לפני קצת יותר מארבע שנים נפגשתי איתו לאחרונה. זו הייתה הפעם השלישית שלנו יחד. הראיון ההוא בשנת 2010, הגיע זמן קצר אחרי שעבר ניתוח מורכב במהלכו הושתל בליבו שסתום שמקורו בחזיר, מה שגרם לו להתנצל שוב ושוב על כך שאיבד מכשרותו אבל באותה נשימה להתגאות שבעקבות ההשתלה הוא מתמחה במציאת כמהין.
רובין וויליאמס היה מרואיין גלוי, חסר עכבות. יורה ויורק כל מה שבקנה. לפעמים נעצר כדי לנשום, או לחכות להרמה הבאה ואז שוב מפגיז. באותו אחר הצהריים בלוס אנג'לס, אחרי חיבוקים ונימוסים, התבדחויות רציפות על השם שלי ("חיים, לחיים...חחחח" וכו'), קצת נוסטלגיה מהמפגש הקודם שלנו, עליו ארחיב ממש עוד שנייה, הגענו לליבת הראיון. דיברנו על פוליטיקה ונתניהו, על המוות והחיים ובעיקר על אושר. "יש לי תחושה שכל חייך אתה סובל מחוסר נחת תמידי ומה עכשיו?" שאלתי אותו בטון קצת דרמטי, כהרגלי.
"עכשיו ? מצאתי את השקט שלי וחוץ מזה...אני מאושר סוף סוף", קבע מחויך. עם התשובה הזו תם הזמן שנקבע לראיון. במפגשים מהסוג הזה הדקות מדודות. כשקמתי ממקומי הוא נעמד לצידי, קרוב מאד. לא משהו שכוכבים עושים בדרך כלל בפגישות מהסוג הזה. מעלינו הונח פנס תאורה גדול ובוהק שנתן למעמד ההוא תחושה שאוטוטו נמריא שנינו לחלל. "הגלקסיה קוראת לנו", הצהרתי בפניו. הקומיקאי, אולי הגדול ביותר שחי אי פעם בהוליווד, הסתכל עלי, הניח שתי ידיים על כתפי וברצף של מלל בהגייה חייזרית משולבת ביידיש, פנה כלפי מעלה וקבע שהוא עתיד להיות האסטרונאוט היידי הראשון בחלל. צחקתי. התפקעתי מצחוק ושמחתי שזכיתי שוב למופע אישי שרובין ויליאמס העניק לי.
קבענו לרקוד הבה נגילה
חמש שנים קודם לכן הוא זכה בגלובוס הזהב למפעל חיים. אחרי שקיבל את הפרס הגיע למסיבת עיתונאים. לחדר הזה הוכנסו בכירי עיתונאי הבידור מהעולם. סיקרתי את האירוע עבור גיא פינס ובקומבינה ישראלית קלאסית הצלחתי להידחק פנימה ולתפוס מקום די טוב. ויליאמס עלה על הבמה מרוגש מאוד ומזיע כהרגלו. אחרי כמה רגעים נעמדתי והצגתי את עצמי. זה הנוהל הקבוע לעיתונאים לפני שאלה. כבר אז אגב הייתה ביני לוויליאמס היכרות מוקדמת מאחד השטיחים האדומים שסיקרתי בעבר. כשהזכרתי לו ששמי חיים ואני מישראל, הוא עשה קישור מיידי וצווח chaim how are you chaim?, כשהוא מתענג על ה-ח שהשם שלי גרר. "טוב מאד שאתה פה ידידי מישראל. אולי אתה תבין איך אני מרגיש. כשאני מקבל פרס מפעל חיים בגיל 53 זה קצת כמו קדיש ובר מצווה ביחד. מצד אחד זה כבוד גדול שהגעת לזה, מצד שני רואים כבר את הסוף".
בכלל זה היה יותר מופע קומי ממסיבת עיתונאים, כמו תמיד אצל האיש. כשסיים לנאום וירד מהבמה קפצתי עליו וניגשתי בלי בושה עם מצלמה קטנה וענתיקה. זה היה טרם ימי הסלפי והאייפון, וביקשתי ממנו צילום משותף. אחת העוזרות שליוו אותו לקחה את המצלמה וביקשה שנעשה פוזה. הוא מיד חטף את המכשיר מהיד שלה והחל לתעד אותנו יחד בזוויות שונות ומוזרות עם שלל פרצופים תוך שהוא צועק "עבור חיים מישראל". הוא היה היפר לגמרי, אבל בשליטה. כשסיים לענות לכל המברכים השבעתי אותו שנפגש באחת המסיבות בהמשך הערב והוא קבע שנרקוד הבה נגילה ביחד. רק כדי לתת מושג כללי של מה שמתרחש שם, צריך לומר שהטקס נערך בכל שנה בקביעות בבוורלי הילס הילטון, שהוא אחד מבתי המלון היוקרתיים בלוס אנג'לס. בסיום חלוקת הפרסים כל חדרי הנשפים הופכים למסיבה אחת שאליה נוהרים כל כוכבי התעשייה.
כשעזב את האולם בו נערכה מסיבת העיתונאים חלק מהקולגות במקום דיברו עליו בהתנשאות ודי בזלזול. השיח נסב על הקריירה התקועה שלו ועל אדם שהפסיעה הקבועה בגבולות השפיות והנטייה להתמכרויות קברו את הכישרון ומפלי הגאונות שניתזו ממנו.
אחרי ויליאמס נכנסה נטלי פורטמן, קטנטונת אבל עוצרת נשימה, והחזיקה בידה פרס שזכתה בו עבור תפקידה בסרט "קרוב יותר". שאלתי אותה בעברית והיא ענתה בעברית וקינחה במשפט שהפך אחר כך לקאלט – שהלב שלה בישראל. למרות התשובה המרגשת שהוקדשה לנו אני כבר איבדתי סבלנות. רציתי שהטקס כבר ייגמר כדי שאוכל לשמוע עוד קצת מהקומדיה של האיש שדי התאהבתי בו.
הנה חחחחחחייייים
כשתם הסרמוני עברתי בין האולמות אחוז אמוק. מאות כוכבים נפרשו בפני במראה עוצר נשימה. סמואל ג'קסון עקף ודחף אותי מימין, פריס הילטון ואחותה דהרו עם פמליה קליפורנית מהודרת ואפילו מיק ג'אגר נע בגמלוניות, או חתוליות, תלוי איך מסתכלים על זה, במין חליפת זמש קסומה וסגולה.
אחרי 20 דקות של חיפושים ובירורים מצאתי אותו. אם יש לך את כרטיס הכניסה המתאים או פה גדול – הכל פתוח בערב כזה, ובאותו השלב הצטיינתי ברובריקה השנייה כך שמהר מאד מצאתי את עצמי מצ'פח את ויליאמס וצועק לו "יפה, שיחקת אותה" ו"הלאה ישראל" (מיותר לציין שבטקס מוגש אלכוהול באופן חופשי. מה שהשפיע על שיקול דעתי ורגש הבושה שממילא רופף אצלי תמידית). כוכב אחר היה בורח, נבהל ואולי נוזף, והיו כאלה שעשו לי את זה (לא רוצה להלשין או משהו אבל מדובר בדניס קוויד, ג'קי צ'אן וקירה נייטלי). אבל הוא הסתכל עליי וצעק בהמולה לבת זוג נשית (נדמה לי שזו הייתה אשתו), "זה החבר שלי חחחחייים מישראל" והשיב לי טפיחה מהוגנת מאוד. החליפה והמצח שלו נטפו בלי הפסקה, אבל הוא היה נראה לי מאושר מאוד והשיב בנוירוטיות ובאריכות לכל מי שניגש ללחוץ לו יד. במהלך אותה שעה די קסומה הוא רקד, פיזז, צעק ביידיש לעברי, חיבק נשים בצורה שגררה מעט אי נחת ובאקלים אחר היה מביא אותו למשפט הטרדה פומבי, הרביץ בדיחות לעבר כל מי היה מוכן להקשיב ועשה "הנה מה טוב ומה נעים" במיוחד עבורי בגרסת מלל מאולתרת.
באחד מהרגעים הכי מיוזעים הוא הידק את שרווליו ושלף חולצה מעל הראש כשבטנו, המעט שעירה, נחשפה. לא בדיוק הפרוטוקול הקלאסי של זוכה בפרס מפעל חיים, אבל זה האיש. הייתי מוקסם וגם מאוד נרגש שאני חלק מהחוויה הזו שהייתה מצחיקה, פרועה וגדולה מהחיים.
עמדתי בצד די צמוד אליו ופחדתי שייעלם לי. ברגעים הכי מצחיקים תפסתי את הבטן ולא האמנתי, ובדקות אחרות קצת הסמקתי, כי גם באחד הערבים המכובדים של חייו הוא מתח גבולות, או בעצם פשוט לא ראה אותם.
המצלמה שלי עם התיעוד הקסום אבדה כבר באותו הערב, כך שכל מה שנשאר לי בבוקר למחרת היה הנגאובר נוראי ומבוכה קלה כשפקיד הקבלה במלון שלי סיפר לי בטון נמוך ונזפני שהקאתי בלובי. אבל מבחינתי המסיבה ההיא הייתה אחד הרגעים הכי כיפים שאזכור מהאפיזודה ההוליוודית בקריירה שלי, כשרובין ויליאמס קרא לי "החבר שלי מישראל".