אתם מריחים את זה?
הארומה הסמיכה ומעוררת הבחילה של האטמוספרה הישראלית היא ניחוחו של הדושבג. את על קו 25 בדרך לאוניברסיטה והדוש במושב מולך קורץ לך, פורס חיוך מלא שיניים. לא מדובר במשיגנע עם טרנינג נוזלי בדרכו למפגש של נרקומנים אנונימים או בגבר מזדקן עם נטיות פלמ"חיות-פדופיליות. מדובר בבחור בעל חזות נורמטיבית לחלוטין עם סקיני ג'ינס ואולסטאר שבטוח שהוא מתחיל איתך במיטב הג׳נטלמניות שאבדה מן העולם.
גם במשרדים הם נמצאים, הדושבגים: הם יעירו לך על הפריכיות והגזר ויוסיפו הערה משכילה על צלוליט. בישיבות הם בקושי יתנו לך לדבר, ואם את מעל 30 הם ישאלו אותך, "נו, מה קורה?". באופן עדין ודק הם יגרמו לך להרגיש קצת רע, מצויידים בסל הקלישאות המוחצות שהם סוחבים על הגב לכל מקום, שולפים בדיוק של סייף אחת לכל אירוע.
לא מדובר בתופעה ישראלית ייחודית. יניר האחמ״ש ואלדד מהאח הגדול ישמחו לדעת שמבחינה לשונית (לכל הפחות) הם חולקים קטגוריה עם דמויות מכובדות ביותר כמו צ׳רלי שין וקניה ווסט. גברים חדשים שמתהדרים במניירות גבריות מהדור הישן בצורה הכי נחותה שיש.
מלך הדושבגים הוא מייק "The situation" סורנטינו, כוכב סדרת הריאלטי הלוהטת ג׳רזי שור. אל תרוצו לחפש לינק לצפייה ישירה, אני יכולה לתמצת בכמה מילים: בחור מנופח, מעוטר בקעקועים של לוגואים מסחריים וצורות פסיכדליות, פותח את היום בחדר כושר, ממשיך עם שייק חלמונים וגומר במועדון בהורדת שוטים של טקילה.
כל הלייף סטייל החינני הזה כמובן תורם להיותו דושבג, אבל הבונבון האמיתי הוא ביחסו לבחורות: הדושבג הוא גם הבחור שמחליט על דעת עצמו לא לשים קונדום, או פשוט להוריד אותו באמצע. הוא משה קצב, חיים רמון, ובקצה הלא פלילי אייל גולן ועמנואל רוזן. מופת לדושבגיות שהצליחה למתוח את גבולות הנורמה הסקסטית הישראלית הרופפת גם ככה. אבל דושבגים לא נמדדים רק בפעולות: יש להם אידיאולוגיה.
הקללה הפמיניסטית
שרמוטה, זונה, כוס אמא שלך, כלבה. אני מוקפת בנשים כאלו, אני בעצמי כזאת. אני מועלבת באופן קבוע על ידי אחרים ועל ידי עצמי. לעיתים אני אפילו נהנית מזה, זה בלתי נמנע. אבל הדושבג יוצא דופן על רקע ספר הקללות הישראלי משום שהוא מעליב גברים בצורה יותר עמוקה ממה שהם יכולים אפילו להבין. (יש! ניצחון קטן!)
האם אנחנו מוכנות לעבור מן השפה למעשים ולהוקיע, להוקיע באמת את הדושבגים? לשלול לגמרי את התנהלותם המקוממת בעולם? כנראה שעוד לא ממש. זה עדיין עידנם של הדושז: דמותו של דון דרייפר במד-מן מעניקה לדושבג סקס אפיל אדיר והופכת אותו לדושבג הכי נחשק בחצי הכדור המערבי. אדם מ"גרלז" הצליח להפוך ממגה דוש בעונה הראשונה למקדרימי החדש. גם בקולנוע מהללים אותם: אוון וילסון ווינס ווהן עשו את זה בחינניות בסרט "לדפוק חתונה", וליאונרדו דיקפריו עשה את זה עם מועמדות לאוסקר ב"זאב מוול סטריט". ג'סטין ביבר יורק על המעריצות שלו. כריס בראון פוצץ את ריהאנה במכות. איפה שלא מסתכלים מרחובות תל אביב הבוערים ועד מעמקי התרבות אנחנו מוקפות בדושז. לפעמים אנחנו כל-כך נואשות שאנחנו אפילו מתחבקות איתם בלילה.
קיצור תולדות הדושבג
בתחילת המאה העשרים חברת ליזול שייצרה חומרי חיטוי לבתי חולים, הדברת מזיקים, למטבח, לאמבטיה, וגם לבישום אברי מין נשיים הביאה לעולם את הדושבג הראשון. זה היה שקיק פלסטיק בגודל כף יד ממולא בנוזל חיטוי שמחובר לצינורית (דוש) אותה אמורה האישה להחדיר ולהשפריץ פנימה נוזל דמוי מי פה. וזאת על מנת לשמור על ניחוח מנטה מרענן שם למטה. הפרסומות זעקו, שימרי על ריח טוב וגם על הנישואים שלך!
הטיימינג של כניסתו האינטנסיבית של הביטוי דושבג לשפה העברית איננו מקרי. הוא הגיע קצת אחרי הסחי, שגם הטיימינג שלו לא היה מקרי – הסחי נולד, פלוס מינוס, בזמן המחאה החברתית. הוא כל מי שהיה בעל דחף בלתי נשלט לרכוש דירה. שניהם נלעגים בגין הנורמות, הערכים והאמונות שלהם. הדוש הוא שובניסט חסר מודעות, הסחי שמרן בצורה הרסנית. האיזכור הורבאלי הכמעט אובססיבי שלנו כנגד שני הטיפוסים האלו מעיד על הרצון שלנו להשתחרר מהאמונות שהם מייצגים, אך גם מחוסר היכולת שלנו להיפרד מהם. אנחנו ממשיכים לגלגל אותם על הלשון; איזה סחי, איזה דוש, איזה סחי, איזה דוש. אנחנו צוחקים עליהם, מגלגלים עיניים, מותחים קו ברור ביננו לבינם, אך התודעה מסרבת להתנתק, להתיר סופית את הקשר והדימיון ביננו לבינם. היינו רוצים להיות ליברלים, פמיניסטים, חופשיים ברוח ובגוף עם מיניות חזקה וכבוד לבני אדם באשר הם. אבל בינתיים אנחנו מין ייצורי כלאיים כאלו חצי סחים - חצי דושים עם איזה שביב של מודעות שמאותת לנו שזה פשוט לא לעניין.
אך אל ייאוש! נתחיל מהשפה ונגמור במציאות. בינתיים זהו את הדוש מסביבכם, נפנפו באצבע לכיוונו, גלגלו את העיניים, הסבירו לו למה הוא דוש ואז גלגלו שוב ושוב על הלשון: ״איזה דוש שיואו", "תראו את הדושבג הזה, לא ייאמן!".
אלו הם חרחורי הגסיסה של הנורמה הדושבגית, ולכן אלו גם רגעי הזוהר האחרונים שלה. אנחנו נמצאים בנקודה מאוד מרגשת בהיסטוריה האנושית בה עדיין אפשר לצבוט למישהי בתחת והתוצאה של המעשה איננה ברורה לחלוטין; או שתגמור בכלא או שמישהו יכנה אותך דוש. הקו דק אך מאפשר המון מרחב פעולה לדושים בפוטנציה. אולי הסיכון מרגש אותם, אולי הפחד בוער בעצמותיהם, ואולי הם פשוט נאנקים את אנקת השובניזם האחרונה.