ביום האחרון של 2013 מטוס יצא מהחנייה שלו במנחת בראשון לציון ועשה את דרכו אל מסלול ההמראה. כמו רבים לפניו, גם המטוס הקטן הזה היה אמור לטוס בשטח המוגבל שנקרא "בועת ראשון", כפי שעשה תמיד. ואז המטוס המריא, פילח את האוויר הקריר של סוף דצמבר, טס וטס וטס ויצא את "בועת ראשון". לאן מועדות פניו של המטוס ומי האיש שבתוכו?
אחרי חצי שעה באוויר הטופוגרפיה השתנתה תחת בטנו המתכתית והתחלפה לצבעי חום וירוק: אדמות חרושות וגבעות המאחזים ששייכים להתנחלות איתמר.
הוא נחת על מנחת לא סלול, בעוד השכנים המפוזרים בקרוונים יוצאים החוצה מופתעים, נעצר המטוס הקטן ליד ההאנגר לצד כמה מבנים ארעיים של חיילי אבט"ש. דלת המטוס נפתחה ומתוכו יצא איש חסון, כיפה סרוגה לראשו, וציציות מבצבצות תחת חולצתו. הוא פתח את שערי ההאנגר, חזר למטוס והסיע אותו פנימה. המשימה הושלמה, החלום התגשם. כעת יש תעופה ביהודה ושומרון.
תמיד הייתי איש של שלום. אני אפילו מסתובב בלי נשק
האיש במטוס הוא ידידיה משולמי, בן 42, טייס במילואים, מטיס מסוק בלקהוק בהכשרתו, אב לעשרה, נשוי ליפעת ומראשוני המתנחלים כאן על רכס הגבעות של התנחלות איתמר. הוא אחד מבין 17 ילדים למשפחה שבזמנו ומתוך אידיאולוגיה בחרה להתיישב בנצרים, לא הרחק מרצועת עזה שפונתה עם ההתנתקות ב-2005.
למשולמי יש חזון. הוא רוצה שבחלק הזה של ממלכתו ביהודה ושומרון יהיו כבישים סלולים, בתי מגורים, תשתיות, חקלאות, אבל יותר מכל הוא חולם על תעופה. המטוס שהביא לכאן לפני שלוש וחצי שנים בדרך לא חוקית, אינו הדבר האחרון ברשימת המשימות שלו בתחום האווירי. "אני רוצה להרחיב את ענף התעופה", הוא אומר, "לקנות מסוק. שיום אחד יהיו פה צנחנים שיצנחו. אני כל הזמן מטפס מעלה. השיטה שלי מהפכנית. לפעול בתוך המציאות למען שינוי המציאות, אבל ברוגע, לא בכפייה. לעשות ואז לראות מה יקרה. לא באלימות. פה קוראים לי פציפיסט בג'ונגל. תמיד הייתי איש של שלום. אני אפילו מסתובב בלי נשק", הוא אומר ומראה את חגורת מכנסיו.
לא כל כך בטוח שזה מבחירה. רישיון הנשק של משולמי הוקפא לאחר שתקף את שכנו שאיתו הוא נמצא בסכסוך ובעבר כבר נתבע על הריסת מבנה השייך לשכן וחוייב על ידי בית המשפט לשלם עשרות אלפי שקלים על ההרס. לפני כמה חודשים הוא הורשע וקיבל מאסר על תנאי.
זה לא היה החיכוך הראשון שלו עם הרשויות: מעט אחרי שהבריח את המטוס למאחז הוחלט שלא לחדש את רישיון הטיסה שלו, שפג תוקפו. משולמי לא התרגש ומחק את מטוסו מפנקס הרישום של רשות התעופה. בכך העמיד בבעיה את הפקידים שלא יכולים לשים ידם על מטוס שאינו קיים ואיש שחי על אדמה שאכיפת החוקים בה מסובכת עוד יותר.
"כל האזור הזה אסור לטיסות אזרחיות מסיבות ביטחוניות. התייעצנו גם עם חיל האוויר ומשולמי שניסה להוציא אישור לטוס שם, קיבל תשובה שלילית", מספר מוטי שמואלי, מנהל אגף תשתיות תעופתיות ברשות התעופה האזרחית שמכיר מקרוב את הסיפור.
וכך, ללא רישיון, עם מטוס שאינו רשום בשום מקום ואזור שאין בו נתיבים מאושרים לטיסה, עם איסור להיכנס לישראל מאותן הסיבות המצוינות, משולמי ממריא ונוחת על מנחת לא חוקי, חג מעל שכניו, מעל החיילים ומעל הכפרים הפלסטינים.
"אי אפשר לומר שאין כאן תעופה אזרחית", אומר משולמי מבודח, "הנה אזרח והנה מטוס, אז איך אין?"
המטוס לא רשום בשום מקום, הוא כמו לא קיים
ההתחלה היתה שאפתנית: לפני עשרים שנה, בגיל 22, הגיע משולמי אל אזור יהודה ושומרון, לא הרחק מהעיר שכם, נעמד על אחת הגבעות והחליט כי כאן יגור, גבעת הטייס קוראים לה מאז, על שמו, והיא צופה אל הכפר בית פוריק, כפר המונה כעשרת אלפים איש וידוע במורשת הקרב שלו. מכאן, למשל, יצאה החוליה שהתנקשה בחייו של זאב גנדי.
תחילה התיישב משולמי על גבעת הטייס שם בנה במהלך חופשה מהצבא את בית העץ בו אנחנו יושבים בתחילת פגישתנו. לאחר מכן עברה המשפחה אל גבעת אלומות - שם שנבחר על ידם ושם הוא חי עד היום. שם בנו בהמשך את ההאנגר והמנחת.
הוא מקים משק חקלאי, מביא בקר שמונה כיום כ-50 פרות, ןבונה לול. זהו מהלך אסטרטגי, כך הוא מסביר, כמי שמשפחתו פונתה מגוש קטיף משולמי יודע שלא מספיק לשים קרוון או לבנות בית על אדמה לא שלך כדי להבטיח את הישארותך בה. "למרות שאם לשפוט לפי הרוח הפוליטית היום לא ברור מי יגרש אותנו מכאן", הוא אומר בביטחון.
כשהוא לוקח אותי אל ההאנגר בו נמצא מטוסו וכשאנחנו נכנסים פנימה משהו מתרכך בפניו. משולמי מלטף את הכנף, מפציר בי להכניס את ראשי אל תא הטייס הזעיר בעל שני המושבים. "תריחי את ריח הדלק. זהו ריח של מטוס, כי טסתי הבוקר". למטוס קוראים 'אלומות' על שם הגבעה, אבל שאריות שמו הקודם עדיין נראות בחלקו התחתון של כנף שמאל - 4XHRR היה שמו הרשמי של המטוס כשהוא היה רשום ברשות התעופה האזרחית והתיישר לפי חוקי המדינה.
משולמי לא היה יכול לבחור מקום טוב יותר לשחק בו עם המציאות. והמציאות כאן היא שהמדינה אינה הריבון בשטח וחוקיה אינם חלים עליו, כיוון שכאן צה"ל הוא השליט. מצד שני החוק הפלילי עדיין תקף ולכן יש למשטרה תפקיד באזור. זה בכל הנוגע ליבשה. אבל מה עם האוויר, זה שבו חולם וגם מגשים את חלומו, משולמי? האוויר הוא תחת שליטתה של המדינה. ומה הבעיה עם הטסת המטוס בשמי יהודה ושומרון? הכל.
עשרות תלונות של שכנים הגיעו – קודם לרשות התעופה ולאחר מכן לתחנת המשטרה מרחב שומרון – על טיסות מוקדם בבוקר מעל בתיהם, כפי שהעידה אחת מהן במשפט לאחר שנגד משולמי הוגשה תביעה. שכן אחר סיפר כי משולמי טס נמוך מדי וכי מעל ישוב איתמר מתבצעות טיסות אימון של חייל האוויר. הוא חושש. משולמי הורשע בגין שתי עבירות של הפעלת כלי טייס ללא רישיון. זה היה בנובמבר 2015. מאז הוא ממשיך לטוס, תיקים נוספים נפתחו נגדו ודבר לא משתנה.
מזה שלוש שנים הוא נמצא בהתכתבות אינסופית עם המחלקה המשפטית של רשות התעופה האזרחית. הוא מראה קלסר עב כרס, גאה בכך שבכל דיון משפטי הוא מייצג את עצמו ואינו נזקק לעזרה של עורך דין. הוא מבקש אישור להיכנס לישראל עם המטוס. הרשות מסרבת.
"המטוס שלו לא רשום בשום מקום, הוא כמו לא קיים, לכן גם אם היה לו רישיון טיסה, עדיין לא היינו יכולים לאפשר לו להיכנס", מסביר שמואלי.
"יום אחד אנחנו מקבלים מכתב מידידיה ובו הוא מצהיר כי פתח רישום משלו ורשם בו את המטוס כמטוס השייך למדינת אלומות וכעת הוא כלי טיס זר ולכן עלינו לאפשר לו להיכנס" (כלי טייס זר הוא כלי טייס השייך למדינה חברה החתומה על האמנה של חברות בארגון התעופה האזרחית הבינלאומית).
ומה עניתם?
"המחלקה המשפטית משקיעה המון במכתבים האלה. ענינו לו במלוא הרצינות שלפי הרישומים שלנו אין מדינת אלומות מוכרת על ידנו".
זה מצחיק.
"אותנו זה לא מצחיק. האיש מסכן את חייו ואת הסביבה שלו, זה כמו שאת נוסעת על רכב ללא רישיון, והרכב בלי טסט וגם המנחת שהוא עשה שם, איש לא בדק אותו ולא פיקח עליו. הוא לא מזוהה שם, לא יודעים עליו, הוא לא מגיש תוכנית טיסה, כפי שמחוייב, מגיש בקשות שנאשר לו לנחות בראשון לציון כדי שיוכל להגיע למילואים, אחר כך הוא שינה את הסיבה הזאת לתענוג הטיסה שהוא מפיק ועוד כמה סיבות, לא עקבי. אני בחיים לא נתקלתי בכזה צפצוף על החוק".
"אני אוהב לכתוב להם, להיות איתם בקשר. נהנה מזה", אומר משולמי, "אני הכי ישראלי שיש. אני דוס, אני יהודי, אני לא עולה חדש, הכי ישראלי שיש. אז כתבתי להם שהם צודקים, אבל אין מניעה שאטוס כאן. אמנם אין להם כל כך סמכות לפעול עליי, כי כבר לקחו לי את הרישיון והם לא יכולים לעשות יותר מזה, אבל זה לא אומר שאני מפר את החוק. ואני רוצה שיגדירו פה מה הוא החוק ואיפה כאן המדינה".
אז מצד אחד משולמי טוען כי מכיוון שמאחז אלומות אינו תחת ריבונות מדינת ישראל וחוקיה אינם חלים עליו, אי אפשר לבוא בטענות כנגדו על דברים שאינם חוקיים. גם ארנונה אינו משלם וזאת מאותה הסיבה. מצד שני הוא הגיש תביעה נגד המדינה על סך 26 אלף שקלים וזאת בגלל אתר לסילוק פסולת המשמש את הכפרים הפלסטינים הנמצאים בשטח B, כלומר, מחוץ לסמכות המדינה. כי בסופו של דבר מטרת חייו של משולמי כאן היא הפיכת האזור לחלק חוקי של מדינת ישראל, פעולותיו כאן הן אותן הפעולות לשינוי המציאות.
"פה שומרים עלינו חיילים ואני שמח על כך", הוא אומר, "כי חיילים זה חלק מהחזון, חלק מהפאזל. הם ילדים, מבולבלים, לא יודעים איפה הם, שואלים איפה יש כאן מים ואני לא בטוח שהם ההגנה הכי טובה, אבל אותי זה מרגיע, כי יש להם מדים וזה אומר שהמדינה שמה אותם פה, שהשלטון נותן לי הגנה. חייל זה אומר שזה מקום ציבורי, לא פרטי".
הרי אנחנו היהודים עשירים מאד
אנחנו עומדים על גבעת הטייס, מאחורינו קבר שהיה רשום כקברו של שייח מוחמד. משולמי מספר כי מתנחלים הרסו אותו כדי למחוק כל זכר לחיים של פלסטינים על אדמה זו. כעת זהו קברו של גדעון, הוא אומר, מתגאה בסככת אבן שנבנתה כאן לציון הקבר. גרפיטי של נחמן מאומן כבר מתנוסס עליו.
"הנה עמק יזרעאל לפנינו", אומר משולמי, ידיו על מותניו, עיניו הכחולות מצטמצמות מהשמש לכדי שני חריצים ותחתיו, בסוף הגבעה עליה אנחנו עומדים הכפר הפלסטיני בית פוריק. הוא מביט בבתים הצפופים למרגלות הגבעה, "הכפר הזה גדל מאד בשנים האחרונות ויש מי שזה מפחיד אותו. לא אותי. אני, אין בי טיפת שנאה כלפי הפלסטינים. זה מדהים. ומה יהיה איתם בסוף? אולי היהודים יקנו מהם את הבתים והם ילכו. הרי אנחנו היהודים עשירים מאד. השליחות שלהם בעולם הזה היא להציק לנו. אחר כך הם ייעלמו או יתגיירו או יעזבו. ואולי יילחמו איתנו ואם כן, אנחנו נכסח אותם".
הפלסטינים רואים בך פולש, גונב האדמות שלהם.
"הם מתייחסים לזה לא כאל בעלות. הם מכנים את עצמם המחזיקים בקרקע ולמחזיק בקרקע יש זכויות כאלה ואחרות. אני מבין למה הם רואים את המציאות באופן שבו הם רואים אותה".
אתה לא מרגיש שהחיים כאן מסכנים אותך ואת המשפחה שלך?
"אני חי בגן עדן", הוא אומר, "אני עשיר שאין דברים כאלה. לא בחומר, אם כי יש לי כאן נכסים ותשתיות ובקר. אני לא מפחד. אנחנו גם לא נועלים דלתות ואת המפתח של האוטו משאירים באוטו. ואין לנו גדרות, הכל פרוץ. הישוב איתמר מיגן את עצמו עם גדרות כמו כל ישוב וזאת טעות, כי הגדר מה היא אומרת? שאסור להתקרב. הערבים, ואני לא אומר את זה בקטע של "הם" ו"אני", אבל יש ביטוי כזה 'לא העכבר גונב, אלא החור גונב', וזה המצב".
בחצר ביתם של משפחת משולמי עומד עץ תותים. על העץ ילדה זהובת שיער, בתו בת החמש, מטפסת מעלה מעלה ותחתיה עומד הפעוט שר שלום, כבן שנתיים. "תותי, תותי", הוא מצביע על הענפים העמוסים פירות. אקדח צעצוע נשמט מחצאית של הילדה ונופל על יד שר שלום. היא יורדת למטה וחולקת עם אחיה בפירות.
בבית הקרקע עם ארון ספרים ופסנתר אשתו של משולמי, יפעת, מכינה ארוחת צהריים. על רצפת הסלון שני ילדים משחקים משחק קלפים. בנו הבכור הוא חייל צה"ל, האחרים לומדים בבתי הספר והגנים של איתמר. לארוחת צהריים יפעת מגישה פסטה בולונז. "זה הבשר שלנו, הכי טעים שיש", היא מבטיחה.
זהו שבוע לפני חגיגות יום העצמאות ומשולמי מעלה את הנושא. "אני באמת שמח לחגוג את עצמאות מדינת ישראל, אבל את מבינה שמדינת ישראל היא לא פה. החג שלנו הוא יום ירושלים, כ"ח באייר.
אז אתם חוגגים את יום העצמאות?
"קיבלנו הזמנה לאיתמר. כל השנים הלכנו, אבל זה די רחוק לנו. ומה שיש בינינו לבין מדינת ישראל אלו הם יחסי גומלין קרובים מאד. אנחנו חוגגים לעצמנו, עושים על האש. שנה שעבר עשו פה זיקוקין. מישהו תרם, זה היה אחרי רצח משפחת פוגל. האמת, זיקוקים לא עושים לי את זה, אולי השנה אטוס מעל עם מגפון, נעשה אפקטים, דגלים, אגיד 'חג שמח'. מטס משלנו".
תגובת המשטרה: "במשטרת מרחב שומרון נתקבלו מספר תלונות בגין הטסת כלי טייס על ידי תושב אחד מישובי השומרון, נפתחה חקירה מקיפה בעניין ובסיומה הוחלט להעמיד לדין את מטייס כלי הטייס ואכן נגזר דינו בבית המשפט בתיק אחד ובתיק שני עדיין מתנהל הליך משפטי. תלונות נוספות שהוגשו מטופלות והועברו לחוות דעת משפטית לבחינת המשך טיפול".