סליחות
הגיע הזמן לבקש סליחה | צילום: istockphoto

רק בבית החולים אבא ביקש ממני סליחה | זוהר ישראל

לא דיברתי עם אבא שלי כמעט שנתיים. אחרי תקופה מאוד טעונה ביחסים בינינו – שני אנשים שתמיד חושבים שהם צודקים – הגיע הקש ששבר את גב הגמל. אבא שלי עשה משהו שהעליב אותי. הוא העליב אותי באופן שרק הורה שמכיר את נקודות התורפה של הבן שלו יכול להעליב.

והוא ידע שהוא העליב אותי, אבל לא טרח להתנצל. ככה זה. הורים לא נוטים לבקש סליחה מהילדים שלהם. סליחה אמיתית כלומר, לא סליחה של "התנתק לי הטלפון" או "שכחתי לקנות לך את מה שביקשת". סליחה רצינית, על פגיעה אמיתית. בטח לא ההורים שלנו שקיבלו על פי רוב יחס קפדני ונוקשה יותר מההורים שלהם, שלא רק שלא ביקשו סליחה, סביר להניח שגם לא השתמשו ב"בבקשה" או "תודה", וסביר לא פחות להניח שגם נטו להרים יד פה ושם.

זוהר ישראל עם נועם - סיכום שנה
זוהר ישראל. אני אדע יותר להתנצל ? | צילום: תומר ושחר צלמים

לא צעקתי, לא ניסיתי לדבר איתו על זה ולהסביר לו כמה אני פגוע, לא חשבתי שיש טעם. החלטתי שאני פשוט לא רוצה קשר עם בנאדם כזה. אז הפסקתי לדבר איתו. זה קשה כשגרים יחד תחת אותה קורת גג, אבל הפך קל יותר כעבור כמה חודשים כשעזבתי את הבית לטובת דירה שכורה.

אמא שלי ניסתה לגשר בינינו, אבל אני לא הייתי מוכן לשמוע כל עוד הוא לא היה מוכן להתנצל. כשאני חושב על זה אני תמיד נזכר בשורה מתוך שיר של יהודה אטלס: "כשאני מספר לאמא שהוא כעס עליי או הרביץ או עשה לי משהו, תמיד היא אומרת: 'על אבא לא אומרים הוא'".

רק בבית החולים, שם נפטרה סבתא שלי בפתאומיות, הוא ניגש אלי, חיבק אותי, וכששנינו בדמעות ביקש ממני סליחה. סבתא שלי – אמא של אמא, אגב – הייתה הדבק המחבר והמנוע של המשפחה ומשהו בו כנראה נשבר. אולי זה הזכיר לו את אמא שלו, שאותה איבד בגיל 11, אולי זה גרם לו לחשוב שמשפחה צריכה להישאר ביחד לא משנה מה, אולי אחרי כל כך הרבה זמן של נתק פשוט נוצרה הסיטואציה המתאימה. לא יודע, לא דיברנו על כך אף פעם.

זו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי ביקש ממני סליחה. לקח עוד זמן לא מועט כדי לשקם את היחסים, שאם לומר את האמת לא היו במיטבם רוב שנות חיי, אבל סלחתי לו.

זה היה לפני עשר שנים. היום אנחנו במערכת הכי טובה ובריאה שהייתה לנו אי פעם. היום יש לי ילד בן שלושה חודשים. אני רק מקווה שאצליח לעשות עוד שלב באבולוציה ההורית ואדע לבקש ממנו סליחה כשצריך.

סליחה ששתיתי לכם את המיץ | נמרוד מירום

פעם בחודש הייתי בודק אם הגיע דואר למישהו מחברי הקיבוץ, שכבר לא היו שם כדי להתעניין בו. איש לא ציפה למכתבים, ופרט לכמה מתנדבות נלהבות ופקידים לא מעודכנים מהמועצה האזורית איש לא שלח אותם. אבל בכל זאת, מי יודע אם לא תגיע הודעה מרעישה על ירושה מדוד עשיר מאמריקה. אחד שלא התעניין מספיק בבני משפחתו כדי לשמוע שהקיבוץ שבו הם גרו – אי שם ליד משולש הגבולות של ישראל, מצרים ועזה – התפרק לרסיסים, וכל מה שנותר בו הוא זוג החברים שסרב להתפנות מהמקום והתעקש להפעיל את הלולים, וגרעין נח"ל בפרק משימה ששמר שאיש לא יחמוד לעצמו את השדות בלי אישור התנועה.

נמרוד מירום
נמרוד מירום. אין צורך בסליחה

המכתב שהגיע לבסוף לפני יום כיפור היה צנוע ונשא חותמת שהעידה שנשלח מירושלים. "בס"ד. בשנת 1984 שירתי באזור הקיבוץ שלכם כחייל בשירות סדיר. אחת המשימות שהוטלו עליי הייתה לסייר סביב גדר הקיבוץ בלילות. במהלך הסיורים הללו היינו חברי ואני מתגנבים לחדר האוכל ושותים מיץ פטל שנשאר ללא השגחה. לפי חישובי ערכם של כוסות המיץ האלו שווה ערך כיום ל-54 שקלים. אני שולח אליכם את הסכום בבקשת סליחה כנה ועמוקה, ומקווה שתמחלו לי על מנת שיתכפר לי החטא".

הסתכלתי על 54 השקלים (בדיוק!) בתוך המעטפה ותהיתי איך איש שיודע לחשב את ערכה הנוכחי של כוס מיץ משנות השמונים לא מתעדכן במצבו הרעוע של הקיבוץ. כנראה שהוא עסוק בדברים אחרים, עמוקים יותר. עסוק בתהליך נפשי של גילוי האור והאמת שבתורה. ובתוך התהליך הזה, מה טבעי יותר מאשר להסתכל על עברו ולהחליט שכל כולו מקולקל? כל צעד שעשה, כל רגש שהרגיש, כל צמא שהרווה לרגע, אי אפשר לעבור את "היום הקדוש בשנה" בלי לכפר עליהם. כי אם הוא יתחיל להסתכל על כל מקרה לגופו, אם הוא ירגיש שבסופו של דבר הוא דווקא די בסדר, הוא יתחיל לשאול את עצמו "מה פשר כל המנהגים האלה? מי זה הרב הזה שאליו אני רץ בכל שאלה? אולי אני יכול לעשות משהו בכוחות עצמי?". אולי הוא היה אפילו מצליח להגיע למסקנה המזהירה (והנכונה, התברר לי לאחר מכן), שמיכל המיץ בחדר האוכל הוצב שם בדיוק למען החיילים שהיו מסיירים בלילה, ואפילו אלה מחברי הקיבוץ שקראו לשלום עולמי ללא צבאות דאגו למלא אותו.

לקחתי מעטפה משלי, שמתי בתוכה את הכסף ורשמתי את כתובתו של האיש מירושלים. על פתק קטן כתבתי לו: "אין צורך בסליחה. לבריאות". הנחתי בתיבת הדואר היוצא, והבנתי שמעולם לא ביררתי אם מישהו מהדואר בכלל בודק אותה.

שיחת הסליחה שמעולם לא התקיימה | גל אוחובסקי 

הכי גרועים הם הדברים שלא הספקת לעשות. הנה סיפור הסליחה הכי מתסכל שלי. אני ואמא של איתן, שרה, היינו חברים טובים מאוד. היא אהבה אותי ואני אותה. עם אבא שלו, סימור, זה היה סיפור אחר. היה לו קשה מאוד בתחילת הדרך לקבל את הקשר שלי ושל איתן. עברנו לגור ביחד די מהר, והוא היה מצלצל אחת לכמה ימים לדבר עם הבן שלו. איתן לא נהג לענות לטלפון הקווי שלנו, הוא לא אוהב לענות. וכך יצא שתמיד זה הייתי אני. והשיחה הייתה תמיד אותה שיחה.

-הלו? שלום.
-הוא בבית?
-כן רק רגע בבקשה.

גל אוחובסקי
גל אוחובסקי. הסליחה שלא קרתה | צילום: ראובן שניידר

אני הייתי אז קורא לאיתן ומעביר לו את הטלפון. זה היה כמובן מעליב, אבל לא היה כל כך מה לעשות. גם לא יכולתי להתמודד בשום צורה עם זה שהוא חשב שאני הסטתי את איתן מדרך הישר. אבל בחיים כמו בחיים, עם הזמן הוא התרגל. הוא פגש אותי, נהיינו סוג של משפחה, אבל תמיד נשאר מרחק. משהו לא פתור. כמובן שעל תחילת הדרך והטלפונים ההם אף פעם לא דברנו.

ככה עברו כמעט 20 שנה. יום אחד איתן חזר מעוד ביקור אצל אבא שלו, שכבר היה יותר מבוגר. הוא אמר לי, "אל תשאל. אבא שלי ליווה אותי למעלית, ולפני שנפרדנו הוא אמר לי 'תדע לך שגל הוא בן זוג טוב, יש לך הרבה מזל. אני מאוד מעריך אותו'". בשפה של אבא שלו "מעריך" היה הרבה יותר מ"אוהב". איתן מאוד התרגש מהדברים וגם אני. הבנתי שאני חייב להגיד לאבא שלו שגם אני אוהב אותו, וסולח לו על הטלפונים ההם. שאני מבין כמה היה לו קשה בהתחלה, ומאוד מכבד את הדרך שהוא עשה עד שקיבל אותנו באמת ובאופן שלם.

לא יכולתי לצלצל באותו ערב כי איתן חזר מאוחר. ולמחרת בבוקר נראה לי טיפשי לצלצל. החלטתי שהכי טוב לעשות את זה בנונשלנטיות בפגישתנו הבאה, כשניסע אליו בעוד שבוע לארוחת ערב. יומיים אחר כך יצא סימור פוקס להליכת בוקר שלו, ובדרך חזרה, על מפתן הבית, הוא קיבל דום לב ומת. את השיחה שכל כך רציתי לקיים איתו, לא קיימנו מעולם. 

"אמא חד הורית במצוקה", סליחה שלא התפניתי לענות לך | אביב לביא

אני מפשפש בערימת המיילים שמסומנים בכוכביות. אלה המיילים שחלפתי על פניהם במהלך השנה בלי יכולת לעצור, בלי זמן להשיב, קל וחומר לטפל, וסימנתי אותם מתוך כוונה לחזור אליהם ברגע שיתאפשר. אבל על מי אני עובד :אני יודע היטב שבמקרים רבים הרגע הזה לא יגיע לעולם. כי הרי תמיד יש מיילים חדשים שמחייבים התייחסות.

אביב לביא
אביב לביא. חושב על השני אחוז | יח``צ: עודד קרני

ואז אני מבחין בכותרת של אחד המיילים: "מסר דחוף מאמא חד הורית במצוקה". נשלח לפני כמה שבועות אי שם בשעת לילה מאוחרת מאוד. אני עובר במהירות על השורות שהוקלדו בפונט קטן מדי ומזכירות פתק שנכתב בכתב יד צפוף. יש לה שני ילדים, אחד מאובחן כאוטיסט והשני סובל מבעיות בריאותיות אחרות, אבא שלהם נטש מזמן את המערכה ובמקום לסייע הרשויות מציבות בפניה כל מכשול אפשרי. היא כבר פנתה, שלחה פקסים, התחננה, צעקה – ועכשיו היא מבקשת שאנחנו, מערכת "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, נתגייס. ואנחנו, כמו תמיד, המוצא האחרון.

האם העברתי את המייל הזה לטיפול החבר'ה המסורים מצוות ההפקה של התוכנית? אני כבר לא בטוח... ואם העברתי – האם הוא טופל? הרי אנחנו מקבלים עשרות אם לא מאות פניות כאלה בשבוע, ואין שום סיכוי שנספיק לטפל בכולם, קל וחומר להצליח... אבל המחשבה ש"אמא חד הורית במצוקה" עדיין ממתינה לתשובה, ושעבורה אני בדיוק כמו כל אותם פקידים אטומים מהעירייה או מביטוח לאומי, לא נותנת לי מנוחה. בשתיים בלילה אני מתהפך במיטה וחושב עליה. הייתי מבקש ממנה סליחה, אבל מה זה יעזור? לא להתנצלויות היא זקוקה, אלא לפתרונות.

אני יודע שלא המצאתי את הבעיה הזו. הפצצת המיילים, הפייסבוק ושאר הפלטפורמות שבהן אנחנו נגישים גורמות לכך שרבים מאיתנו לא מסוגלים להתמודד עם הזרם. רופאה אחת סיפרה לי לא מזמן שבתא הדוא"ל שלה יש יותר מאלפיים מיילים שלא נפתחו מעולם. מעניין כמה אנשים מתו בזמן שהמתינו לתשובה ממנה. עיתונות, לטעמי, היא שליחות ציבורית. כעיתונאי אני מקפיד לפרסם את כתובת המייל שלי בכל מקום ומשתדל להיות נגיש וזמין לכל מי שפונה אליי. אני רוצה להאמין שעניתי השנה על 98 אחוז מהפניות שקיבלתי. רק שביום כיפור, ובעצם גם בימים אחרים, אני חושב דווקא על שני האחוז הנותרים, בעיקר כאלה שהגיעו לפני עלות השחר תחת הכותרת "אמא חד הורית במצוקה".

סליחה סבתא, שלא ניצלתי את רגעי הערות שלך | עמרי קירון

עוד שבוע סבתא שלי תהיה בת 81. זה לא נורא מבוגר, אני יודע, אבל בעיניי היא נראית לפעמים כמו האישה הזקנה ביותר בעולם. אנחנו יושבים על הספסל במקום הקבוע, זה שנפגשים בו מדי יום שישי מאז שאני זוכר את עצמי. יש כאן גינה ציבורית קטנה וכמה אנשים בדרך לבית כנסת והרבה זבובים שלא נותנים להרגיש את הרוח. סבתא שותקת, תולה מבט בגבעת הדשא הקטנה שממול, ומדי פעם מרימה יד איטית כדי לסלק דמעת זיעה מהלחיים. פעם הצחוק ההונגרי החזק שלה היה מתגלגל כאן בין השיחים, עוטף את המופעים הקטנים שלי על המדרכה ממול ומתחיל לסגת כשהיה ברור שאני עושה מעצמי צחוק מול הבנות דודות. אבל עכשיו יש בעיקר אנחות, וחיוכים ריקים של מועקה. ושקט שתלוי מלמעלה כל הזמן וגורם גם לי להשתתק.

אין תמונה
עמרי קירון. סליחה מאוחרת

לסבתא שלי יש דמנציה, והיא מאבדת את עצמה ואת הזיכרון כבר כמה שנים טובות. בהתחלה עוגת התפוזים יצאה לה עקומה כי היא שכחה להוסיף ביצים, ואז התרופות שאחרי ארוחת הערב נשכחו על המפית, ואחר כך כבר יש שגרה חדשה שבה שום פעולה לא מובנת מאליה. לפעמים אנחנו עוד מנסים לבחון אותה, לראות אם היא זוכרת מה קדם למה ומה בדיוק התאריך, אבל ברוב הזמן אנחנו פשוט מנסים להיות שם בשבילה, גם כשזה מגרד לנו כל כך.

למרות הכוונות הטובות, אני מרגיש שאני חייב לסבתא שלי התנצלות. פחות על השעות הארוכות שבהן אין שם מישהו שיחבק אותה או יסביר מה בדיוק קורה בעולם שבחוץ, ויותר על כל הדברים שלא שאלתי אף פעם. הייתי ילד ונער שאוהב לדבר ונזכר מאוחר מדי שצריך להקשיב, והיום אני מרגיש שאת ההזדמנות לשיח אמיתי איתה קצת פספסתי. אז נכון, אני יודע עליה הרבה דברים, אבל מבקש סליחה על כל אותם סיפורים שהשארתי כזיכרונות סטריליים, על הרגעים שלא התעקשתי להבין כשעוד היו לה תשובות לתת. על החוויות מההליכה האינסופית בשלג לבית ספר, ועל הרגע שדרכה בפעם הראשונה בנהריה, ועל הילדות עם הבנות בחצר עם השסק, ועל היום ההוא שבו חיכתה לסבא שלי בשדה התעופה כדי שיביא את המזוודות, ואז פתאום קראו לה בכריזה ומאז הכל נהיה בודד הרבה יותר. הייתי רוצה לבקש ממנה סליחה על זה שלא ניצלתי את רגעי הערות לפני השינה הגדולה, ועל זה שלא תפסתי אותה בזמן לפני שנותרו רק פירורי מחשבה. ועל זה שלאט לאט אני שוכח איך היא הייתה קודם.

סליחה שאיבדתי את האמונה | לירון שמם

השנה היא 1996, שנת הפיגועים הגדולה של ירושלים. אני, נערה בת 16 במדי צופים, בדרך לשנות את העולם. חילקנו פרחים לכל מי שהעז לעלות שוב על קו 18, בנינו מגן דוד עצום מסנאדות ועליו כתבנו "יחד נתגבר" במסר לקהילה, ניקינו מאות נעליים של אנשים שנספו בשואה בפעולת התנדבות והובלנו דור של חניכים לעולם חדש וערכי יותר.

לירון שמם
לירון שמם. סולחת לעצמי?

היום, 16 שנה אחרי, אני רוצה לבקש סליחה מאותה נערה. כי כשאני מחפשת אותה בתוכי היום, היא איננה. נתתי לגלונים של ציניות, אכזבות וכאב להשתלט על האמונה שהייתה בי. אני רוצה למצוא בתוכי את המחילה על כל טעות קטנה שעשיתי בדרך. לשתק את מנגנון הביקורת העצמית, שהוא גם האויב הכי גדול שלי. אני רוצה לסלוח לעצמי על כך שעוד בצבא נשברתי ועזבתי את הקורס המבוקש שאליו התקבלתי. אני רוצה לסלוח לעצמי על שלא הפכתי להיות העיתונאית שרציתי. על הפסגות שלא הצלחתי לכבוש, על כל הפעמים שנפלתי והתקשיתי לעמוד שוב. על כל הבקרים שבהם זמזמתי לעצמי את מילות השיר high & dry:

You'd kill yourself for recognition; kill yourself to never ever stop.

You broke another mirror; you're turning into something you are not.

כן, הרגתי עת עצמי בדרך להכרה מטופשת, שברתי מראות, הפכתי, לא אחת, למשהו שאני לא. ובכל בוקר, המשכתי לזמזמם וללכת באותה הדרך.

אני רוצה לא לכעוס על עצמי על כל פעם שפוטרתי מעבודתי, על כל משא ומתן שיצאתי ממנו מופסדת, על שהאמנתי לאנשים שאמרו שאין בי כישרון. אני רוצה לא לכעוס על עצמי כשאני מסכימה שבעל הדירה יעלה שוב ושוב את שכר הדירה, ועל כך שאמרתי על דפני ליף שהיא זקוקה למקלחת, כשבעצם קנאתי בה שלא פחדה להקריב מעצמה למען משהו גדול. אני לא עשיתי מספיק כדי לשנות את המציאות שמכלה אותי.

כי האמת היא שאני פחדנית. פחד זו תכונה ארורה שמקבלים עם הבגרות. ופחד מכרסם באמונה, משתק ומנוון, וגורם לנו לקבל את שמטילים עלינו בהרכן ראש. נערה כבר לא אהיה. אבל אם אצליח לסלוח לעצמי ולהפסיק לכעוס, אולי יתפנה לי בלב חריץ קטן שאליו האמונה תוכל לזלוג. מי אמר שאי אפשר לשנות את העולם בגיל 33.

הנה סליחה שמאוחר לבקש | אורית נבון

כשאהיה בת 78, עם אלצהיימר מתקדם, סרטן ועוד כל מיני מחושים שרק רופאים יודעים לאיית – תעשו לי טובה ותתקעו לי כדור בראש, בסדר?

אין תמונה
אורית נבון. היחסים לא מוצו

 בשנתיים האחרונות לחייה של סבתא שלי, ייחלתי למותה. היא שכבה אז בבית אבות קטן וחסר תקווה, ואני ביקרתי אותה פעם בחודש כי יותר מזה לא יכולתי. היא סבלה מאלצהיימר, מסרטן ומעוד כל מיני מחושים שרק רופאים יודעים לאיית, ורוב הזמן היא לא זיהתה אותי בכלל. האמת, גם אני לא זיהיתי אותה. היא הייתה רזה ושקופה כרוח רפאים, מעולפת מכאבים, פוחדת למות אבל כבר לא רוצה לחיות. כשלא יכולתי יותר לשאת את פרפורי הגסיסה שלה, הפסקתי לבקר לגמרי.

וזה לא שקודם הייתי נכדה כה מצטיינת; בילדותי ניגבתי בזעף את הנשיקות שלה, בבגרותי ראיתי בה בעיקר כספומט מהלך. השיגעונות הקטנים שלה הטריפו אותי, סיפורי השואה המפורטים מדי לא עשו לי חשק להתקרב.

אבל היו לה גם תובנות מצחיקות על "היפים והאמיצים", ושפתונים יוקרתיים כאלה באריזות זהב, ואוסף בשמים שאהבתי לבדוק. והיו לה סטייל ולוק של כוכבת קולנוע, וגם סיר ממולאים מהביל קבוע על הגז. בסופו של דבר, היא הייתה הסבתא האהובה עליי.

אחרי שנפטרה, הצטערתי על יחסים שלא מוצו, כי יכולתי ללמוד ממנה הרבה אבל לא תמיד הייתה לי סבלנות להקשיב. הצטערתי גם על כל השנים שהלכו לאיבוד, כי למרות נסיבות החיים השונות כל כך, היה לנו הרבה במשותף; יכולנו להיות חברות טובות. אבל הכי הצטערתי, על שנטשתי אותה לעת זקנה. הנה סליחה שמאוחר מדי לבקש.

סליחה שלקח לי זמן להתאהב | נועה יחיאלי

כמה מטריד שאתה רק בן שנה, וכבר יש לי על מה להתנצל בפניך. מה עם כל הדברים האיומים שאני עוד עומדת לעולל לך בעתיד, בן? מה עם הפעמים שתעמוד במיטה ותמרר בבכי, ואני בגרון חנוק אסרב להרים ולנחם אותך כי זו הדרך היחידה, כך מבטיחים לי, ללמד אותך לישון במיטה שלך כל הלילה כמו שצריך? מה עם הפעמים שתשליך את עצמך בזעם על רצפת הקניון, ואני בשפתיים קפוצות ארים אותך בכוח ואגרור אותך בשתיקה אל המכונית, כי יש גבול לכל תעלול? מה עם הפעמים שאצווה עליך לחזור מבילוי בשעה מסוימת בלילה, למרות שכל ההורים של החברים שלך יאפשרו להם להישאר עד הבוקר? אין ספק, עוד נכונו לנו סליחות רבות, בן שלי. ובכל זאת, יש סליחה אחת שכבר צריכה להיאמר.

נועה יחיאלי ונבו אלמליח
נועה יחיאלי. כבר צריכה להתנצל | צילום: תומר ושחר צלמים
אני מצטערת, תינוק אהוב שלי, שהייתי בשנה האחרונה קצת מרוחקת. מצטערת שלקח לי זמן להתאהב בך, שלקח לי זמן להיקשר. תמיד חשבתי שאני קלה להתאהבות; לפני שהכרתי את אבא שלך, נהגתי להתאהב בגברים בתדירות די גבוהה ובאופן די פזיז. ופתאום אתה הגעת, ושלא באשמתך, לא ממש עמדת בהבטחת הציבור והבאת לחיי באופן מיידי משב רוח רענן של אושר וסיפוק. להיפך: בכית כל הזמן, בקושי ישנת, לא הסכמת לרדת מהידיים שלי, היית בלתי נסבל בנסיעות ובלתי אפשרי בלילות, וכן, אני מודה, בין לבין גם היית די משעמם. לא סלדתי ממך מעולם, רחוק מזה; מהרגע הראשון מצאתי אותך חמוד ונהניתי לגפף אותך, ועם הזמן גם המשחק איתך הפך למהנה יותר. אבל האמת חייבת להיאמר: רק עכשיו, כשאתה בן שנה, בן מתוק שלי, אני יכולה לומר בפה מלא שאני שמחה להיות אמא שלך. רק עכשיו אני מתחילה להבין למה וכמה זה כיף שאתה שלי.

למרות שמעולם לא פגעתי בך או נתתי לך לחוש באיזה שהוא אופן את הקושי שלי, אני מרגישה צורך להתנצל בפנייך. אני מצטערת שגם כשהייתי שם בשבילך תמיד – לא הייתי שם בלב שלם לגמרי. אני מצטערת שלא הצלחתי להבין, ממש עד לאחרונה, מה התמורה הגדולה בעבור ההשקעה העצומה שלי בך. יש נשים, כנראה, שזוכות להבנה הזו ברגע שמניחים את התינוק שלהן בפעם הראשונה בחיקן. אני מצטערת שאני לא אישה כזו, תינוק שלי. לי לקחה שנה שלמה.

הייתה לנו שנה ראשונה לא קלה יחד, בן. אני מקווה להאמין שלא הרגשת, שלא שמת לב למה שקורה לי בפנים. אני בטוחה שתגדל להיות ילד שמח, מאושר ואהוב, שלא חסר לו דבר – בחומר וברוח; ובכל זאת, רוצה להגיד לך סליחה.

סליחה, אהוב שלי. לא יכולתי לעשות את זה אחרת. עשיתי את זה בדרכי שלי, בזמן שלי. אולי יום אחד תוכל להבין את הסבלנות והסובלנות שלי כלפי עצמי, ואולי אפילו תדע להעריך אותה. בינתיים, רק תמשיך לעשות את מה שאתה עושה הכי טוב: להיות התינוק שלי, לתת לי להיות אמא שלך, ולשמוח בזה.

 >> לכל כתבות המגזין