מחוץ לטרמינל בשדה התעופה של בורגס עמדו בשעות הבוקר המאוחרות של יום חמישי שלושה אוטובוסים שרופים, וסביבם כתמי דם, חלקי גופות, רסיסים וחפצים שונים המפוזרים ברדיוס של 100 מטר לפחות. בחדר שבו יושבת חבורת חובשי הכיפות, שוררת שלווה גמורה. לבושים בסרבלים צהובים ומפצחים גרעינים שחורים בלי הפסקה, אנשי זק"א מחכים בסבלנות לאישור לצאת אל התופת בחוץ.
צוותי המשטרה וכוחות הביטחון הבולגרים עומדים המומים ומבולבלים מתחת לשמש הקופחת. זוועת הפיגוע, שמוכרת כל כך לישראלים, זרה להם לחלוטין. אולם למרות המבוכה, הם לא מתכוונים לתת לישראלים לנהל את העניינים בפיגוע שהתרחש במדינתם.
בחדר הסמוך לטרמינל מתנהלת ישיבה חפוזה. שגריר ישראל בבולגריה שאול כמיסה, נציגי הרבנות הצבאית, נציג מד"א, נציג היחידה לזיהוי פלילי של המשטרה ומתי גולדשטיין, מנכ"ל זק"א, מנסים להבין איך הולכים בין הטיפות. איך מתמודדים עם הבולגרים מבלי לעורר תקרית בינלאומית.
בפני הנוכחים בחדר עומדת מטרה אחת בלבד – לאסוף את חלקי הגופות של ההרוגים בפיגוע על פי הדת היהודית ולהביאם לקבורה בישראל. אלא שהבולגרים לא מסכימים. "אנחנו רוצים לאסוף כמה שיותר חלקים, זה ברור לכולנו", אומר השגריר כמיסה, "אנחנו ננסה להגיע איתם להבנות ואם זה לא יקרה אנחנו נבקש מהם לעשות איסוף מקסימלי של כל החלקים ואנחנו ניכנס אחריהם". לא כולם בחדר מסכימים. הפגישה נגמרת ללא תוצאות, אבל השגריר מבטיח להמשיך ולטפל בנושא. ממשיכים לחכות.
"מדובר באירוע קשה שמזכיר את הפיגועים שהיו בירושלים", אומר שמעון גרוסמן שמש, דובר זק"א בזמן ההמתנה. "הנזק לאוטובוס רב, הוא בער הרבה זמן. הגופות במצב קשה, מאוד קשה לזהות אותן. הבולגרים מערימים קשיים משלהם. הם נותנים לנו להיכנס לזירה רק ל-20 דקות בכל פעם, אנחנו אוספים חלקים ושולחים אותם לבית החולים שם מחכים נציגים של זק"א, הרבנות הצבאית וזיהוי פלילי. יש פה המון ממצאים קשים ומלאכת הזיהוי רחוקה מלהסתיים".
להביא את החללים כמה שיותר מהר הביתה
משלחת זק"א כוללת עשרה מתנדבים שהגיעו לבורגס בשתי קבוצות. הראשונה יצאה לדרך ביום רביעי בלילה, שעות ספורות לאחר הפיגוע שגבה את חייהם של שבעה בני אדם, והגיעה לפנות בוקר. השנייה יצאה בטיסה לילית לבודפשט ועשתה את דרכה במשך שעות באוטובוסים למקום. אז נאלצו להמתין עוד מספר שעות עד שניתנה להם גישה, לא מספיקה מבחינתם, לזירת האירוע.
שדה התעופה של בורגס, המרוחק כ-20 דקות מעיירת הבילויים סאני ביץ', מזכיר יותר תחנה מרכזית במקסיקו משדה תעופה בינלאומי. את המולת התיירים שמציפים את האזור בימי הקיץ החליף שקט מדכא. השדה הפך לשטח סגור. פה ושם אפשר להבחין בחייל במדי צה"ל מנסה לתפוס תנומה על ספסל, או בלובשי מדים בולגרים.
בשעות הצהריים כולם מחפשים מפלט מהחום בחדר ממוזג. עייפים, כבר לא סופרים את השעות, הם מסכימים לספק הצצה נדירה לפעילותם בשטח, גם בשעות המתות שבין איסוף חלקי הגופות. הם מפצחים גרעינים כי "אי אפשר אחרת" הם אומרים. זה הרד-בול או הקפה שלהם, או בקיצור מה שמשאיר אותם ערים. יחסית.
"עיקר הוויכוח מול הבולגרים הוא על זיהום הזירה", מסביר גולדשטיין. "הם טוענים שאם אנחנו ניכנס לזירה אנחנו נזהם אותה, ואז הם לא יוכלו להשתמש בה כדי להעמיד לדין את האחראים". אנשי זק"א הספיקו בינתיים לארוז את כל הגופות ולאתר ממצאים ראשונים. "אנחנו שבעי רצון מזה שהגענו ליעדים שהצבנו, אבל יש עוד דרך ארוכה. אני מקווה שנצליח לפני שבת להביא למשפחות את יקיריהם".
גולדשטיין מבין שלא צריך לזלזל בבולגרים, כדי ליצור עימות מיותר. הוא לא היחיד. ביום רביעי כבר הספיק לדבר עם שר החוץ אביגדור ליברמן ושר הפנים אלי ישי. "בכל מדינה מתוקנת היו סוגרים את הזירה", הוא מודה.
"היד פה לא כל כך קשה למרות שיש לא מעט ויכוחים, אבל בתור אחד שהיה בלא מעט אסונות בעולם אסון בעולם זה לא אסון בישראל או בבאר שבע. שם אנחנו מכירים את האנשים, עובדים איתם הרבה זמן והכל מקובל. פה אנחנו בריבונות אחרת".
ומה היה קורה אם הייתם בישראל?
"כישראלים היינו אומרים 'בואו נפוצץ את הסיפור', אבל אנחנו צריכים להסתכל קדימה. יש לנו יעד אחד ברור להביא את החללים במהירות האפשרית לאחר זיהוי ודאי והלכתי לארץ".
גולדשטיין עונה לשאלה, אבל מנסה במקביל להרגיע את המתנדבים האחרים, שכבר בוערים מרוב עצבים. אולם הכבוד שהם רוחשים לו כבוד גדול מדי. הוא, מצידו, ממשיך לנהל את החבורה בחום ובעליצות.
"אני יהודי פשוט", הוא מצטנע. "אנחנו באים ועושים את המשימה שאנחנו עושים כי אנחנו מאמינים בה. כל אחד פה נמצא ביחידה נבחרת בהתנדבות והוא צריך לתת תגובה בכל מקום בעולם. וכולם עושים את זה מתוך שליחות וזה אומר כמה ימים טובים בלי שינה. בהאיטי לא ישנו שלושה שבועות, ביפן שלושה שבועות, במומבאי שבוע ובטולוז שלושה ימים. אנחנו רואים את זה כשליחות. לפני 20 שנה זק"א היה זיהוי קורבנות אסון. היום זה קירוב אחים. כל מי שנמצא פה בחדר הבין את ההשלכות של להיות חלק מזה. לכולנו יש ילדים בבית".
בזמן שהפצועים הישראלים מוטסים בחזרה לישראל, הגופות נשלחו למכון זיהוי מאולתר שהוקם בבת החולים הסמוך, שם מטפלים בהם צוותים של רופאים ישראלים מומחים. מישהו מזק"א מתבקש להצטרף אל השגריר הישראלי שיוצא לשם, אלא שעל אותו אדם חייב להיות מצרך חיוני אחד – טלפון פעיל. אלא שלכולם כאן אזלו הסוללות מזמן. מבחינת הצוות המקומי עבודתם של המשלחת הסתיימה, אלא שהיא מסרבת ללכת עד שלא תאסוף את טיפת הדם האחרונה בכדי להביא אותה לקבורת ישראל.
שינה לא באה בחשבון בזמן ההמתנה. האנשים ממשיכים לאכול רק טונה כשרה שהביאו מהארץ ולחכות להוראה נוספת מהשגריר שבינתיים לא מגיעה. "ראינו כבר את כל סוגי הפיגועים, לכולנו ניסיון גדול עם אסונות עוד מהשירות הצבאי ומהמילואים. אנחנו מטפלים בכל זירה ללא הבדלי דת, מין וגזע ועם הרבה יזע", אומר גדי קלרמן, קמב"צ זק"א בנגב. בזמן שהוא ממתין להתקדמות בבורגס, הביפר מודיע לו שגם בישראל אין מנוחה – התאבדות בתליה בבאר שבע. אבל הוא כאן. "אנחנו כולנו עובדים כאן על חשבון זמננו הפנוי. מורידים לנו ימי חופשה בעבודה על אירועים כאלה", הוא מסביר.
"כשראינו נעל של ילד קטן, השוטר הבולגרי הבין הכל"
החבורה מנסה להתארגן לתפילה. בזמן שהם יוצאים החוצה לזירת הפיגוע הם מבחינים בצוותי ניקיון בולגרים חמושים במטאטאים, ומבינים שהזמן עובד לרעתם. הגרוע מכל, מבחינתם, עומד לקרות. דרושה פעילה מהירה וחכמה כדי למנוע מצב שבו הזירה תנוקה וכבוד המת יחולל. גולדשטיין ניגש לאחד הקצינים הבולגרים. פתאום, בלי שגרירים ושרי חוץ ובלי ויכוחים צוות זק"א מקבל אישור להיכנס לזירה ולעשות את עבודה.
כהרף עין כולם נמצאים עמוק בתוך שלדי האוטובוס – בוחנים, אוספים, ומנסים לא להרגיז אף אחד. בקבוקי שתיה מהדיוטי פרי, קרעי בגדים שרופים, אביזרים, נעליים, ועוד הרבה דברים שהשתיקה יפה להם. הם אוספים את השיירים לשקיות מיוחדות.
אם השלווה שבה הם התנהלו קודם לכן נראתה מוזרה, עכשיו היא הפכה לתעלומה של ממש. הם מצלמים ואוספים. אוספים ומצלמים. לא נרתעים לא מריח, לא מתחושת המחנק שאוחזת בגרון ולא מהמחזות הקשים. אין ציניות ואין כאב. בפשטות, הם אוספים שיירי חיים.
"כל זירה מיוחדת בפני עצמה – התוצאות שלה, המראות שלה והרגשות שמתנדב מרגיש לא יוצאים החוצה. כל אחד מתמודד איתם בתוך עצמו", מסביר קלרמן בזמן שהוא ממשיך במלאכתו הקשה. "עצם הידיעה שהמטרה הייתה ברורה ומדויקת מעצימה את הרגשות הקשים שלנו. אנשים יצאו לשבור את שגרת יומם הקשה וככה הסתיימה החופשה שלהם – בארונות ובאבל כללי של כל מדינת ישראל".
גרוסמן, הדובר, מפנה את מה שהספיק לאסוף, ובזמן שהוא חוזר לזירה הוא מספר את הסיפור מאחורי ההתגמשות של הבולגרים. "ברל'ה (מתנדב נוסף – ל.ש), אני ושוטר מקומי יצאנו קודם לאסוף חלקים, והשוטר פשוט לא הבין מה אנחנו רוצים. ברל'ה קירב אותנו עד למטוס והשוטר לא רוצה לשתף פעולה. ואז הוא ניגש אליי ואומר לי 'מה אתה עושה?'. הסברתי לו שככה זה אצל היהודים. כנראה שזו פעם ראשונה שאנשים פה רואים אנשים שיש להם כבוד למת.
"הם לא הבינו למה אנחנו מתעקשים להרים חלקי בשר חרוך מהרצפה, אבל כשראובן צעק לי להתקרב למטוס וראינו שם נעל של ילד קטן, פתאום השוטר הבין. הוא אמר לי שהוא נדהם מהאחדות שיש בנו. זה נתן לי גאווה בתור ישראלי ובתור יהודי להיות בכזה מקום.
"ואז הוא ראה על ברל'ה את הציציות. הוא שאל 'מה זה?', ואני הסברתי לו שזה חלק ממה שאנחנו ומה החשיבות של זה בשבילנו. הם עמדו וחייכו, אבל לקח להם קצת בזמן עד שהם הבינו. אחר כך, בתוך האוטובוס השרוף כולו, פתאום מצאנו תפילין שכולו שלמות. ראובן הרים את התפילין ונישק אותם בהתרגשות. במצבים כאלה קשים, כשרואים מחזות כאלו בלתי נסבלים פתאום לראות משהו שמחמם את הלב, זה מה ששובר אותנו. זה חיזוק שקורה בתוך כאב גדול. זה לא שמחה, אבל זה משהו שקשה לעמוד בפניו. העיניים מתחילות לדמוע".