הוא אומר שמאז שהוא זוכר את עצמו תמיד היה חייב אקשן. לא יכול לשבת במקום, לא יכול להרגע, חייב להסתובב ולהתקרב עד לקצה הצוק. במשך 13 שנה הוא עשה את זה במשטרת ישראל, בלש ורכז מודיעין מוערך שהיה אמון על תיקים רבים ולא מהסס להתעמת עם אף אחד. מאוחר יותר, הוא עשה את זה כפושע מן המניין - עבריין פרוע שלא חושש להתקרב למקומות הרגישים ביותר. ההבדל, הוא מודה, לא היה גדול בכלל. הרי הבסיס אותו בסיס: אקשן.
"הייתה תחושה מוזרה בימים הראשונים בעולם הפשע, אבל מהר מאוד מתרגלים, והאמת היא שזה לא היה שונה בהרבה מהעבודה הקודמת שלי", אומר א', 50, ושולף סיגריה. "בהתחלה היה לי די מוזר שאני פתאום במקום אחר, בלי מדים כחולים, בעולם של הכרתי קודם. אני הרי בא מהצד השני, מתוך ארגון שתפקידו לתפוס עבריינים, וכל זה לא ממש התאים לי. אבל התרגלתי מהר כי אני אדם שמכור לאדרנלין. לריגושים האלה, למתח המתמיד, בלי זה אני מת. יש אנשים שיכולים לשבת במשרד בעבודה משעממת או להעביר שעות בבית, אבל אני חייב סיכון כדי לחיות. במשטרה היה לי את זה הרבה, ואז גיליתי שגם בכל העולם של הפשע זה כמעט אותו דבר. ההבדל הוא שעל הקווים האדומים שאתה חוצה כאן תשלם ביוקר בסוף".
הסיפור שלו נראה כמעט מומצא. איש חוק חדור אידיאולוגיה שהופך כמעט באחת לעבריין צמרת נטול עכבות. אלא שאם שמים רגע בצד את כל מה שהתרגלנו לחשוב מגלים שהמעבר הזה בעצם לא באמת כל כך חד, ושלא נדרש הרבה כדי לשכנע אדם להפוך את עורו. א', היום חולה אנוש הנאבק במחלה חשוכה, מסביר שלקצוות השונים של חייו מכנה משותף רחב משנדמה – ושלאנשים כמוהו, שטעמו משני העולמות, היפוך התפקידים הזה היה בעצם רק שאלה של זמן. "זה התחיל בקטנה. באבטחה של בתי קזינו, שמירה על עבריינים מסוכנים מאוד, דברים כאלה. התחלתי לחפש את עצמי בתוך כל העולם הזה ומהר מאוד הסתדרתי", הוא אומר. "ככה זה, אין מה לעשות. אתה אולי לא ישן בלילה, כל הזמן חושש שהמשטרה תעצור אותך, אבל זה בדיוק העניין. המתח והאדרנלין לא נתנו לי לצאת מהעולם שנכנסתי אליו, גם אם פעם הוא היה הכי רחוק ממני. רק הלכתי ושקעתי עוד יותר".
לא צריך לחכות לצו חיפוש
במשטרה הוא נחשב במשך שנים ארוכות לבלש מצטיין ולרכז מודיעין מבריק. אחד שעבריינים רואים אותו וחוצים את הכביש לצד השני. הוא שירת ביחידות מסווגות, שהה במדינות אויב, סיכן את חייו למען המדינה והיה מוכן להקריב הרבה בחייו הפרטיים למען המשימה. "הייתי מסוג השוטרים שפעלו באמת מתוך אידיאולוגיה, מתוך רצון לנקות את הרחובות מעבריינים ולהילחם בפשיעה", הוא נזכר. "נלחמתי בעבריינים, ניקיתי תחנות סמים, התעמתי עם רוצחים ומה לא? אפילו העבריינים נתנו לי כבוד, פשוט כי לא דפקתי חשבון לאף אחד בדרך למשימה".
אלא שבשלב מסוים, לפני כ-12 שנה, משהו התחיל לחרוק. אחרי תקופה ארוכה של עבודה אינטנסיבית א' התעייף, ומהיומיום חדור האידיאולוגיה שלו נשאר בעיקר תסכול עמוק. מהמשכורת, מהתנאים, מהאופק המקצועי שראה לנגד עיניו. "עבדתי מסביב לשעון, 12 ו-16 שעות ביממה, סיכנתי את החיים שלי כל הזמן ובסוף החודש קיבלתי תלוש עלוב", הוא אומר. "לא היה לי לא יום ולא לילה, עשיתי שבתות וחגים, ולקח לי הרבה זמן עד אז שנפל לי האסימון והבנתי שאין באמת תגמול הולם למה שאני עובר. לא רק שלא משלמים כמו שצריך, אלא שעוד באים בטענות".
מה ששבר אותו סופית, הוא מעיד, היה חוסר הגיבוי שקיבל מחבריו למשטרה בשורת מקרים שנויים במחלוקת. הם טענו שהוא אלים וקיצוני מדי בדרכי הטיפול שלו בפושעים, הוא הרגיש שמחובתם קודם כל לעמוד שם לצידו. "לי הייתה מטרה להילחם בפושעים ואת זה עשיתי מבחינתי על הצד הטוב ביותר", הוא אומר. "במשטרה לא אהבו את העובדה שהייתי פועל לפעמים באופן עצמאי, אוסף מידע על העבריינים הכבדים ויושב להם על הוורידים כדי להכניס אותם לכלא. לדעתי, אם בבית של עבריין מתנהלת תחנת סמים אתה לא צריך לחכות לצו חיפוש, אלא ישר להיכנס פנימה ולערוך חיפושים. זה מה שעשיתי. לא דפקתי חשבון לאף אחד ועבריינים באמת היו פוחדים ממני, לא כמו היום שהשוטר הוא סמרטוט. אבל במשטרה היו כאלה שקינאו בי וניסו להגביל את צעדיי בטענה שאני לא פועל על פי הנהלים. אתה מבין? עבריינים חוגגים ואתה צריך להשלים עם זה ולא להפעיל אלימות מתבקשת, רק כדי שיקדמו אותך אחרי זה בתפקיד. החוק היום מגביל מאוד את השוטרים, ובגלל זה העבריינים מרשים לעצמם יותר מדי".
על המקרה הספציפי בגללו עזב את המשטרה א' מעדיף לא לפרט, וזאת כדי למנוע את זיהויו. "אני יכול להגיד שלא קיבלתי שום גיבוי מהמפקדים שלי ושהופקרתי לגורלי", הוא אומר. "בזמן אמת פתאום נעלמה התמיכה, ואני, שהצלתי שוטרים רבים לאורך השנים, נשארתי לבד להתמודד עם הבעיה. החלטתי שבארגון כזה לא ראוי שאחד כמוני יישאר יותר, שאין לי מה לחפש שם. התחלתי לחפש דרכים אחרות לפרנס את המשפחה שלי".
הפתרון, כאמור, הגיע דווקא ממקום לא צפוי. במקום לפתוח בקריירה חלופית במקצוע ממוסד, החליט א' לפנות דווקא לצד השני של המטבע, ולהתחיל לגשש אצל אותם אנשים שרדף רק זמן קצר לפני כן. "הבנתי שלאדם כמוני יש דווקא הרבה אפשרויות לעבוד בעולם הפשע", הוא אומר. "זה לא היה ביום אחד, ולקח לי זמן להתרגל לרעיון הזה, אבל ידעתי שאם אתחבר לכמה עבריינים יש סיכוי שאצליח לעשות הרבה מאוד כסף בלי לעבוד קשה מדי. שיש כאן הזדמנות".
הוא יצר כמה קשרים ראשוניים עם עבריינים בהם נתקל לאורך השנים, והתחיל לשמש כשומר ראש של כמה מבכירי העולם התחתון במרכז הארץ. בין היתר היה אחראי על אבטחת בתי הקזינו הלא חוקיים אותם הפעילו, וכן על השמירה סביב בתיהם הפרטיים. "לא היה קל לעשות את המעבר הזה, אבל מרגע שחציתי את הקווים הייתי נאמן להם לגמרי", הוא אומר. "המשימה שלי הייתה לבנות סביב האנשים האלה מערך אבטחה רציני כדי לשמור שלא ייפגעו על ידי עבריינים אחרים, ובהמשך גם נתנו לי להיות אחראי על השמירה בבתי הקזינו, מקומות שמגלגלים מיליונים בכל לילה. זה לא היה פשוט, אבל עמדתי בזה בכבוד: בחרתי בפינצטה מאבטחים שלא פוחדים מאף אחד ודאגתי לבדוק את המכוניות של העבריינים כדי לוודא שלא הניחו להם מטענים. הייתי סביבם כל הזמן, ידעתי על הסודות הכי כמוסים שלהם".
איך גרמת להם לסמוך עלייך? הם הרי ידעו על הרקע המשטרתי שלך.
"האמת שזה קרה מהר מאוד, כי הם ראו אותי בפעולה. מדי פעם היו מגיעים שוטרים לרחרח בעסקים שלהם, כל מיני מועדוני סנוקר וכאלה, והרשים אותם שאני תקיף מולם, יודע את החוקים ולא יוצא פראייר. אני בטוח שבהתחלה הם חששו שאני סוכן משטרתי, אבל כשבדקו אותי לעומק הם הבינו שאני נטו מחפש פרנסה וסמכו עליי לגמרי. חוץ מזה, העובדה שבאתי מהמשטרה הייתה מבחינתם רק יתרון – היו לי מקורות שסיפקו לי מידע על כוונות פשיטה או על מעקבים שיש אחרי הבוסים שלי. זה עזר מאוד".
ואיך הגיבו החברים לשעבר מהמשטרה אחרי שראו אותך עומד מולם במועדון?
"תראה, החברות שלי איתם לא שרדה. כשהייתי במדים היינו כמו משפחה, מבלים בחגים ובשבתות עם הילדים וכל זה, אבל ברגע שהם הבינו לאן הלכתי הם פחדו להתקרב אליי או להתקשר, נעלמו לגמרי. היו גם שוטרים מהיחידות המרכזיות שאפילו סימנו אותי כיעד מודיעיני ובאמת עשו הרבה כדי להפליל אותי. לא נתתי להם את העונג, פשוט כי עדיין יש לי חושים של בלש. ידעתי מתי עוקבים אחריי, נזהרתי מאוד".
זה היה יותר גרוע ממסע אלונקות
בחיים החדשים שלו, את א' עניין בעיקר דבר אחד – כסף. וכמה שיותר ממנו. "פתאום אתה רואה כמה עבריינים מגלגלים וזה מחרפן אותך, אתה גם רוצה לעשות כסף קל, לחיות כמו מלך, ליהנות מהחיים", הוא אומר. "בערך מהרגע שנכנסתי לעולם הזה רק חשבתי איך אני מתקדם מכאן ומרוויח יותר, כמוהם. חשבתי להקים ארגון פשע משלי, אבל ידעתי שבשביל זה צריך מנגנון משומן ואיזשהו צורך בשוק, שלא ידעתי מהו. ירדתי מזה די מהר, עד שיום אחד מישהו שעבדתי איתו אמר לי שבישראל יש ביקוש גדול מאוד לקוקאין נוזלי, ושואלי שווה לי להתעסק בזה. הוא אמר שאפשר לעשות כאן כסף גדול".
א' התחיל ללמוד את התחום לעומק, ולפני שש שנים עשה מעשה והקים את רשת ההברחות הפרטית שלו, כשהוא חדור אמונה בסטארט אפ החדש: הברחת קוקאין נוזלי מדרום אמריקה בתוך בקבוקים של יין או ויסקי. ראש ארגון פשיעה שהכיר הסכים להלוות לו שני מיליון שקלים כדי להתניע את ההברחות הראשוניות, וזאת בתמורה לאחוזים מרווחי המכירה, וא' עצמו התפנה לגיוס בלדרים, אנשי קשר ו'חיילים' מטעמו. בין היתר יצר קשר עם קצינים לשעבר בצה"ל, חיילי יחידות מובחרות – ואפילו כמה בלשים ורכזי מודיעין משטרתיים לשעבר .
"היה חשוב לי שברשת הזו יעבדו אנשים ללא עבר פלילי, חבר'ה שאפשר לסמוך עליהם", הוא אומר. "רציתי אנשים שיידעו להתמודד עם מצבי חירום, שיהיו אלופי עולם באלתורים, 'שחקנים טובים' שלא ישברו בחקירות משטרה בארץ או בדרום אמריקה ויפילו לי חס וחלילה את הרשת. האמת שלגייס אותם בכלל לא הייתה בעיה, כי רובם היו זקוקים לכסף כמו אויר לנשימה בגלל כל מיני חובות. זה הרי הפיתוי הגדול. חוץ מזה שכרתי עבורם מכוניות, קניתי להם מכשירי קשר, צ'יפרתי אותם כדי שיהיו נאמנים לי".
את רקימת הקשרים עם קרטלי הסמים בבוליביה מהם התכוון לקנות את הסם, לעומת זאת, עשה לגמרי לבד. "דרך איזה רוצח שעבד עבור קרטל סמים בקולומביה הגעתי לאיש עסקים בוליביאני – בחור עם מפעל גדול לייצור עצים שאחד מהעיסוקים שלו הוא למכור קוק באיכות משובחת מאוד", הוא אומר. "יצרתי איתו קשר מצוין כי ידעתי כבר שבעסק הזה האמינות היא מעל הכל, שבלעדיה אף אחד לא ימכור לך אפילו גרם אחד. הם צריכים להכיר אותך, את האופי שלך, לדעת שלא תעשה להם עקיצות ותעלם בלי לשלם. לקח לי כמה חודשים טובים לטוות את הקשרים האלו, וזה לא היה פשוט: הם עושים לך תרגילים כדי לבחון אותך, ורק אז מביאים אותך לכל מיני מקומות נידחים בג'ונגל שכף רגלם של שוטרים מעולם לא דרכה בהם, כדי להראות לך את מה שיש להם".
שם, במעבדות לייצור קוקאין נוזלי בג'ונגלים של בוליביה, כשהוא מאובטח בחיילי קרטל הסמים המקומי, החל א' להניע את גלגלי רשת ההברחות הפרטית שלו. "ההליכה בג'ונגל לוקחת יום אחד לפחות, בחום אימים, כשיש לפחות חמישה 'חיילים' שמאבטחים אותי עם קלצ'ניקוב כדי שלא נותקף ממארב וכדי שלא אעשה להם איזה פארטייה של עוקץ כשאקבל את החומר", הוא מספר. "זה משהו כמו חמישים קילומטר בתוך סבך של ג'ונגלים די מפחידים, עם מלא נחשים מסביב, ויש לך פרפרים בבטן ודופק בשמיים כל הזמן. זה גרוע יותר ממסע אלונקות. פחדתי שכוחות צבא יהרגו אותי, או שלוחמי הרשות האמריקאית למלחמה בסמים יתפסו אותי. היו רגעים שחשבתי שאני לא חוזר הביתה, אבל כל הזמן זכרתי בשביל מה אני עושה את זה והכסף סנוור לי את המוח. פנטזתי על חופשות באוסטרליה, בתאילנד, בהוואי. זה היה או זה, או לדמיין את החיים בכלא עם כפכים".
כל יום שאני שורד זה נס
עשרות פעמים ביקר א' בג'ונגל הבוליביאני עד שהפך להיות מומחה בתחום. "למדתי שם לפרטי פרטים אצל מנהלי המעבדות הכי טובות בעולם איך הופכים קוקאין נוזלי לאבקה, כדי שבארץ נוכל למכור את הסחורה במחיר גבוה מאוד", הוא אומר. "זה היה כמו לעשות תואר ראשון בכימיה. החכמתי".
במקביל, החל להפעיל את רשת ההברחות, אשר פעלה כמו יחידת עילית מתוקתקת: מכוניות שכורות, מכשירי קשר משוכללים, מעקבים אחר המשלוח ותצפיות מתוך נתב"ג על השוטרים ואנשי המכס. "הכל אצלנו היה ממודר לגמרי", הוא אומר. "אף אחד לא דיבר יותר מדי, ואחרי כל הברחה החיילים היו מקבלים את הכסף ונעלמים לכמה שבועות כדי שאף אחד לא יחשוד. רק כשהיה משהו חדש על הפרק היינו מתכנסים שוב, לא מושכים את תשומת הלב".
לעצמו הוא אירגן עשרה דרכונים מזויפים, וטס לדרום אמריקה בזהויות שאולות, כשהוא מקפיד כל הזמן להיעזר בידע שרכש במשטרה כדי לא ליפול לבורות שיביאו לתפיסתו. "עבדתי בעבר הרחוק ביחידות מיוחדות ומסווגות, אז ידעתי איך לפעול כדי להשיג את המטרה", הוא אומר. "כל טיסה שלי ושל הבלדר הייתה נמשכת חודש שלם, כי ידעתי שאם ניסע לשבוע או לשבועיים רשויות החוק יבדקו אותנו, כי הרי מי נוסע לדרום אמריקה למעט זמן? הדרכתי גם את הבלדרים לעטוף את בקבוקי הקוקאין הנוזלי בנייר קופי ובאיזולירבנד, כי ידעתי ששני האלמנטים האלה מונעים ממכונות השיקוף לראות בבירור את תוכן הבקבוק שהחבאנו בתוך דפנות כפולות של המזוודה. היינו עוברים ככה חופשי בלי שום בעיות בכל הערים באירופה ובבואנוס איירס".
את הכסף הגדול נהג להפקיד בכמה חשבונות בנק נפרדים של חברים ושל בני משפחה, בידיעה שהמהלך הזה יקשה על המשטרה לעלות על עקבותיו. "בכל פעם היינו מבריחים בין עשרה לעשרים ק"ג של קוקאין נוזלי, אז תעשה חישוב כמה כסף עשינו כל השנים, עשרות מיליוני שקלים", הוא אומר. "הייתי נוסע במכוניות פאר, מבלה בקזינו, מבזבז כסף בלי הכרה. אני מעריך שהוצאתי לפחות חמישה מיליון שקל על כל מיני שטויות, אבל חייתי כמו מלך. חופשות בחו"ל, קניות, חיים משוגעים. בזבזתי יותר משרי אריסון".
אלא שבשנת 2007, ואחרי כמאה הברחות של קוקאין נוזלי לישראל, החגיגה של א' נגמרה. יום לאחר שאחד מבלדריו נתפס מבריח סם בפריז, הוא עצמו נעצר בנתב"ג כשברשותו מזוודה ובה שלושה ק"ג קוקאין נוזלי. הוא הואשם בייבוא 2.5 ק"ג של קוקאין נוזלי, ובמסגרת עסקת טיעון נשלח ל-6.5 שנים בכלא. בסופו של דבר נוכה שליש מעונשו, והוא שוחרר בתום חמש שנים מאחורי סורג ובריח.
כיום, החיים שלו רחוקים מלהזכיר את תקופת הזוהר ההיא. הוא מתגורר בדירת חדר קטנה בשכונת מצוקה בדרום הארץ, מתמודד עם מחלה קשה ומעשן בשרשרת בניסיון להפיג את המתח. ארבעת ילדיו לא חיים איתו, והוא מסתמך על קצבה של הביטוח הלאומי. "מי היה מאמין שאני אגיע למצב הזה? זה לא הגיוני", הוא אומר, ודיבורו הופך איטי. "את כל הכסף שהיה לי בזבזתי, ועכשיו אני תלוי בחברים שעוזרים לי להתקיים ולשרוד עם מה שיש. אפילו עם השכירות כאן הם מסייעים לי. מה אני אגיד? כנראה שבחיים אתה פעם למעלה ופעם למטה. הייתי על גג העולם, ועכשיו אני צריך להתמודד. כל יום שאני שורד זה נס".
אתה מתחרט על מה שעשית?|
"לא, ממש לא. המשטרה לא השאירה לי הרבה ברירות, ועשיתי מה שעשיתי בלב שלם. אולי אפילו הייתי חוזר על זה שוב. כשאני חושב על מה שהיה אני יודע שנהנתי מכל רגע. הכאב היחיד שלי הוא שפגעתי בילדים שלי, במשפחה".
המחלה לא גורמת לך לאיזשהו חשבון נפש?
"תראה, זה הקרב של החיים שלי ואני לא מתכוון להרים ידיים. אני אופטימי ומאמין לגמרי שאנצח את המחלה, ואולי גם אתחיל דרך חיים חדשה, כי את החוב שלי לחברה כבר החזרתי. מצד שני, לא בטוח שבעתיד לא אחזור לפשע או משהו כזה. זה הרי בעורקים שלי כל האקשן הזה. בלעדיו אני בתוך הקבר, מת".
קוקאין נוזלי: אפשר להבריח גם בתוך קונדום
רק לפני כשבע שנים נתקלה משטרת ישראל לראשונה בקוקאין נוזלי. שיטת ההברחה הזאת של הסם הפופולרי לא הייתה ידועה עד אז ללובשי המדים – אך מאותו הרגע בו עצרו השוטרים כמה בני משפחה אחת מקיבוץ בצפון בחשד שהבריחו כמויות עתק של החומר הממכר בצורתו הנוזלית, הבינו במשטרה כי מדובר כאן בתעשייה שלמה ונחבאת מהעין. "יתכן מאוד והיו מאות הברחות כאלה מדרום אמריקה במשך שנים רבות שבכלל לא ידענו על קיומן", אומר בכיר במשטרה. "לקח לנו זמן כדי לעלות על השיטה הזו, שנחשבה באותם ימים למתוחכמת למדי".
היום כבר יודעים במשטרה לשרטט את השיטה: אנשי רשת ההברחה מקבלים מימון לרכישת הסם מארגון פשיעה מקומי, אשר דורש בתמורה כ-30 אחוזים מהרווח. את הכסף הם מעבירים לאחד מקרטלי הסמים במדינות דרום אמריקה – פרו, בוליביה, ונצואלה, ברזיל או קולומביה – המפעילים מעבדות ייחודיות במעמקי הג'ונגל שמתמחות בהפיכת קוקאין לנוזל. כשהמשלוח "מוכן" הוא מועבר לבלדר, איש קשר מקומי אשר ידאג להבריח אותו לישראל באמצעות בקבוקי יין או ויסקי חתומים וסגורים המכילים כחצי ק"ג קוקאין, ולעיתים גם בעזרת סוודרים הספוגים בנוזל. בדרך הוא יעצור באחת מבירות אירופה (לעולם לא בהולנד או בגרמניה, שם הבדיקות קפדניות מאוד). עם הנחיתה בארץ הקודש, יועבר החומר בזהירות למעבדות מקומיות מיוחדות, בהן ימירו את הסם הנוזלי חזרה לאבקה, שתימכר לסוחרי סמים מקומיים.
לעיתים, הבלדרים מדרום אמריקה בוחרים להבריח את הסם בשיטה מסוכנת וקטלנית: בליעת קונדומים מלאים בקוקאין נוזלי. בשנת 2010 נעצרו זוג תיירים מקולמביה בחשד שהחדירו לגופם 109 קונדומים מלאים ב-3.5 ליטר של קוקאין נוזלי אותו התכוונו למכור לסוחרי סמים בישראל. לפני כשנה נתפס אזרח פרואני אשר בלע 40 קונדומים מלאים בסם והסליק אותם בגופו. במזוודה שלו נתפסו עוד שני ק"ג, אותם הספיג בבגדיו.
למרות הסיכון הגדול, התעשייה ממשיכה לפרוח – פשוט כי כל המשתתפים מרוויחים. מחירו של ק"ג קוקאין נוזלי בדרום אמריקה הוא 500 דולר. הבלדר שמסתכן בהברחה מקבל עבור המשימה סכומים שנעים בין 5,000 ל-15,000 דולר. בארץ, ק"ג קוקאין בודד נמכר בחצי מיליון שקלים, כך שבקיזוז ההוצאות עדיין ירוויח ראש הרשת כ-300 אלף שקל עבור כל הברחה של ק"ג בודד. בשנה, רשת הברחה קטנה תגלגל סכום של כ-25 מיליון שקלים. רשת גדולה יכולה להגיע גם ל-200 מיליון. "התעשייה" כולה, המונה כעשר רשתות הברחה, מגלגלת כשני מיליארד שקלים מדי שנה. המשטרה, מצידה, מצליחה לתפוס כעשרה אחוזים מכלל ההברחות.