדכא מחאה בכוח, בסופו של דבר תהיה התנגדות בכלים יותר חריפים. לא ניתן להחזיק משטר בכוח, זה לא בר קיימא".

במהלך המלחמה התחושה הייתה שאנשים היו מגויסים למשטר יותר מתמיד.
"לזה המלחמה הזאת נועדה – לעשות חלוקה מלאכותית של אנחנו והם, כדי שאנשים לא יבינו שהמשטר הוא זה שמדכא אותם. נכון להיום מערכת התעמולה והאמצעים הכוחניים להבטיח שמירה על המשטר חזקה, אבל לא לעולם חוסן. התמיכה היא לא מתוך התועלת שצומחת לאנשים מהשלטון פה, אלא מהחשש מפני הרע יותר שעשוי לבוא. הרבה נשים מוכות נמצאות במערכות יחסים מהסוג הזה עד שהן אוזרות את העוז להיפטר מבן זוג אלים. כך גם חברה".

אתה באמת חושב שהמדינה הציונית מתקרבת אל קצה?
"אני חושב שהמשטר הזה יום קבורתו ביום הולדתו. ונדמה לי שמאה השנים האחרונות משקפות תהליך של ייסוד, צמיחה ועכשיו מתחילה שקיעה שסופה יהיה סוף הפרויקט הציוני וגם סוף הדבר שנקרא מדינת ישראל. וזה ניכר בחיי היומיום. בשעת מלחמה אנשים צועקים 'אחדות', אבל מעבר לקריאות סרק האלה אותם אנשים קמים בבוקר לשגרה ולחוויות של סבל. ברמה הכלכלית, ברמת החינוך, ברמת האינטראקציה עם בני אדם פה. הכל מלא באלימות ויש מינימום סולידריות. לא הייתה פה שום אחדות בעם. בפועל מה שראו זה קונפליקטים ברחוב בין הציונים עצמם, בין מה שנקרא ימין ושמאל, אלימות פנימית, שיח שהוא כל כולו מכות לשון של איש ברעהו ודה-לגיטימציה של קבוצה אחת כלפי קבוצות מקבילות".

יגידו עליך שאתה כמו חמאס. שאתה רוצה לבטל את היישות הציונית.
"מהבחינה הזאת אני כמו חמאס וכמו העדה החרדית, אבל מבחינת מה שצריך לבוא במקום ואיך שצריך להגיע לזה , אני שונה מחמאס. אני גם לא רואה בהתנגדות אלימה ובפגיעה בגופו של אדם אמצעי לגיטימי. אני רוצה משטר דמוקרטי. הם מתנגדים למשטר הציוני מתוך שאיפה להחיל על מי שאינם מוסלמים את המשטר המוסלמי. צריך משטר שמצליח להכיל את מכלול הקהילות. כל משטר צריך להיות מותאם לאנשיו, להוות שיקוף של מה שקורה ברחובות".

ברק כהן
"אין הבדל בין הכנסת לוועד בית" ברק כהן | צילום: זיו שדה

אתה אומר שאתה שואף למהפכה לא אלימה, אבל לאורך ההיסטוריה, במהפכות כמו זאת שאתה מתאר, תמיד נערפו ראשים על הדרך.
"ובדיוק מהטעם הזה נכון להקדים תרופה למכה, ולנסות לאתר דרך אחרת, לא אלימה. זה לא חייב להיות אלים. זה נכון שההיסטוריה של מהפכות מאופיינת באלימות, אבל אני לא אקח חלק בעריפת ראשים וגם לא במכות אגרוף".

לכל כתבות המגזין