הילה בת החמש וחצי עדיין מסרבת לדבר על התאונה שבה נהרגה אמה, אורטל ברמוכה. לפני כחודש היא נסעה איתה ועם אחיה הקטן, הראל בן השנתיים, ורכבם התנגש ברכבה של טלי הילדסהיים בצומת הנגב. שתי הנשים נהרגו שתאונה שכונתה "תאונת האמהות", וארבעת ילדיה של הילדסהיים נפצעו, שניים מהם קשה. הילה והראל, ילדיה של אורטל, גם הם נפצעו קשה, ועדיין סובלים מפגיעות ראש ושברים רבים ורחוקים מהחלמה. הילה נעזרת בכיסא גלגלים, לא מצליחה להירדם בלילות וסובלת מסיוטים. בימים היא שואלת את אביה, ערן: "איפה אמא? נכון שהיא עלתה לשמיים? אני מתגעגעת אליה מאוד".
קולו של ערן ברמוכה, 33, נסדק כשהוא מספר על מצבם הבריאותי הנוכחי של שני ילדיו. רק לפני כמה ימים הילדים שוחררו סוף סוף מבית החולים, וכעת הם שוהים בבית חמותו של ברמוכה, שוש, שדואגת להם במסירות רבה. ערן היה בכלא רמון בזמן התאונה, שם הוא מרצה עונש של שנתיים מאסר בגין עבירות מרמה. משימתו המרכזית כעת היא לאסוף את השברים ולשקם את משפחתו, ושחרורו המוקדם מהכלא ביום ראשון הקרוב אמור לסייע לו להפוך לאבא במשרה מלאה ולטפל בילדיו באופן צמוד.
לילדים צפוי עוד שיקום ארוך. "הראל סובל מבעיה קשה של מוטוריקה וזיכרון", מספר ערן. "הוא ממש לא זוכר כלום – לא אותי ולא אף אחד. הוא בוכה בלילות, מתקשה לישון, ממלמל הרבה. גם הילה קמה הרבה פעמים באמצע הלילה, עושה פיפי במיטה, וסובלת מסיוטים. נצטרך לקחת אותם לטיפול פסיכולוגי. ברור לי שזו הולכת להיות תקופת שיקום קשה וארוכה. אז בינתיים אני יושב ליד המיטות שלהם, מלטף, מחבק, מרגיע".
למרות שהוא מקפיד לשמור על חזות אופטימית מול ילדיו, מודה ברמוכה שהרגעים שבהם הילה מדברת על אימה קשים לו יותר מכל: "כשאני שומע אותה אומרת משפטים כאלה, זה שובר אותי. אבל אני חי עכשיו בשביל הילדים, אין לי משהו אחר בחיים. אני צריך ללמוד להתרגל למציאות החדשה.
"אני לא מעכל עדיין שאחיה את חיי בלי אורטל", הוא ממשיך בשקט, "אני עוד מחכה שתגיע הביתה ותגיד שהכל היה טעות. רק אחרי שאצא מהכלא אתחיל להבין את המשמעות של לגדל את ילדיי ללא אשתי. הם זקוקים לי ואני חייב להיות אמא ואבא שלהם, לעטוף אותם בהרבה חום ואהבה".
"הטוקבקים כבר שפטו אותי"
הפעם האחרונה שערן דיבר עם אורטל, בת 29 במותה, היתה כ-20 דקות לפני התאונה הקטלנית. הוא יצא לחופשה בליל הסדר, והיה אמור לחזור לכלא למחרת. אורטל חששה שהוא עלול לאחר, ושהעונש יהיה ביטול חופשות עתידיות, ולכן החליטה להסיע אותו בחזרה לכלא, ביחד עם שני הילדים. "היא נהגת טובה וזהירה מאוד", מדגיש ערן, "תמיד סמכתי עליה בעיניים עצומות. כשהגענו לכלא נפרדתי ממנה ומהילדים בנשיקות, וביקשתי שתיסע בזהירות. היא אמרה לי לא לדאוג".
אבל לערן הייתה תחושה לא טובה. "התקשרתי אליה מהכלא והיא אמרה שעצרה בתחנת דלק, לא רחוק מצומת הנגב, וקנתה לילדים ממתקים. דיברתי איתם כמה דקות וניתקנו. הרגשתי משהו, שלא יכולתי להסביר, אז אחרי כמה דקות טילפנתי שוב והיא לא ענתה". אורטל, שנסעה לכיוון צפון, התנגשה חזיתית במשפחת הילדסהיים, שנסעה דרומה לחופשה משפחתית. עד היום לא ברור מי אשם בתאונה, אבל ככל הנראה הייתה זאת אורטל שיצאה לעקיפה, ואז ארעה ההתנגשות.
ברמוכה המשיך לצלצל – ללא מענה. הוא טילפן לאמה של אורטל, וזו הכתיבה לו מספר טלפון נוסף – אך גם שם לא הייתה תשובה. בינתיים סיפרו בחדשות על תאונה רבת נפגעים בצומת הנגב, והוא נכנס ללחץ. "בתוך תוכי האמנתי שלא מדובר באורטל", הוא משחזר, "שאולי היא בכלל תקועה באיזה פקק ולכן היא לא עונה לי".
לבסוף ביקש ברמוכה מאמה של אורטל שתיסע לבית החולים סורוקה בבאר שבע ותברר האם אשתו וילדיו מאושפזים שם. "אחרי דקות ארוכות היא טילפנה ואמרה: 'הלכה הבת שלי, היא מתה'". נשברתי, פרצתי בבכי. כשהתעשתתי קצת התקשרתי לעו"ד שלי וביקשתי ממנו שידבר עם השב"ס שישחררו אותי כדי להיות עם הילדים. הוא עזר לי מאוד, ואחרי זמן קצר שחררו אותי לחופשה".
כשפורסמו בתקשורת הידיעות על שחרורו המוקדם של ברמוכה, היה מי שהרים גבה ואף האשים את השב"ס שנהג ביד רכה מדי כשהסכים לשחרורו המוקדם. ברמוכה נפגע מאוד מההאשמות האלו. "הטוקבקים באינטרנט כבר שפטו אותי, תלו אותי בכיכר העיר והאשימו אותי בתאונה ובזה שלא מגיע לקצר לי את העונש", הוא אומר בעצב, "זה עשה לי מאוד רע. לא הייתי מאחל לאף אחד, גם לאויבים הכי גדולים שלי, לצעוד בנעליים הגדולות שאליהן נכנסתי. אני שילמתי את חובי לחברה, התנצלתי, הבעתי חרטה על מעשיי, ומותה של אורטל ירדוף אותי לכל החיים. אני רוצה שאנשים ישימו את עצמם במקומי ורק שלא ישפטו אותי. אתה יודע מה זה לגדל שני ילדים יתומים מאם? הכי קל בעולם להאשים אותי. הייתי מצפה שיתמכו בי, כדי שאמצא עבודה ואוכל לדאוג לילדים שלי, ולא וישימו לי רגליים כדי שאפול בשנית".
חזותו של ברמוכה מתעתעת מאוד. כלפי חוץ הוא מפגין קשיחות, שכל ניסיון לרכך עולה בתוהו. אך בפנים, הוא מעיד, מתחולל בו קרב. "אסור לי להיראות שביר ליד הילדים, אסור לי להראות להם שאני חלש. אני חייב לשדר להם אופטימיות, שהכל יהיה בסדר, שחייהם יציבים, במיוחד אחרי טראומה כל כך קשה. אבל בפנים אני מפורק, אני בוכה בלב ולא מסוגל לפרוק את הרגשות או לבטא אותם. זו בעיה שאני מקווה להתגבר עליה בפגישה עם פסיכולוג. אולי הוא יעזור לי להוציא קצת החוצה, לא לשמור את כל המטענים בפנים".
היחסים בין בני הזוג ערן ואורטל ברמוכה היו סוערים, מלאי רגש ורצופים עליות ומורדות. ברמוכה מספר בכנות שבנה לעצמו בקריית גת רקורד בעייתי כבר כנער צעיר. "הייתי ילד שובב כזה, שרצה להיות מקובל, בן יחיד בין שלוש אחיות שההורים נתנו לו מה שהוא רצה, ואולי דווקא זה מה שגרם לי לעשות שטויות. לא היה מי שינתב אותי לדרך הנכונה. החברים שלי העריצו אותי בגלל שאני 'אמיץ' ולא דופק חשבון, מה שרק גרם לי עוד יותר להתפרע ולהשתולל, כדי לזכות בעוד ועוד הערצה.
"הייתי לוקח בכל פעם אופנוע של מישהו אחר, סתם מישהו, ומשתולל איתו בכבישים, בלי רשיון. אני אפילו זוכר שבתור נער הייתי מרביץ לנינט טייב. היא גרה לא רחוק ממני, ואח שלה היה מתעצבן ומחזיר לי בחזרה".
דמותו המצ'אואיסטית הפכה אותו למגנט עבור הנערות הצעירות בעיר – אבל גם עבור אנשי החוק. ברמוכה הכיר היטב את משרדי שירות המבחן לנוער, שם עבדה גם אמה של אורטל – מי שתהפוך לימים לחברתו ואחר כך גם לאשתו.
"ההורים של אורטל, ובמיוחד אמא שלה, שוש, התנגדו לקשר בינינו. דווקא בגלל שהיא עבדה בשירות המבחן לנוער, אמא שלה לא רצתה שהבת שלה תצא עם עבריין. אני מבין את זה לגמרי. היא רצתה את הכי טוב לבת שלה. אולי גם אני הייתי עושה את אותו הדבר. אבל האהבה שלנו ניצחה כל מכשול, והיו הרבה כאלה", הוא משתתק לרגע ועיניו מבהיקות מדמעות. "אורטל הלכה נגד הזרם, נגד כולם, ואני הערכתי את זה מאוד. זה ממש לא פשוט ללכת נגד הדעה של המשפחה שלך, נגד האנשים הכי קרובים אליך. אבל היא הלכה עם האהבה שלה עד הסוף".
"אורטל לא נטשה אותי"
ברמוכה שהה במוסד לעברייני נוער במשך שנה אחרי שנשפט על עבירה של נהיגה ללא רישיון ונהיגה בפראות בכבישים, וכשיצא משם הודיע לו צה"ל שלא יגויס בשל הרקורד שלו כעבריין צעיר. כל בקשותיו לשקול מחדש אפשרות לגיוסו נתקלו בסירוב. "אני מאמין שאם הייתי מתגייס לצה"ל, לא הייתי מידרדר לפשע", הוא אומר בצער, "אני מאמין שבצה"ל היו מיישרים אותי, הופכים אותי לבן אדם שונה, מעצבים לי את האישיות לכיוון מועיל וטוב יותר ואולי הייתי היום במקום אחר לגמרי".
במקום השירות הצבאי החליט ערן להקים עסקים שונים, אך אלו נכשלו בזה אחר זה וסיבכו אותו בחובות גדולים. "פתחתי עסק לשטיפת מכוניות, ואחר כך עסק לשליחויות. אבל לא הייתה לי הבנה בניהול עסקים והפסדתי המון כסף. אז כדי לשרוד, התחלתי לפזר צ'קים ללא כיסוי. לא הבנתי אז בכלל את המשמעות של מעשה כזה, את ההשלכות שיהיו לזה על החיים שלי. חשבתי רק איך לפתור נקודתית את כיסוי החובות שתפחו ותפחו. זה בור שרק הופך יותר ויותר עמוק, עד שלא רואים את התחתית".
למרות הקשיים, ערן ואורטל נישאו לפני כשש שנים, למורת רוחם של הוריה. מיד לאחר ירח הדבש הם נחתו לתוך המציאות הקשה של ההישרדות הכלכלית ויחסים רעועים במשפחה. "במשך שש שנים היה נתק מוחלט ביני לבין ההורים של אורטל", מספר ערן, "לא הגעתי אליהם הביתה בכלל. רק אורטל והילדים ביקרו אותם. הם לא קיבלו אותי למשפחה שלהם, ואני נאלצתי לחיות עם זה, לא הייתה לי ברירה".
לפני כשנתיים הוא נדון בבית המשפט השלום בקרית גת ל-38 חודשי מאסר בפועל, בגין עבירות מרמה (פיזור צ'קים ללא כיסוי), ואחרי ניכוי שליש נותרו לו שנתיים של ריצוי. במקביל לכל הצרות, אביו ואמו נפטרו בזה אחר זה. "ההורים שלי חלו במחלות קשות ומתו אחד אחרי השני תוך ארבע שנים. זו הייתה מכה קשה מאוד עבורי. הם אהבו מאוד את אורטל קיבלו אותה כמו בת. המוות שלהם היכה בי קשות, זה לא קל לאבד הורים כל כך מהר, אבל אורטל הייתה שם בשבילי", אומר ערן.
בכלא רמון, הממוקם כשעה וחצי של נסיעה מקרית גת, הוא נחשב לאסיר שקט וחיובי שאופה עוגות בשעות הפנאי. הוא ניצל את השהייה בכלא לחשבון נפש והחליט לחזור בתשובה. מדי יום נהג לטלפן לאורטל ולשוחח עם ילדיו, כדי להשלים את החסר. "גם כשנשלחתי לכלא, אורטל לא נטשה אותי, למרות שהיא כעסה עליי מאוד והיה לה מאוד קשה לגדל שני ילדים בלי אבא. אורטל נשארה איתי לאורך כל הדרך, וזה ממש לא מובן מאליו, מעטות הנשים שהיו נוהגות כמוה. הבטחתי לה שכשאצא מהכלא, נפתח בחיים חדשים. נתתי לה מילה של כבוד".
לפני כחודש, יום לפני התאונה, אישרה הנהלת הכלא לערן חופשה בת 48 שעות לרגל ליל הסדר. אורטל ניצלה את ההזדמנות והזמינה את קרובי המשפחה משני הצדדים לסעוד על שולחנם. היא קיוותה סוף סוף לשבור את הקרח בין ערן לבין הוריה. "היה לה חשוב שההורים שלה יקבלו אותי", משחזר ערן, "הנתק בינינו כאב לה מאוד. היא הצליחה לשכנע אותם לפגוש אותי בחג הפסח וזה גרם לי לשמחה גדולה. 80 איש הגיעו לבית הקטן שלנו, מילאו כל פינה, זה היה כיף לא נורמלי, הרבה חום. אורטל הייתה בשמיים, הייתה שמחה גדולה בבית. ואז הכל נגמר".
"מקרה חריג וטרגי"
בימים האחרונים נבטה בו יוזמה חדשה: הוא רוצה להקים בזירת התאונה אנדרטה לזכרן של אשתו ושל טלי הילדסהיים – שתי ההרוגות בתאונה. עם עמית, בעלה של טלי, רקם קשר תומך וחם בבית החולים, כשחיזקו זה את זה בעת שניסו לעכל את האסון שנחת עליהם באופן כה לא צפוי. "הוא אדם נפלא", אומר ערן בחום, "הוא עודד ותמך בי בבית החולים וביקש שאהיה עמו בקשר בכל דבר שאזדקק. שנינו עברנו טרגדיה קשה מאוד, איבדנו את הנשים שלנו, את האימהות של הילדים, ואני מקווה שהוא יסכים להקמת האנדרטה, שהיא חלק מתהליך שבו נזכור אותן לנצח".
בשבוע שעבר פנה פרקליטו של ברמוכה, עו"ד עידו פורת, לוועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר וביקש לקצר את עונשו בכדי שיוכל להשתחרר מיידית ולטפל בילדיו. "לשמחתי הרבה זכינו לשיתוף פעולה מלא מהשב"ס מהרגע הראשון", מעיד פורת. "הם עשו את כל שביכולתם על מנת לסייע למרשי נוכח המקרה הטרגי שפקד אותו ואת משפחתו. בסופו של יום, גם הפרקליטות הסירה את התנגדותה לשחרורו. מדובר במקרה חריג שנסיבותיו המצערות גוברות על כל שיקול אחר של ריצוי מאסר במלואו. אני תקווה שמרשי ינצל את ההזדמנות החריגה שניתנה לו ומאחל לו ולמשפחתו רפואה שלמה".
ערן אינו תמים. הוא מודע לפיתויים שעלולים להחזירו לעולם הפשע, אך מצהיר בפכחון שייאבק בהם בנחישות: "אני אלחם בציפורניים כדי לא לחזור לכלא, כי אסור לי. אני חייב לדאוג לילדים שלי, ללמוד להיות אבא במלוא מובן המילה ולדאוג לכל מחסורם. אני עושה הכל כדי להקל על הטרגדיה שעברו, לתת להם מה שהם רוצים ולהיות איתם בכל שנייה, כדי שיידעו שהם לא לבד בעולם. הם מקבלים המון אהבה גם ממני וגם מאנשים אחרים מסביב. מדהים היה לראות איך במהלך כל הימים האלה אנשים מכל רחבי הארץ הרעיפו עליהם המון חום ואהבה: שלחו מתנות ובגדים, טיטולים, סימילאק. הישראלי היפה במלוא מובן המילה. מי שרוצה לעזור לנו – בשמחה. אקבל כל עזרה".
ביום ראשון הקרוב הוא ייצא מהכלא ישר לבית לוינשטיין כדי לשהות לצד הראל, שם הוא יתאשפז לצורך תהליך שיקומי ממושך. "הוא זקוק לי, ואני רוצה להיות לצידו. אני אצטרך להיות גם בבית, בשביל הבת שלי. זאת תקופה קשה ומורכבת, אבל בעזרת השם אנחנו נתגבר עליה. אני אסיר תודה לכל מי שתומך בי".