הוא יושב מולי בחיוך מבויש. גבר סיני נמוך ורזה בחליפה גדולה למידותיו, ובפניו הצעירים יחסית לחמישים שנותיו לא ניכר דבר מהסבל שעבר עליו. ועדיין, באותו חיוך נבוך, הוא מספר לי באנגלית שבורהעל המחשבות שהתרוצצו בראשו בזמן שהיה כלוא בתא מעצר מצחין עם שלושים אסירים נוספים, במשך קרוב לשנה. "לא ידעתי מה קורה. הם עומדים לשלוח אותי לכלא? למחנה עבודה? לא היה לי מושג. הייתי באפילה", הוא נזכר.
כל אחד שיפגוש בליג'י הה (50), יתהה כיצד לכל הרוחות הגיע המהנדס העירוני הכחוש הזה לצינוק האימים. איזה פשע כבר הכניס אותו לשם, ללא משפט וללא זכויות, נתון לחסדיהם של סוהרים סאדיסטיים חמושים באלות חשמליות? העוול היחיד שביצע ליג'י הוא תרגול התורה הרוחנית פאלון גונג, שהוצאה מחוץ לחוץ בסין לפני יותר מעשור.
ליג'י הה לא לבד. כמוהו יש רבבות, אולי אפילו מיליונים של סינים שכלואים על לא עוול בכפם במתקני כליאה ובמחנות כפייה בסין, עוברים עינויים ומומתים בייסורים – והכל בגלל אמונתם בתורת הפאלון גונג. לא מדובר בכת, לא בתנועה פוליטית ולא בארגון שאוסף תרומות ממאמינים. מתרגלי הפאלון גונג, שיטה שהוצגה לציבור הסיני ב-1992 על ידי המאסטר לי הונג-ג'י, היא בסך הכל שיטת תרגול הכוללת מספר תנועות מדיטציה ארוכות, בדומה לטאי-צ'י, וטיפוח העקרונות "אמת, חמלה וסובלנות". אלא שהמדינה הקומוניסטית האתאיסטית לא ראתה בעין יפה את גדילתה של התנועה הזו, והחלה לרדוף אותה.
"בשנת 1999 בדק המשטר וגילה שישנם בין 70 ל-100 מיליון מתרגלים בסין, יותר ממספר חברי המפלגה הקומוניסטית שהיו בשעתו – כ-66 מיליון חברים", מסביר רועי בר אילן, מנהל מרכז המידע של פאלון גונג בישראל. "מדובר במספר עצום שצמח תוך שבע שנים ופשוט הדהים אותם. הסינים דורשים נאמנות למפלגה הקומוניסטית מעבר לכל ערך אחר, וברגע שהיו מיליונים של אנשים שאומרים שהם נאמנים לערכים אמת-חמלה-סובלנות, המפלגה פירשה זאת כאיום על ההגמוניה שלה, על הרצון שלה לשלוט על הדרך שבה אנשים חושבים וחיים. ג'יאנגדזה-מין, שהיה נשיא באותו זמן, הוציא את הפאלון גונג מהחוק וכך החלו הרדיפות".
באותה השנה הקימה הממשלה משרד ממשלתי מיוחד, "משרד 610", שנועד לדכא את מתרגלי הפאלון גונג. שמו הבלתי רשמי, אגב, הוא "הגסטאפו הסיני".
שנים רבות אחרי שמתרגלי הפאלון גונג החלו להיחטף, להיאסר ולהישלח למחנות כפייה ללא משפט, החל העולם לשמוע על הזוועות שמתחוללות בסין. דיווחים על קצירת איברים של מתרגלי פאלון גונג התפרסמו לראשונה במערב באמצע שנות האלפיים, וב-2008 החליטה ממשלת ישראל לאסור על מימון השתלות איברים בסין, תוך הכרה באפשרות שאבריהם של אזרחים חפים מפשע נמכרים לכל המרבה במחיר על ידי הממשלה הסינית.
השבוע, לראשונה, ולמרות לחצים דיפלומטיים כבדים של משרד החוץ וגורמים סיניים, התקיים בכנסת יום עיון מיוחד שהוקדש לשאלת אחריותה של ישראל נוכח קצירת האיברים באסירי המצפון. לאירוע שיזמה השדולה הליברלית בכנסת בראשות ח"כ משה פייגלין, הוזמן ליג'י הה כדי להעיד ממקור ראשון ולספר את סיפורו המצמרר.
הוא התוודע לתורת הפאלון גונג ב-1995, אז החל לתרגל אותה יחד עם אשתו. הוא היה מהנדס עירוני מוערך ועטור פרסים, ונחשב לאחד הטובים בתחומו – הצלחה שאותה הוא מייחס בין השאר לתורה הרוחנית הזו. כמה חודשים אחרי תחילת הרדיפה, ביולי 1999, הבינו ליג'י ואשתו כי עליהם לעזוב את המדינה והגישו בקשה לקבלת ויזת הגירה לקנדה. אשתו נעצרה לחקירה למשך ימים ארוכים,והשניים הבינו שהחופש שלהם בסכנה, אך עדיין לא הבינו את גודל הזוועה שהם ניצבים בפניה.
"השוטר אמר: 'אתם לא בני אדם'"
במרץ 2000 יצאה אשתו של ליג'י, לי, להפגין יחד עם חבריה בכיכר טיאנאנמן ולא חזרה. "הייתי מודאג אז הלכתי לכיכר לחפש אותה כי ידעתי שהיו חטיפות של מתרגלי פאלון גונג", הוא משחזר. "כשהגעתי לשם ניגשו אליי כמה זרים בבגדים רגילים – רק אחר כך הבנתי שהם שוטרים סמויים – ושאלו אם אני מתרגל פאלון גונג. עניתי 'כן'. ידעתי שזה מסוכן להודות ושהסביבה עוינת כלפינו, אבל בלבי אני גאה בכך ויודע שזה נכון. אחד מהם נופף בידו, ולידינו נעצר טנדר משטרתי ומתוכו יצאו שוטרים במדים שרצו לעברי. השוטרים הסמויים הפכו אלימים ודחפו אותי לתוך הרכב. שאלתי אותם 'מה קרה? למה אתם עושים את זה?' והשוטר שיצא מהטנדר צעק עליי 'כי מתרגלי פאלון גונג הם לא בני אדם!'. זה רק מראה עד כמה ששטפו להם את המוח".
ליג'י נעצר ונשלח לתא מעצר בעיר, ללא אפשרות לראות עורך דין וללא מידע על מה עלה בגורלה של אשתו. "הדבר היחיד שהחזיק אותי הוא האמונה שאני צודק ושאלה שרודפים אותי לא, אבל לא היה לי מושג מה קורה".
הוא היה עצור במשך שבועיים ונחקר על פעילותו בארגון, עד שהממונים עליו במשרד הצליחו לשחררו. הוא נשלח לשבוע מאסר נוסף בבית במלון מבודד, שם נאלץ לצפות בסרטי תעמולה נגד הפאלון גונג. אחד הסרטים הללו, הוא מספר, היה מסמך ממשלתי סודי שנועד לעיניו בלבד. "הם רצו שאבין מה עומד לקרות לנו, שאדע שהרדיפות האלה לא ייפסקו".
בקלטת, שצולמה ב-1999 אחרי שהפאלון גונג הוצא מחוץ לחוק, תועדה ישיבה ממשלתית שאותה ניהל השר הסיני לענייני דתות. הוא דיבר על הפלגים הדתיים השונים במדינהוהסביר את האסטרטגיה שהנהיג משרדו – המנהיגים הדתיים יקבלו משרות בכירות בבייג'ין, ומי שיסרב יישלח לכלא. במקביל, יושם דגש על חינוך אתאיסטי לדור הבא שלאט לאט יכחיד את הדת באזורים הכפריים. "ופתאום מגיעים אנשי הפאלון גונג, והם עצמאיים. הם לא הולכים לפי עקרונות המפלגה הקומוניסטית. זו הסיבה שעלינו להשמיד אותם, להכחיד אותם", מצטט ליג'י מתוך הסרטון.
כששב הביתה הוא לא מצא שם את אשתו, ואז גילה כי כל הזמן הזה הייתה עצורה. היא קיבלה הודעה על כך שהיא עומדת להישלח למחנה כפייה, אבל המנהל במקום העבודה שלה הצליח – במאמצים רבים – לשחרר אותה מהמעצר.
השניים חזרו לביתם, ואחרי כמה חודשים קיבל ליג'י את הוויזה המיוחלת. אבל מצפונו לא אפשר לו להשאיר מאחור את חבריו מתרגלי הפאלון גונג, והוא כתב לעמיתיו בניסיון להזהיר אותם מהסכנות שצפויות להם. הוא לא ידע שמרגע השחרור שלו המשטרה עקבה וניטרה כל צעד שעשו הוא ואשתו – כולל שיחות טלפון ומכתבים. "שלושה ימיםאחרי השחרור פרצו למשרד שלי ארבעה-חמישה סוכני ביטחון פנים. שאלתי 'מה הקשר ביני ובין ביטחון פנים?' והם ענו 'אנחנו כבר נודיע לך'. הם רוקנו את המשרד ולקחו אותי בניידת לביתי, שם הם החרימו את כל הקלטות והחומרים הקשורים לפאלון גונג".
משם נלקח ליג'י למחנה מעצר מבודד בעיר, שונה לגמרי מזה שבו שהה חודשים ספורים קודם לכן: בתא אחד בגודל 18 מ"ר הוא נאלץ להצטופף עם שלושים אסירים נוספים, רובם רוצחים מורשעים שהמתינו להוצאתם להורג. "הכריחו אותנו לשבת כל היום עם הברכיים צמודות לחזה", הוא מדגים. "ובלילה היינו חייבים לשכב צמודים על הצד, כי לא היה מקום לכולנו. הייתה אסלה אחת בחדר, והיו לנו זמני שימוש בשירותים שהוקצבו מראש".
לאסירי הפאלון גונג, הוא מסביר, היה אסור לומר מילה בתא, ואסירים אחרים מונו כדי להשגיח עליהם. "הדלת הייתה כפולה, כך שלא שמעו דבר ממה שהתרחש במסדרונות, אבל מדי פעם היו נשמעות משם צעקות ומכות אלימות. אלה היו מתרגלי פאלון גונג שסירבו לחשוף את זהותם, ושהסוהרים ניסו לתחקר אותם".
העצורים האנונימיים הללו היו נשלפים מדי יום מן התאים ו"נעלמים", לדבריו, ואיש לא ידע מה עלה בגורלם.
מים קפואים, מכות חשמל ולילות ללא שינה
אחרי חודשים של ישיבה על הרצפה בברכיים צמודות, הוא מספר, עורו הפך מצולק בפצעי לחץ שנדבקו לבגדיו ונפתחו בכל פעם שניסה ללכת לשירותים. מדי יום עברו האסירים עינויים קשים – הם נאלצו לעמוד כשגופם כפוף, הראש נוגע בכפות הרגליים והידיים פרושות באוויר, בעוד אסירים אחרים נאלצו לדחוף אותם בבעיטה אל הקיר. במקרים אחרים שפכו הסוהרים מים קפואים על גופו של ליג'י ואילצו אותו לעמוד בקור עד שכל גופו קפא. "הם ניסו לשכנע אותי לומר שאני מוותר על האמונה שלי", הוא אומר.
השעות בקור פגעו בריאותיו, והוא התקשה לנשום. הוא נשלח למרפאה, אבל לא ניתן לו שם שום טיפול. "השוטר צעק עליי 'אתה גוסס? אתה לא גוסס!'". כעונש על "התחזות לגוסס", ליג'י נאלץ לעמוד במשך שעות לפני שנלקח חזרה למעצר. "בגלל הכאב בריאות לא יכולתי לשכב בתא בלילה, אז ביקשתי לשבת במקום זאת. הם אסרו עליי. שכבתי במשך שעות, דקה אחרי דקה, והתייסרתי בכאבים. חזרתי בלבי כל הזמן על המנטרות שלמדתי, ובלעדיהן אני לא יודע אם הייתי שורד".
ימים אחדים לאחר שחזר מהמרפאה הכניסו הסוהרים מסמך לתאו, והוא נדרש לחתום עליו. "אחרי שחתמתי ראיתי שנכתב שם שאני מאשר שקיבלתי טיפול טוב ותרופות", הוא נזכר.
חודש אחרי מעצרו של ליג'י הצליחה אשתו לגלות היכן הוא מוחזק. היא שכרה עורך דין לטפל במקרה שלו, אבל מיד לאחר שהגיש את מסמכי ההגנה רישיונו נשלל. עורך הדין השני ששכרה כבר לא ניסה לטעון לחפותו של ליג'י, אלא רק להוכיח שהמכתבים ששלח הוחרמו בדרך לא חוקית. השופט במשפטו קבע כי הדרך שבה נלקחו המכתבים היא סוד מדינה, ולכן אינו יכול לפסוק אם היא חוקית או לא. אחרי תשעה חודשים בבית המעצר,ליג'י נשפט על "חבלה באכיפת החוק" ו"השתייכות לכת", ובתום הליך מזורז נקבע גזר דינו – שלוש שנים וחצי בכלא.
"כשהשופט הגיע לכלא להגיש לי את פסק הדין אמרתי לו 'על מה קיבלתי שלוש וחצי שנים? לא עשיתי דבר רע'. הוא ענה לי 'מה אתה רוצה ממני? גזר הדין שלך נקבע הרבה לפני המשפט'", מספר ליג'י. "אמרתי לו שבכוונתי לערער והוא אמר שאין סיכוי שגזר הדין ישונה, ושעדיף לי לא להסתכן במאסר ארוך יותר". ליג'י ואשתו שכרו עורך דין שלישי, אבל בית המשפט לערעורים אפילו לא נתן להם לטעון בפניו לפני שקבע, ימים ספורים לאחר מכן, שהעונש יישאר כשהיה.
במהלך השבועות הראשונים בכלא, הוא סבל עינויים קשים. ביום הוא הוכרח לרוץ בבגדים קלים בחורף הקר, למרות שבקושי הצליח לנשום ולעמוד, וכשלא הצליח חשמלו אותו הסוהרים בעזרת אלות חשמליות. בלילות הכריחו אותו לשבת ולכתוב במשך שעות, במקום לישון. "כתבתי את מה שהיה בראשי, אבל הם קראו את זה ואמרו שזה לא מה שהם רוצים, ושאני צריך להמשיך".
רק אחרי שבועות של עינויים בלתי פוסקים נכנע ליג'י וחתם על מסמך שבו הוא מודה שהוא מוותר על אמונותיו. "לא רציתי לחתום בהתחלה, כי הבנתי שאם אעשה זאת, הם יבינו שהשיטות שלהם עובדות וימשיכו להשתמש בהן על מתרגלים", הוא מסביר. "הם קראו לזה חינוך מחדש.
"אחרי חודשים של עינויים ושכיבה בתחתונים בצפיפות נוראית, העור שלי היה במצב נורא. הייתי חולה מאוד, השתעלתי דם ללא הפסקה והיה לי דם בשתן. הרגליים וכפות הרגליים שלי התנפחו. היה לי חום במשך חודשים, ולא יכולתי לזוז. בסופו של דבר לקחו אותי לבית החולים בכלא, והרופא אמר לסוהר שהביא אותי 'עוד יום אחד, והוא היה מת'. הם לא הצליחו לראות את הריאות שלי בצילום מרוב הנזק שנגרם".
ליג'י אושפז בבית החולים למשך 50 יום, שם קיבל עירוי ותרופות עד שמצבו השתפר, והוא נשלח חזרה לכלא. שגרת יומו כללה בעיקר עבודה בפס ייצור של כדורי רגל למונדיאל שנערך בדרום קוריאה ב-2002."עבדנו עשר שעות ביום והייתה לנו מכסה לסיים. אם לא סיימנו, היינו צריכים לעבוד שעות נוספות", הוא נזכר, ומתאר כיצד ידיו התנפחו והתעוותו מהעבודה הסיזיפית. אלא שאחרי זמן מה הוחלט שאסירי הפאלון גונג לא ראויים לתנאים טובים כאלה, והם נשלחו לעבודות פרך בפינוי אבנים ובטון וחפירת בורות בחוץ. כך, הוא מסכם בפשטות, העביר את שארית המאסר שלו.
מכירת איברים מאסירים חיים
כמה חודשים אחרי שנשלח למאסר בכלא, אשתו של ליג'י קיבלה שוב הודעה על כך שהיא אמורה להישלח למחנה כפייה. כדי להציל את חייה היא פנתה לשגרירות קנדה והצליחה לקבל ויזת הגירה, ובעזרתה נמלטה מהמדינה. ב-2002 העבירה ממשלת קנדה החלטה להציל מתרגלי פאלון גונג הכלואים בסין, וליג'י היה אחד מהם. למרות מאמציה של אשתו, ולמרות שהוכרז על ידי אמנסטי אינטרנשיונל כאסיר מצפון – ממשלת סין לא נעתרה לפניות והשאירה את ליג'י במאסר.
אחרי ששוחרר לביתו, בתום תקופת המאסר, הוא היה עדיין במעקב על ידי המשטרה שהסיעה אותו בניידת בכל יום למקום עבודתו וחזרה. "בכל לילה הייתי מקבל טלפון הביתה, כדי לבדוק אם אני שם", הוא מספר. רק כמה חודשים לאחר מכן, ב-2004, הצליח להשיג שוב ויזת הגירה לקנדה ולהתאחד עם אשתו לאחר שנים ארוכות שלא התראו. השניים מתגוררים בטורונטו מאז ועד היום.
למרות העינויים והכליאה הממושכת שעבר, ליג'י לא העלה על דעתו לרגע את האפשרות הבלתי נתפסת, שהממשלה רוצחת אזרחים חפים מפשע בשביל איברים שאותם היא מוכרת למערב. "שמעתי לראשונה על תופעת קצירת האיברים רק כשהיא נחשפה בקנדה ב-2006", הוא אומר. "אשתו של אחד הרופאים הסיניים סיפרה שהוא הועסק בהסרת קרניות מעיניהם של מתרגלי פאלון גונג חיים. היא הייתה האדם הראשון שחשף את זה לעולם. כששמענו על כך, זה היה כמו סכין בלב. פתאום הבנו כל מיני דברים שהיו בגדר תעלומה כשהיינו בכלא".
ליג'י נזכר בכל מתרגלי הפאלון גונג שסירבו לחשוף את זהותם במעצר כדי לא לסכן את בני משפחותיהם, ונלקחו מהתאים למקום בלתי ידוע. "זכרתי שאחד האסירים האחרים, שהיה מקורב למשטרה, סיפר לי שלוקחים אותם למקום סודי בצפון סין. אלה היו האסירים שהכי נרדפו ועונו, וחלקם לא יכלו ללכת בגלל העינויים, אבל אף אחד לא ידע מה עלה בגורלם.אחרי ששמענו על קצירת האיברים הבנתי שזה כנראה מה שקרה להם. הלוואי שלא הייתי חושב ככה, אבל מדובר במספרים עצומים – רוב אסירי הפאלון גונג נעלמו, ורק מעטים נשלחו לכלא או למחנות כפייה כמוני".
זה לא היה הרמז היחיד שצף עם הגילויים המבעיתים. "בשבוע הראשון בכלא, כל מתרגלי הפאלון גונג נדרשו לעבור בדיקות פיזיות ובריאותיות", מספר ליג'י. "האסירים האחרים אמרו לי 'אנחנו מקנאים בך. בגלל שאתה מתרגל פאלון גונג, הממשלה דואגת לך ונותנת לך טיפול רפואי'. אין לנו מושג למה השתמשו בנתונים האלה".
והיה גם מקרה ספציפי אחד, שעורר את חשדו של ליג'י בדיעבד. חודשים אחרי ששוחרר מבית החולים בכלא, הוא סבל משלשולים קשים כתוצאה משימוש ארוך טווח בתרופות שניתנו לו שם. "ביקשתי מהשומר בכלא לברר אם אני יכול להפסיק לקחת את התרופה", הוא מספר. "הוא אמר שאינו יכול לאשר זאת בעצמו והתקשר לבית החולים כדי לברר". למרבה הפתעתו הסתבר כי בבית החולים לא נשמר כל תיעוד לכך שליג'י אושפז שם, וכי כל המידע על מתרגלי הפאלון גונג אינו בשליטתם. לאן נעלמו הרישומים הללו? הרמזים המסתוריים נערמים ללא תשובות, ומציירים תמונה שהמוח מתקשה לתפוס.
"מול הרוע, אתה לומד להבין כמה חשוב להיות טוב"
בארץ חיים כמה מתרגלי פאלון גונג שהצליחו להימלט מסין ולקבל מעמד של פליט, אבל משרד הפנים עדיין דורש הוכחות שממשלת סין מודעת לכך שהם מתרגלים ושחייהם בסכנה. "המדינה כן מכירה בזה שהם נרדפים, אבל עדיין מקשים עליהם. חלק מהם מקבלים כאן אישורי שהייה ללא אישורי עבודה", מסביר בר אילן. "בארץ רצו לגרש מישהי שאחותה מוחזקת במחנה עבודה בסין. בעקבות חשיפת הסיפור שלה, ובזכות כך שהצליחה להוכיח שהממשלה יודעת שהיא מתרגלת, היא קיבלה הארכה לשהייה שלה. היה מקרה בגרמניה שבו אדם כזה גורש חזרה לסין והוא נרדף למוות, והגרמנים הכו על חטא בדיעבד".
אבל בניגוד לממשלות אחרות במערב כמו קנדה וארה"ב – ישראל טרם גינתה באופן רשמי את הזוועות המתחוללות בסין. יום העיון שנערך בכנסת, בהשתתפותו של ליג'י, נועד לעורר את המודעות לטבח שנעשה באזרחים. "אנחנו, שנוכח הזוועות שעברו עלינו לפני זמן לא רב והעולם הפנה את מבטו מכל מיני שיקולים פוליטיים, צבאיים ואחרים – לא יכולים להתנהג באותו אופן נוכח זוועות שמתרחשות היום", אומר ח"כ פייגלין. "אנחנו רוצים להאיר את הזוועות הללו, כי החושך הוא מפלטו של הרשע. כשנדליק את הפנס המוסרי הזה רבות מהתופעות הללו ייעלמו".
פייגלין, שקרא בעבר להחרים את אולימפיאדת בייג'ין בגלל פעולותיה של המפלגה הקומוניסטית, מודה כי העלמת העין מהמעשים המתוארים והימנעות מנקיטת צעדים בנושא, הם חלק ממדיניות בלתי מוצהרת של גורמים בכירים בארץ. "ישנם גורמי שלטון שרואים לנגד עיניהם רק את האינטרס המיידי וזו טעות", הוא אומר. "צריך להבין שכשאתה מפנה את מבטך מזוועה מוסרית בשביל פתרון כלכלי, פוליטי או אפילו ביטחוני קצר מועד, זה חוזר אליך כבומרנג ואתה משלם מחיר כפול ומכופל".
גם אחרי שזכה בחזרה בחייו, ליג'י עדיין נאבק עבור משפחתו בסין. אחד מאחיו, לי-ג'ונג הה, נשפט אף הוא באשמת היותו מתרגל פאלון גונג ונשלח למאסר של שלוש שנים, שממנו השתחרר רק בחודש האחרון. הוא מתקשה ליצור קשר עם משפחתו בגלל הציתותים של המשטרה לשיחות, וכל המכתבים ששלח הוחרמו. למרות זאת, הוא לא מאבד תקווה ומאמין שעדותו בכנסת, כמו גם פנייתו החוזרת ונשנית לנציגי המדינות באו"ם, תעשה את שלה בסופו של דבר.
"אני חושב שבכל סוג של קשר – פוליטי, כלכלי, מדיני – הקול הזה חייב להישמע", הוא אומר. "בכל יום נעצרים מאות אלפי מתרגלי פאלון גונג ויכולים לאבד את חייהם בכל שנייה. זה קורה כבר יותר מ-14 שנה. אם הפשעים הללו נגד האנושות לא ייפסקו, כל קשר עם סין הוא מוכתם באשמה ובושה. כשאתה חבר של פושע, אתה נותן תוקף למעשיו הנפשעים".
מעבר למילים החזקות, הוא מתקשה לבטא את רגשותיו במילים. ניכר שגם עכשיו, שבע שנים לאחר ששוחרר, הוא עדיין מספר את סיפורו כאילו קרה לאדם אחר. מה עבר לו בראש ברגעים הקשים ביותר? אני מנסה להבין. הוא מחייך את חיוכו הנבוך ומנסח את דבריו בזהירות.
"ככל שעמדתי מול דברים כל כך קשים, מול הדברים האיומים שהם עשו לי, כך הבנתי יותר ויותר עד כמה שאמונתי היא הדבר המשמעותי ביותר בחיי. זו היתה התקווה היחידה שלי. דווקא בסביבה כל כך עוינת יש לך את האפשרות להבדיל בין טוב ורע. כל הדברים שאתה רואה הם הרע, ואתה מבין שאתה לעולם לא היית עושה אותם. ככל שהתייחסו אליי רע יותר, הבנתי עד כמה חשוב להיות אדם טוב. הבנתי שהרדיפה תיכשל בסופו של דבר". הוא חושב על דבריו ומוסיף, הפעם בלי חיוך: "פעמים רבות הרגשתי חסר אונים, אבל אף פעם לא הרגשתי חסר תקווה".